אשדודים – פרק ראשון

תשוקה אל העבר

רפי שכב במיטה מול הטלוויזיה וצפה בתוכנית בישול ללא קול. היה לו צורך רק במשהו מרצד מול העיניים. הוא שם לב לבגדים המשונים של השףגלימה מזרחית לבנה שכיסתה בקושי את כרסו ופס שחור נמשך עליה כנחש מהצוואר ועד האגן.

   דומה לגלימות של רבנים, אימאמים וכמרים. אלא שהטבחים ועוזרי השף בתוכנית לבשו לבן, אף  שכל כתם יבלוט יותר על לבן. כך או כך, כולם קילפו תפוחי אדמה וחתכו גזר וסלרי בעוד השף נראה כמו מנצח על תזמורת.

     הטלפון רטט. רפי ביטל את הצלצול כדי לקרוא בשקט. הוא קרא שוב ושוב, בזה אחר זה, את אותם הספרים: התנ״ך (פרק אחד לפחות בכל פעם), בורחֶס וקפקא. לפעמים עגנון. הפעם היה תורו של קפקא. הוא היה פותח את הספר בעמוד אקראי וממשיך לקרוא משם, כמי שנכנס לבית מוכר ויודע איפה מונח כל דבר.

     הרטט נמשך ונמשך עד שפסק, ואז ראה את השם על הצג: שימי גבאי. השעה היתה 22:22.

     שלום, אמר קול זר, אני נותן לך את שימי.

אהלן, גבר, אמר רפי והתבייש בסלנג שלו כאילו לבש בגד לא לו.

     היתה שתיקה כמה רגעים, ואז שימי אמר, רפי, אתה חייב להציל אותי!

     רפי הזדקף במיטה, ואף שעברו רק ארבע שניות אמר שימי שוב, רפי, רפי!

     איפה אתה? מי זה היה?

     במשטרה. רפי, אתה חייב לבוא

     בסדר. באשדוד? אני בא.

כל הדרך לתחנת המשטרה הוא הקשיב לדיסק של צט בֵּייקר, שהחזיק באוטו לשעות שבהן ירצה למנוע מעצמו לחשוב. הוא החל לשיר, ידע שהוא מזייף, העיף מדי פעם מבט בראי האחורי לראות אם מישהו לועג לו. לא רצה לחשוב על ההיענות הכמעט אוטומטית שלו לקריאה של שימי, שאחרי הכול לא נפגש איתו מאז חתונת בתו לפני חמש שנים.

    כשחשב על כך, בין שיר לשיר, חייך לעצמו בסלחנות השמורה לימי התיכון, ימים שאנחנו מתייחסים אליהם בחיבה, אף שכאשר חווינו אותם היינו נרתעים מהם ואף חושבים אותם לפסולים. מה הוא נוסע עד בית המעצר רק משום שמישהו מהתיכון בצרות?

     ואם, למשל, יהיה הוא בצרה, האם יש מישהו מהתיכון שאליו יוכל  להתקשר? שימי גבאי כמובןהתשובה עלתה מאליה, חבויה לכאורה, אבל למעשה חדה כמו אבן בכיס של מעיל. אחרי הכול חוץ מאשתו, עם שימי בילה יחד הכי הרבה שעות.

כשחלף על פני התיכון שלהם ברחוב מורדי הגטאות, עצר בצד ורקע ברגליו על רצפת המכונית ובכה לראשונה מאז היה בן ארבעעשרה. מעבר לדמעות הוקרנו מעין שקופיות של אמו בגילים שונים: בבגד ים בכינרת, בשמלת ערב בסדר פסח בביתם המלא אנשיםהיא הזמינה כל אחד, באמת כל דכפין ייתי ויאכל. כמה שהיתה יפה, רזה וצעירה בשמלה לבנה ובסרט שחור על הצוואר, כמעט נערה.

    הוא זכר את אמו באותו ערב בנובמבר, עומדת במעילה הארוך שכונהמלח ופלפל“. הוא בדיוק הכין שיעורים בשולחן בפינת האוכל. בחוץ היה מעונן, אבל עדיין לא חשוך לגמרי. היה להם תנור נפט שדלק באור כחול אחיד. הוא שאל אותה לאן היא הולכת. היא ניגשה אליו וליטפה את פניו ואמרה, אני כל כך אוהבת אותך, רפי. והוא אמר לה, אמא די, אבל שמח לשמוע.

העיתונים המקומיים היו מלאים בסיפורה של אמו, ענת לדרמן. מושחתת או אשת ערכים? אם כך, למה לא חיכתה למשפט? בושה לא יכלה להיות התשובה. אלא אם כן היתה אשמה. מי שלא עשה שום דבר רע, ממה יש לו לפחד? ועם אבנים בכיסים? ממש כמו וירגיניה וולף, התלחשו בנימה של סוד.

    ובכלל, בכמה כסף מדובר? אז מצד אחד בעלה הסלוניקאי השתקן הזה, מתקן היאכטות המפורסם מהנמל, שמי יודע מה הוא עשה. ומצד שני המשפחה שלה, מלח הארץ. אחרי הכול, אבא שלה היה מראשי המוסד. זה לא קובע?

     לדרמן הואשמה ברישומים כוזבים בספרי תאגיד, שהכניסו במשך השנים מיליונים לכיסם של חברי הקבוצה, שלפי החשד ענת שיחדה. רובם היו מראשוני העיר, מחבריה של ענת ושל בעלה. בסכומים אפסיים הם רכשו שטחים, כלומר חולות, על סמך תרשימים שבהם המגרשים נראו כמו פטריות דמיוניות, ושיהיו בעתיד שכונות הפאר של העיר.

