אוטוביוגרפיה של דלת – פרק ראשון

פתיחה: דלת

אני נעלבת אם מדמים אותי לקיר, הרי לא ניתן לטעות. מה שמייחד אותי הוא התנועה המהַפֶּכֶת בין חוץ לפנים. זה מעניק לי ממד נוסף, ניתן אולי לקרוא לו נפש.
אף שאני מקובעת (יש נפשות כאלה), אני מסוגלת להיות מופעלת.
אני חשה את רצונם של אדוני הבית. די שילחצו על הידית שהיא אפס קצהלי, ומיָד אני פועלת כמהופנטת.
בעצם עומדם לידי אני מנחשת מה רצונם, אם בפנים החוצה ואם בחוץ פנימה.
ודאי תשאלי אותי מה ההבדלים; זה תלוי כמובן בביצועים שלי.
כשאני סוגרת, משתנה האוויר. אם קשה לך להבין, דמייני צוללת. את לא מתחת למים אלא כמוה, בדוּלה מן העולם בגובה העולם. זה מעין פטנט מכושף שלחלוטין עובד.
את החוץ אני רואה רק בכוח הסוגסטיה. ממוצא הדרך אני מנסה לנחש את המשכה, הכיוון הוא המנחה אותי.
אם תשימי לב, אין אינסוף כיוונים.
אבל את הפְּנים אני מכירה היטב. בעצם אני עדה לו, או אם תרצי, מרגלת, כל האינפורמציה חשופה לפנַי, המריבות, הבדידות, השיגוע.
אינני יכולה להשתתף, רק להבליט את נוכחותי בכעין מוצא. יש מוצא, לצאת החוצה.
וכשהם יוצאים סופסוף, אני נשארת מאחוריהם עם הדי הצעקות, האוויר המתוח והמלים שעדיין רוחפות בחלל החדר. איך עשיתְ את זה? אתה לא רואה? אני רואָה, אבל מי יפנה לעדות של דלת?
יותר מכול, אני רוצה לצאת לשכוח יחד אִתם. אבל ראיתְ איש מטייל נושא על גבו דלת?
שכחתי להגיד לךְ שבלילה אני נקושת חלומותיהם.
גם לי יש חלום, בעצם שניים: לחלק את התפקיד בין דלת כניסה לדלת יציאה, ולפעמים, כשאני מעויפת, חוצּפְּנים, לא תאמיני לי, אבל הייתי מעדיפה להיות קיר.