אבא מתחיל – פרק ראשון

לישון בפעם הראשונה

נולדת לפני כמה שעות, עכשיו אנחנו במלונית ליד איכילוב, זה הלילה הראשון שאת הולכת לישון ואת תישני איתנו. דור ואני שוכבים על הסדינים הלבנים במיטה הרכה, זוג מנצחים מותשים, ואת לצדנו בעגלת הפלסטיק הרפואית. אני לא מצליח להירדם, אני חושב עלייך, הלילה הראשון שלך, הפעם הראשונה שתישני באוויר העולם. אף אחד לא מלמד אותנו לישון. רק לפני כמה שעות פקחת עיניים לראות אור וצל וצבע וצורה. הסתכלתי עלייך ברגע הניצוץ ההוא, את ראשונית לחלוטין, הבטת אלי חזרה, אל לב העיניים, מבט עמוק, פעור וחודר. ככה זה לפגוש לראשונה באחר? רק צצת וכבר את צריכה להתמודד עם מסע ההיעלמות של הנפש בשינה.אני שוכב בקצה המיטה ולא מצליח להירגע. מה אם תתהפכי על הבטן ולא תוכלי לנשום או תיבלעי אל אפלת החלומות ולא תמצאי את הדרך החוצה? גם להתעורר צריך לדעת, ללמוד, להתרגל… 

אני נזכר בלילה אחד שבו ישנתי אצל סבתא שלי, סבתא נונה. באמצע הלילה התעוררתי, מעלי התנדנד אהיל המנורה באטיות מאוויר המזגן והטיל צל רך על התקרה, התכוונתי לקום ולשתות כוס מים אבל לא הצלחתי לזוז. ניסיתי להרים את היד, היא לא התרוממה, ניסיתי לסובב את הצוואר, לנער את הרגל, להניע את האצבעות — כלום, אין תנועה, רציתי לצעוק ואפילו הקול לא יצא. היתה בי תחושה שמשהו יושב לי על הבטן, כמו בציור המסויט של גויה, מה רצו ממני רוחות הלילה? ואז בשנייה אחת הכול השתחרר וקמתי בבהלה.

עכשיו אני חייב לישון. ארבעה לילות עברו מאז פסענו לראשונה אל מסדרונות איכילוב, ומאז לא ישנתי יותר מארבעים דקות רצופות. אני עוצם את העיניים. “נינה,” אני מכוון אלייך את הדיבור הפנימי, “אעשה איתך הסכם — אני אתן בך אמון של אבא בבת, אאפשר לך תמיד לבחור בשביל עצמך, חלומות, ציפיות, ואת, את בתמורה תעברי את הלילה הראשון הזה בשלום. מה את אומרת, קטנה?”

עשינו הסכם.