    נדררש דמיון רב כדי להאמין בכך. וזה קרה ככל שהתפשטה העיר, הלאה מאמצע רחוב רוגוזין אל המשכו, שבמשך שנים היה מכוסה בחולות, קבור בתוכניות המתאר של עיר עתידית.

     אביו של שימי היה באותה קבוצה מצומצמת, והוא קנה שלושה מגרשים. הם עשו אותו מיליונר. חוזי בנייה עצומים שחתם עם העירייה, במכרזים תפורים, הפכו אותו לכמעט מיליארדר.

    ענת קנתה ארבעה מגרשים, כל אחד שטחו ארבעה דונם. אחד רשמה על שמה, אחד על שם מתי, אחד על שמו של רפי ואחד על שם אחותו נונה (נעמי).

לאחר שזה קרה רפי בכה ושאל את עצמו, מאיפה היא לקחה את האבנים? מליד הבית? בטח הכינה אותם מראש, ירדה לחוף כמה ימים לפני כן. אולי החביאה אותן במלוּנה של הכלב ברק, שמת מזמן. אבל אז עדיין חי.

     הנה לכם, אמרה לעצמה, אני לא מתכוונת לתת לכם להתחסד במשפט שלי. אני ענת לדרמןאטיאס. באתי לעיר השוממה הזאת והבאתי אליה את התרבות. הבאתי לכאן את התזמורת הפילהרמונית בקולנוע דגון. לעיירה עלובה, שבקושי עשרה אחוזים אהבו בה מוזיקה. ורובם היו אנאלפביתים. אבל כל העיר באה. מי שלא יכול היה לקנות כרטיס עמד בחוץ.

     כך או כך, היא שמה אבנים. כל אבן כנגדו. זה שהוא אהב אותה לא שינה כלום; ראה אותה דורכת בכבדות על החול. בכל גרגר חול יש אלפי גרגרים צבעוניים. אפשר לראות אותם בהגדלה. כל אבן מטה אותה פעם לכיוון אחד ופעם לכיוון אחר.      

    כעבור שלושה ימים נפלטה הגופה אל החוף.

    הלוויה היתה בערב, כמעט בחושך, וירד גשם. כל הזמן ירד גשם. וכל אנשי העיירה הנידחתששמה הרע יצא למרחקים בשל שביתות בלתי פוסקות, שאחד מראשיה אמר שהם יילחמו בקלשונים בכל מי שיעז לכפות עליהם דברים שלא לרוחםידעו. מאחורי וילונות מופשלים במקצת היו מי שראו את קבוצת המתאבלים, הצפופה מחמת הגשם שהתחיל, שהתקדמה לעבר בית הקברות.

     הם היו כל אלה שענת עשתה להם טובות קטנות; פטרה אותם מאגרות ומסים כי ידעה את מצבם, סידרה מקום בפנימייה לבן, שלחה על חשבון המועצה אינסטלטורים לתקן צנרת, שלחה מדבירים מתל אביב לרסס את הבתים כשהתחילו העכברושים לצאת מהאסלות, שמחים על המקום המפתיע שמצאו היכן שבו היו עד אז בעיקר חולות ואוהלים.

רפי המשיך לנסוע ולרגע שוב היה נדמה לו שאמו עומדת ליד שולחן האוכל, לבושה במעיל האפורלבן, והוא יבש לגמרי. אמו חייכה ושאלה, זה הבית שלנו כאן בפינה או הבית השני? רפי אמר, זה. אבל, אמא, אני רוצה שתראי לי את המקום. היא אמרה, את המקום שם נכנסתי לים? רפי הנהן. בסדר, אבל תלבש את הסוודר השחור, ועליו את המעיל עם הקפוצון.

     הפעם לא היה לו קר אלא נעים. הם ירדו בין הבתים אל החוף. ככה הלכת? כן, ככה הלכתי. הנה כאן נכנסתי, אבל יש עוד עשרה מטרים מקו הים, הוא אמר. הים מתקדם במהירות מסחררת, היא אמרה. להתראות, יקירי.

     ואז היא נעלמה.

     כלבו הופיע מרחרח מכיוון הבית, ושניהם רצו אל החולות שם תהיה העיר החדשה, עיר רפאים של בניינים גבוהים שקשה להאמין כי יש בהם חיים. עיר שאנשיה יוצאים, כמעט בחשאי, אל מכוניות שמחכות להם כמו כלבים נאמנים בחניון, וחוזרים עם חשכה. עולים לדירות שיהיו משועבדים להן כמעט כל חייהם, נשארים קצת ערים עם האישה ועם הילדים, ואז השינה. כה טובה השינה. את הכול אל חיקה תאסוף.

     מהר מאוד היה צריך לקום ולהביא עוד כסף; העיר החדשה נראתה נקייה בגניה וברחובותיה הישרים והרחבים, ונדמה היה שאין פשע ואין קנאה, ואין רוע ואין אלימות, רק בניינים יפים ומעליות רחבות ידיים, ומתחת לזה החולות.

     ואז חזרו רפי והכלב ברק הביתה.

הבית נכבש ארבעהעשר יום קודם לכן. הוא היה בשכונה צדדית, נשקף אל מטרות שונות בעיר וליד הים. החיילים גירשו את התושבים כבר בלילה הראשון של המבצע, ואלה הלכו מצוידים בדגל לבן שנקרע מסדין, מחולצה, ממפת שולחן. הם הסתלקו מיד לאחר שקיבלו פקודה לנוע דרומה, לעבר שלוש מאות המטר שבהם כל ערבי יהיה בן מוות. הם הבינו היטב את האזהרה, ואיש לא העז  לחזור אל  שום חפץ שנשכח.

    המחלקות התחלפו. המחלקה של סמר גלבוע הגיעה ביום החמישהעשר למבצע ועלתה היישר לגג, לשחרר את החיילים שהיו שם כדי שיֵצאו להתרענן בבאר שבע. על רפי הוטל לצלם מבנים לפני ואחרי הפצצות. הבית, הבטיח להם מפקד הכוח היוצא, מטוהר.

    במחלקה החדשה היו בעיקר חיילי סדיר, ורק שניים או שלושה בני ארבעים וחמש, שאותם הכיר סמר גלבוע מהעבודה המשותפת בבנייה בדרום, וגם הם כמוהו עסקו רק בצילום. הם לחצו ידיים כמו ידידים ותיקים לקראת פיקניק משותף.

     המחלקה שלהם התחילה להסתדר במבנים האחרים. חיילי המחלקה הקודמת אספו את ציודם. הצוות של סמר גלבוע היה אמור לשהות ארבעה ימים לפחות באותו בית ואחר כך להמשיך לפי הפקודות. שלושת הצוותים שהיו שם לפניהם אגרו מזון כמו לקראת מלחמת עולם. היתה שם גם ערמה גדולה של ספרי תהילים.

     כשאמר להם המפקד של הכוח לפני היציאה שיארזו את המזרנים וינקו את הגיפה, הם עשו כאילו ודחפו את הטינופת מתחת לשולחן, סמוך לקיר. בלאו הכי הם לא ישובו לשם לעולם. ואם יהיה להם מזל גם לא יזכרו את מה שקרה. שלוש מאות מטרים של מוות, מי שמתקרב חוטף אותה, בלי שאלה ובלי תעודה.

    בדרך כלל הם לא הבינו כלום. היו נשים שבאו לקחת פיילה. ילדים שבאו לקחת ילקוטים. גבר שהיה צריך לקחת שק של זרעי חמניות. מה שהיה בית של אנשים הפך לעמדת קרב. גג הכביסה היה מלא חיילים וציוד וכלי נשק שנדרכו במהירות רבה. בגבר ירו. הוא מת. כשהפכו אותו פרצו זרעי חמניות מהשק שנקרע בירי ועפו מסביב כמו דבורים.

     על כן המפקד של הצוות הראשון לא התעקש. הוא שמח לא פחות מהם להסתלק משם, מהמקום שבו אתה יורה, אתה הורג, והכול בו שומם כמו במדבר. אין רמזורים ואין הולכי רגל. נדמה שאין כלום. ועל מה נלחמים אם אין כלום?    

   אחר כך חולקו העמדות. היה צריך לשמור על רצועת ביטחון, וגם שאיש לא יעבור את שלושת המטרים מסביב לבית, זה הכול. חוץ מהרעש הבלתי פוסק של המטוסים, והירי הארטילרי והרקטות, זה היה נסבל. סמר גלבוע היה איכשהו מרוצה. אף אחד לא מת לו, הכול בסדר

   מעת לעת נשמעו יריות מהמחסום של מגב שבצד האחורי של הבית, שאותו לא ראו. שם לא משנה. שם זה ארץ אחרת.

    סמוך לשמונה בערב יצא סמר גלבוע לסיור בבית. הכול נראה סביר. מפקד הסגל השני פקד על שני חיילים שינקו את הבית, והם אכלו מנות קרב ורק טינפו אותו עוד יותר. סמר גלבוע אמר שינסה לארגן כלי אוכל חדפעמיים.

    הוא ירד אחרי האש המטורפת שנורתה על השכונה, ואש המטוסים, והנמ, והרימונים שהושלכו בטיהור של כל קומה. כשכבר פנה לחזור לגג שמע לפתע רחש והיה נדמה לו שהוא רואה צל אפור. הוא קרא בעברית, עצור או שאני יורה, אף על פי שהבין עד כמה זה מגוחך.

     הוא התקרב. בחורה לבושה שחורים, אבל גלוית ראש, עמדה באור הפנס. היא הרימה ידיים לאט לאט. סמר גלבוע הרגיש איך הזין שלו מתלקח. הבחורה עשתה הכול לאט, בדיוק כפי שהיה פוקד על הזונות בתל אביב. הוא העביר את אור הפנס לאורך גופה. בלע רוק.

     הבחורה הביטה בו בעיניים שחורות, נחושות, מצומצמות, כמו של חתול בצהריים. היא ידעה שעלולים לחסל אותה רק משום שהיא שם.

     לא היה די אור. סמר גלבוע, שידע ערבית, התכוון לחקור אותה, לברר מה היא עושה שם, ואז לשלוח אותה לפיקוד שהיה במרחק מאה מטרים ממנה, אבל בחוץ, בעולם אחר.

     כששאל אותה בערבית מה היא עושה שם, היא אמרה שהיא באה לקחת את הבגדים של החתן שלה, שנהרג יום קודם לכן, שעות אחדות לפני החתונה שהתעקשו לא לדחות. בגלל המצב, הוסיפה, רצינו לעשות משהו קטן מאוד.

    ועכשיו היא באה. אביו רוצה לקבור את בנו בבגדי החתן. אז, בבקשה, אף אחד לא יֵדע. היא בטח לא תספר. היא תסתלק איך שבאה. היא מכירה את הסמטאות, היא תסתדר.

השתררה שתיקה, ולפתע נזכר בעצמו אז בבגדי חתן, עם עדנה שלו, בחתונה החפוזה באולם תמר. החבר הכי טוב שלו רפי היה השושבין. הכול נהרס עכשיו כדי לבנות בניינים חדשים. לצערו הרב הוא לא היה בקומבינה הזאת. עשו שם מיליונים, אבל בסוף היו שם רק פשע, סירחון של שתן וסמים. טוב שהרסו את זה.

     כשיצא מהבית, על גבו התרמיל שהכין לעצמו, הסתכלה בו עדנה בשתיקה. הוא היה מלא זעם. אין שנאה גדולה מזו של אוהבים שאהבתם מתה, והם חייבים לגור באותו בית שנים רבות. הוא לא הבין איך כל זה נגמר ונשטף כמו עלים נושרים לאורך המדרכות. לאחרונה, כשהיה מסתכל בה היה רואה לפעמים את עדנה של אז, שהתגנבה מבית הוריה כדי להיפגש איתו.

     הוא היה שולח יד לחבק אותה, לבקש את סליחתה על החטאים שלו, על הזונות, אבל עדנה התאיינה עד מהרה, וידו נותרה תלויה באוויר. הוא ראה מולו רק אישה שגילה ניכר בפניה המוזנחות, אישה שוויתרה עליו ועל ילדיהם. אבל עכשיו היא לא הצטערה עוד ולא פחדה. גם לא בכתה. לפעמים היתה פותרת תשבצים בספרדית.

אנחנו חיים בתשוקה אל העבר, כולנו קורבנותיה, בין שלפי קהלת אין חדש תחת השמש ובין שלפי אפלטון כל המצאה היא היזכרות. אילו יכול היה שימי לבחור, הוא היה בוחר בלי שום ספק בימי התיכון ונשאר בהם לעד.

    וכמובן, אילו ידע מה יקרה, לא היה יורד לקומת הקרקע. ואילו ירד, היה חוזר מיד, לא מתקרב אליה בכלל. בעצם, אנחנו רוצים רק את מה שעדיין לא חווינו, אבל זה שקר. אנחנו רוצים את מה שהיה, כדי להסתכל בו, לעכב אותו מול עינינו, ואז, אם אפשר, להרוג אותו.

     ואולי אין זה כך כלל, ואנחנו חיים בשנה אפלטונית (26 אלף שנים רגילות) שעדיין לא הושלמה. ואולי הזמן הוא מעגלי, והוא מכיל  גם אם אנו מתקשים לעמוד על כךאת העבר, את ההווה ואת העתיד במעין חגיגה בלתי פוסקת של בוזמניות הניגודים. וידועה גם גישתו של שופנהואר, ולפיה איש לא חי בעבר ולא יחיה בעתיד, ההווה הוא צורת הקיום היחידה של החיים.

    אבל אם אכן אין חדש תחת השמש, הרי שואה כמו שואת היהודים כבר היתה פעם, וכך גם שואת הארמנים, שואת ברית המועצות, שבה נהרגו בימי סטלין מיליוני בני אדם, וכן שואות של עמים רבים באפריקה, שמעולם לא עניינו את המערב.

     עם זאת העבר מעסיק אותנו יותר משמעסיקים אותנו ההווה והעתיד. אם נרצה ואם נמאן, העבר הוא המפתח לכל חיינו. וכמובן, לפי סדר כרונולוגי, הרי הזמן התחיל במקום כלשהו, ומכאן שהוא גם ייגמר במקום כלשהו. הזמן הוא הידע היחיד שהוא ודאי.

בין עדנה לשימי היה סיפור אהבה, וכל מי שלמד איתם בתיכון לא ישכח אותו כל חייו. הוא התחיל בסוף יא, נמשך בחשאי כל קיץ 1972, והתגלה בסוף יב. הדהים את כל מי שהכירו אותם. אילו היתה עדנה עוזבת את הווילה המפוארת ברובע טו ועוברת לבית אחר באשדוד, או אף לעיר אחרת, ואפילו לבואנוס איירס, שם נולדהאולי היתה שוכחת במשך הימים את הדברים הרעים שקרו בינה ובין שימי, וזוכרת את חסד העבר.

     אלא שכבר היו לה חמישה ילדים, שתי בנות ושלושה בנים. וזה זמן רב לא באו לארוחת שישי, כבר לא היה אפשר לשאת את האיבה בין ההורים שהרגישה כמו חרבות על ראשיהם.

    פה ושם היה בא אחד הילדים ורואה את אמו מוזנחת, לפעמים שיכורה, לפעמים אומרת דברי חלום. מסתובבת בווילה הענקית כמו במבוך. תוהה לפעמים של מי הבית המכוער הזה, ואם זהו ביתה, מי היא בכלל, ולמה היא גרה כאן עם כל תמונות הרבנים שעל הקירות, רבנים שמכונים קדושים אף שרבים מהם נחקרו במשטרה בגלל עבֵרות שונות, בדרך כלל שוחד, ויש בהם שישבו בכלא.

     בשביל שימי כלהעניין הדתי הזה“, כמו שהיה אומר, היה השקעה. הוא היה מספר לה שאחדים מהיהודים שרוצים סטירות מהרב עובדיה הם מעשירי העולם היהודי. ואם הוא עצמו רוצה לעשות עסקים, הוא צריך לבוא כמותם ולקבל ברכה מהרב. היא חושבת שהוא מאמין בכל השטויות האלה? בנשיקת ידיים ובזקָנים? בסטירה? הרי הוא עצמו היה מכניס סטירה לפרצוף של עובדיה הזקן המגמגם ההוא!

     באמת, מי היא חושבת שהוא? פרימיטיבי גמור כמו בתיכון? אז אם כך, יש לי שאלה אלייך, עדנה. כשהייתי מזיין אותך בשיחים של גבעת המגדלור, ואת היית צועקת וגונחת והייתי חייב לשים יד על הפה שלך שלא יגלו אותנו, גם אז חשבת שאני מרוקו סכין?

     אז למה לא אמרת מה את באמת רוצה? לא היינו עושים את הילדה, אני נשבע לך שהייתי לוקח אותך בכוח להפלה אם היית אומרת שלא תוכלי להיות מאושרת איתי. ואולי בעצם נהנית ממני כל הזמן הזה? אז מה קרה? התחלת להתבייש בזה שאת נהנית? ועוד עם שוורצע?

     פעם היא עוד רצתה לחנך את שימי, להרגיל אותו לדברים חדשים, מודרניים. היא גררה אותו להצגות בהבימה“, היא נתנה לו ספרים לקרוא, היא הכריחה אותו לצפות יחד במבט שני“.

    והוא? עד שהתנער ממנה בגלוי ישב וכאילו צפה בכל זה, כאילו איתה, אבל למעשה חשב רק על הזונות שמהן בא ואליהן ילך. עדנה ידעה די בהתחלה. היא לא רצתה לדעת, אבל ידעה. בנה האמצעי גדעון אמר לה שראה אותו בבית זונות. ומה אתה עשית שם? שאלה בחיוך עצוב. גדעון רק משך בכתפיו.

שימי התקרב אל הצעירה. אפילו שאל אותה מה שמה. בשביל מה אתה שואל אותי? הוא חשב שהיא מתחצפת לנציג הצבא החזק ביותר בעולם, אדון החיים והמוות, והתקרב עוד צעד. איברו, שמעולם לא היה גדול במיוחד, פרש כנפיים. הוא שוב שאל. אמל, היא ענתה לבסוף, לא ידעה מה להגיד כדי שירפה ממנה.

    יש לי קבלנות בניין בכל הדרום, הוא אמר, תוכלי לעבוד אצלי. הוא התקרב עוד, ואז האיבר שלו התארך עוד, והוא חש שהוא עף וגם נופל בעת ובעונה אחת, שהוא כאן, אבל גם לא כאן, שידו נשלחת וגם לא נשלחת.

    הסיטואציה משכה אותו לעבר עדנה, והוא תפס אותה מאחור וסתם את פיה. ידה גיששה באוויר, שתי ידיה. והידיים נפלו לצדי הגוף, עטלפים חסרי חיים.

    טוב מאוד, עדנה, הוא אמר, אחרי הכול את סוף סוף מגיבה, נותנת סימן שאת חיה, שאני חי. כמו בפעם ההיא במלון בטבריה. את זוכרת?

     הוא הרפה ממנה מעט, נתן לה להגיב. יד שרטה אותו מתחת לעין ימין. ועוד פעם. שריטה עמוקה, דם. היא גיששה שוב וכמעט הוציאה לו עין וגנחה, והוא גרם לה לנשום קצת יותר בחופשיות שחרר לה קצת אוויר. איכשהו היא ידעה שאסור לה לצעוק, גם אם יסיר את היד שלו, כי אז יבואו כל החיילים, ואז בטח יהיה הכי גרוע. רק אם תצליח להשתחרר לרגע, תוכל לברוח.

    אדון, אמרה בעברית קשה, למה ככה, אדון? מה אתה רוצה, אדון? אני נותנת לך, אדון, באמת, רק החליפה של החתן שלי.

    עדנה עדנה, הוא לחש, ככה, תעשי בכוח, תגידי לי שאת שלי, שאת פוצעת אותי כמו שאני פצעתי אותך.

    הוא גמר מהר מאוד, עדיין לפת בכוח ידיו את צווארה, ואז ליטף אותה לטיפה עדינה מאוד, כמעט אהבה.

למה המשיך לאחוז בצווארה? הרי אחרי שגמר היה אמור לשכב לצדה, להדליק סיגריה, לחשוב על ענייני העסק. הוא התחיל לפחד. כמו עם זונהאחרי שהיה גומר היה מפחד שעדנה תדע. הוא ייענש בחומרה. אבא שלו ירביץ לו כמו שלא הרביץ לו מעולם. בכל זאת, אם ילדיו. כמו אמא שלו, הנציגה היחידה של מוסר יציב, וכמו ששמע מרפי, כל אחד צריך נציג קבוע של מוסר יציב.

     פתאום, כאילו התעורר מחלום, שאל את עצמו, עדנה? איפה עדנה?

    מחרתיים כבר תהיה פה מחלקה אחרת, אז למה שמישהו יפשפש בקומות שלא צריך לחפש בהן שום דבר? הוא המשיך ללחוץ, בהתחלה בחיוך, כאילו כדי לברר שזה עור, עור של פלסטינית, עור של אחות של איש חמאס, אויבת מרגלת מזוינת שיכולה להתחפש למסכנה עם שתי רצועות חימוש ולפוצץ אוטובוס. שלא לדבר על אינסוף המוחמדזדים שתלד.

    הוא לחץ חזק יותר. תנועות ידיה נעשו יותר ויותר קלושות, תנועות של אוויר, תנועות של ים, תנועות של ציפור מתרסקת על קיר תומך עשוי זכוכית, כאילו היא כבר הולכת, והוא לא צריך להתאמץ יותר, הוא יכול לנוח.

    הוא היה חייב להיות בטוח שלא תוכל להעיד. שיהיה אפשר לטעון, במקרה הבל ייאמן שמישהו ישאל, שהוא מצא אותה שם חנוקה, גמורה. כעבור כחמש דקות נוספות של לחץ, אף שלא היה עוד הבל פיה על ידיו, הוא הפסיק. מיד נבהל והתחיל שוב.

     בסוף היא החליקה על הרצפה.

     הוא דחף אותה ברגליו לשידה שהיתה במקום. התחיל ללכת לעבר הגג ולחיילים, ואז נזכר באקדח שקיבל, נשק אישי נוסף. אקדח שמורכב עליו משתיק קול. אף פעם לא ירה בדבר כזה. ברור שלא היה תרגול במטווח. תרגול? עכשיו?

     הוא דחף אותה עמוק יותר לתוך השידה ועלה לגג. אף אחד לא שאל איפה היה. הוא התיישב, הביאו לו קוניאק, הוא שתה, הם שרו דוד מלך ישראל חי וקיים. סַמל הדת חילק להם ספרי תהילים, והיו שהשליכו אותם חזרה לערמה שהיתה שם.

     ספרי התהילים היו מפוזרים סביב, כדלק שממתין לשרפה, מול עזה החשכה, הפצועה, המופצצת, עזה שידעה בדיוק כמו תוקפיה שזו לא פגישתם הראשונה ולא האחרונה, והחמאס הוא שיגיד את המילה האחרונה. שימי שמע את סמל הדת אומר,  מכוחי ומעוצם ידי אתה מלך מלכי המלכים

     ואז כבר עלה האור, והם הלכו לישון.

המקרה של האישה שהניפה דגל לבן התפרסם ברחבי העולם, ביוזמת הצבא, והפרקליט הצבאי הראשי אף צוטט כמי שאמר שכך ישראל מייתרת חקירה ביןלאומית. הלוחמים בשני הבניינים הקרובים ובאלה הרחוקים יותר ראו אישה יוצאת וסמרטוט לבן בידה.    

     היה ברור שלא נשקפת ממנה שום סכנה. והיה ברור גם שהיא תמות, כי איך אמרו אחר כך בעמדה על גג אחֵר עם קוניאק וצינגלה שמישהו הביא מהבית? היא היתה בזמן הלא נכון במקום הלא נכון. סַמל הדת הוא שפגע בה. הוא נלקח לחקירה ועוד באותו יום נשלח לשישה חודשים בכלא.

     באותו לילה נהרגו ברחבי עזה שלוש מאות ארבעים גברים, נשים, זקנים וילדים. צהל טען ששלוש מאות מההרוגים היו לוחמי חמאס, ואיש לא רצה לדעת איך זה נבדק בחושך. היו גם שלושים הרוגיםבלתי מעורבים“, שישה ילדים וארבע נשים. ישראל מצרה על כך מאוד, אבל החמאס אשם בכך שהוא מציב ילדים ונשים כמגן אנושי. חוץ מזה הכול בסדר. לצהל לא היו אבדות בנפש. המסך הצפוף של ההפצצות האוויריות עשה את שלו.

למחרת, כשעברו לבית אחר, בשכונה שהופצצה בכבדות במשך הלילה, חשש שימי גלבוע שיבואו לעצור אותו. הפחד התקרב אליו כמו יצור שחור, רחרח והתרחק, אך בסוף הלך כמו כלב שאיבד את חוש הריח שלו מרוב ריח השרוף והעשן שמסביב.

    הם עברו לבניין שלישי, וביום העשרים ושניים של המלחמה נשלחו אנשי המילואים הספורים, רובם בקיאים במידה כזאת או אחרת בבניין, לשטח הכינוס שליד נחל עוז. בכל פעם ששימי השתין, הוא חיכה שמישהו יבוא וישים יד על כתפו, ואולי יגיד, יש פה איזה עניין קטן. זיינת ולא שילמת, כן?   

     אבל לאחר כמה ימים הוא שוחרר. קצין בדרגת סרן ישב בתא בטון קטן, ביקש ממנו לחתום על הטופס לביטוח לאומי, ואמר, מדינת ישראל מודה לך. שימי לא ידע אם לצחוק. הסכום, אלפיים שקל, היה מגוחך כל כך עד שתהה איך בני אדם באמת חיים ממנו.

     

ככל שעבר הזמן הפכה הבחורה, שאת שמה לא רצה לזכור וגם פניה היטשטשו לגמרי, לערבייהכללית, הרוח השחורה של הערבים, המוות שהערבים ייחלו לשימי באופן אישי, וההתנגדות הנחרצת למדינת היהודים. היא נעשתה זהה לכל צעירה ערבייה שראה בטלוויזיה בכל המבצעים והמלחמות שהם כפו עלינו.

    הוא ידע שכל הבכי שלהם הוא זיוף אחד גדול, הם רוצים למות כי הם ערבים מטומטמים, הם בטוחים שיתעוררו מיד בגן העדן, שם לכל גבר יהיו שבעים בתולות. בשום מקום לא נאמר מה מחכה לנשים, אבל גם הן מוכנות, ראינו, לבוא בלילה ולנסות לדקור חייל יהודי.

    אבל לא שילמת, אמר לו קול כבד, אולי מה שנשאר ממצפונו, מה שנשאר אחרי שלמד מאביו לעולם לא לחשוב על מישהו אחר. וגם לא להתנצל. אף פעם לא להתנצל. בייחוד בעסקי הבנייה בדרום הפרוע. וחוץ מזה הוא האשים את נתניהו הזה. מה פתאום מגייסים קבלנים ומומחים לבנייה בזמן שרק מפציצים והורסים?

     שבועיים לאחר מכן, בירושלים, ראה ילד ערבי שמכר כל מיני הבלים כדי להביא כסף הביתה. הוא נתן לילד מאה שקל. הילד הסתכל בשטר, הסתכל בשימי, ובלי מילה לקח את הכסף. אחר כך, בתנועה של מי שמתגונן ממכה צפויה, הושיט את השטר בחזרה.

     שימי הניד בראשו. הילד הציע לו את הסחורה שלונוצות טווס, בשמים מזויפים, קרמים לגילוח. שימי לקח נוצת טווס אחת, בלי ספק מזויפת, סינית, ודגדג בה את פניו של הילד, והילד נרתע קצת, חושש ממה שיקרה עכשיו. שימי השליך את הנוצה ארצה ונסע משם, כשהוא שר לעצמו בקולי קולות שיר שאהב לשיר לילדיו:  איך אדע/ ועודני ילד/ זו חידה/ ותשובה לי אין/ כשאדע/לא אהיה עוד ילד

רפי הקשיב לסיפורו של שימי, וברגע מסוים ננער כאילו התממשה התחושה שלו שנהר של קיא נפלט מפיו של ידיד נעוריו, וחומר דוחה ומצחין אופף אותו.

     ואז, אמר שימי, כשאפשר היה לסגור ולשכוח, בא אחד מהחברה שלך והלשין.

     לנוכח תימהונו הגלוי של רפי, שעדיין התקשה לדבר עקב הבחילה, אמר, כן. אחד מהחברה שלך משוברים שתיקה“. הוא הלך והלשין. מצאו את הבחורה בשידה והתחילו ללכת אחורה. מצאו דנא, היה להם בתיק הצבאי את הדנא שלי. הם חקרו ולא אמרו כלום לאף אחד, והיום, כשהתברר להם הכול, שלחו אלי הביתה שני שוטרים. עדנה היתה המומה.

     תגיד, המשיך שימי, אתה זוכר איך פעם הבאנו ביד עלפלייבויבגן מול התיכון?

     אבל שתיקתו של רפי נמשכה. הניסיון של שימי לגרור להווה משהו שובב מימי נעוריהם היה בעיניו כניסיונה של אישה משוגעת שרוצח מאיים עליה, והיא מרימה את שמלתה כדי לתת לו את מה שהיא חושבת שהוא רוצה ממנה. אבל אף על פי שהרמת השמלה היתה בשבילה הדבר הכי גדול שיכלה לתתרסקולניקוב מחסל אותה.

    שימי ציפה שידידו יחלץ אותו בדרך פלאית עוד באותו הערב. הוא ראה בעיני רוחו איך הוא ורפי נוסעים לביתו של שימי ושותים ומעלים זיכרונות עד הבוקר, אחרי שרפי מצליח איכשהו למחוק את הכול, לבטל את התיק, להלבין את הלילה של עזה.

     כשרפי היה בטוח שלא יקיא, הוא אמר, אתה צריך עורך דין.

    שימי חייך, נבוך, לא מאמין. מה, אתה העורך דין שלי.

     יש לי רישיון של עורך דין, אבל אני לא עוסק בזה. וגם אם הייתי עוסק בזה, ומתמחה בפלילים, והמצפון שלי היה גורה עזתית מצויה, לא הייתי נוגע בזה.

      מה אתה אומר בעצם? שימי היה המום, הבין לאט את הדברים שניפצו את ההזיה, אם כי משהו בו עדיין חשב שמדובר בבדיחה חולנית, ומיד יצחק רפי ויטפח על שכמו ויגיד, בטח שאייצג אותך. מה חשבת, שאעזוב אותך?

      אני מציע לך שתפנה לעורך דין יהודה מור.

       והחבר שלך מירושלים, גבי? הוא לא יכול? כרגיל חיפש שימי מישהו שמכיר מישהו. הכנסת זר למעגל הסגור הזה היא תמיד צעד מוטעה.

      גבי הוא עורך דין שעוסק בכלכלה, בחוזים ובדברים כאלה. הוא לא פלילי.

      הייתי טוב בשביל לתמוך בך כל החיים, מאז שהכרנו, אחרי שאמא שלך גנבה את הכסף, וכשאשתך מתה, והייתי טוב מספיק כדי שתבוא לכל השמחות שלי, לכל החיים שלי, לאכול אצלי, והייתי טוב בשביל להיות שפן הניסיונות שלך, ועכשיו כשאני צריך אותך, אתה בורח? יא חתיכת זבל אשכנזי, אשתך היתה זונה חולנית, אתה בעצמך חולה בשנאה עצמית, מזויף מהיסוד, לא יודע מהחיים שלך, בלי מקום עבודה קבוע, מוכן להתפלש בשביל הערבים. שימי נראה כאילו אינו מסוגל לעצור את הזרם העכור שיוצא מפיו.

     רפי נעמד רגע, ואז יצא.

רפי נסע לגדרה, בלי גאז באוטו ובלי מחשבות. בראשו יללה לבנה חרישית. השעה היתה שש בבוקר כשהגיע לבית האבות שאליו העביר את אביו אחרי האירוע המוחי השלישי, כשכבר לא היה מסוגל לדבר, ואף שהיה מסוגל ללכת כבר לא ידע לאן הולכים.

    אביו, שהשכים קום כתמיד, ישב בכיסא גלגלים במרפסת של הבניין והסתכל אל השמש הזורחת מעבר להרים. האיקליפטוסים סביב הפיצו ריח מיוחד של בוקר מעורב בשמש של היום הקודם.

    שעה ארוכה ישב רפי ליד אביו. הסלוניקאי החסון שהרים קרשים והעיף חלקי מנועים ישב עתה בכיסא גלגלים, כמעט בלי לזוז. רופא ניגש לרפי ואמר לו כי במקום בודקים את האפשרות שיש קשר או אף דמיון בין מי שלקו בשבץ ובין מי שסובלים מחוסר הכרה. בשני המקרים אי אפשר לעשות הרבה, חוץ מלדאוג שיהיה להם נוח. והסוף, המשיך הרופא לענות על שאלה שלא נשאלה, הסוף יהיה ארוך וקשה.

כשיצא משם ופנה לירושלים, פתאום התבררה לו האהבה הכבירה שהוא חש כלפי ידידו, לצד ההבנה שהוא לא יכול לעשות דבר למענו. הוא כבר יפגוש את גורלו לבד. ולא, למרות ההבנה ולמרות האהבה הזאת, הוא לא יעשה דבר למענו. מעכשיו והלאה אין עוד שימי. יש רוצח. יש ערמה של גועל, של בגידה, של ריקנות.

     גם אם לא רצה בכך היה עליו להודות שתמיד חש איזו עליונות כלפי שימי. רפי תמיד בא עם סיפורים חדשים, עם מידע, עם פרטים על טיסן חדש, כי היתה תקופה שבנו טיסנים בבית המלאכה של אביו.

   כן, חשב, זה הדבר. אני ידעתי יותר ממנו, ברור. אני קראתי ולא הייתי צריך לעשות כלום. עד שאמא מתה, ואז כבר לא היה אכפת לי מכלום. אבא דאג לנו. אבל שימי היה צריך לעבוד אצל אביו בכל חופשה.

   רפי זכר תקופה שבה היה שימי אחר, אפילו לוחם למען הצדק והמוסר, רגיש לעוול של הערבים שחיו במשטר צבאי. מובן שהשניים לא יכלו לעשות הרבה חוץ מלקרוא אתהעולם הזה“, לדבר על כך ביניהם ובכיתה, להתסיס את כל החברים בהפסקה, לטרוד את מנוחת המחנכת.

     אז לכל השדים, איך זה אפשרי?

     ולמה הוא לא עוצר רגע לחשוב, אולי אני כבר לא קשור אליו כמו פעם?

     

משהו בחברות שלו עם שימי נפגם כבר מזמן, כשרפי שמח כל כך לעזוב את אשדוד ולעבור לבית סבו וסבתו בירושלים. שימי הסתיר את עדנה. רפי הסתיר את הגעגועים שלו לאמו, שנעשו יותר ויותר קרובים אליו, אל ההווה, כאילו שבמקום לנוע אל העבר השני, עבר השכחה, הם התבלבלו ובאו חזרה אליו, חנקו אותו ברגעי אושר, מנעו ממנו להיות חופשי לגמרי. ועכשיו, גם השקר הזה של שימי.

    הכי טוב, חשב, שאשכח אותו וזהו. אני צריך לזרוק אותו לפח הזבל של ההיסטוריה. קשר עם רוצח? סבתא דקלה תשתגע מזה. אף על פי שגם היא וגם סבא אהבו את שימי. למשל כשבאנו אז לברר אצל אח של סבא אם יש אלוהים. רפי לא הצליח לעצור בעצמו וצחקק. איך ישבנו שם כמו שני פוצים וחיכינו למשיח. ואח של סבא לא אכזב.

     הוא נזכר בעוד ועוד רגעים שהיה עם שימי, והיה בהם מאושר, מרותק, שמח שיש לו חבר, שיש לו את שימי. אבל עכשיו הוא רוצח. עכשיו גמרנו איתו. ואיך הוא מאשים אותי שניצלתי אותו? במה ניצלתי אותו? נכון שאכלתי אצלו, אבל גם הוא אכל אצלנו, ובכלל מה זו הרמה הירודה הזו פתאום לדבר על אוכל?

בנסיעה דמיין את הלוויה שלו, מי יעמוד סמוך לקבר ויכסה באדמה, מי יעמוד רחוק יותר, מי ידבר ומי ישתוק ורק ישתוקק שזה ייגמר. בעיקר בני גילו יהיו שם. וגם בניו וחבריהם ובני הקבלנים והיזמים ואנשי הכספים והבורסה שאיתם עבד.

    הוא שמח למחשבה שיאריך ימים, שכל בני דורו ימותו לפניו. למה שימותו לפניו? הוא ישיג בכסף שלו את הרופאים הכי טובים. ואפילו הכלב האשכנזי הזה, שעכשיו עושה לי הצגות ולא מוכן לייצג אותי, ימות לפני.

    ואז עצרה הניידת, החלום של הלוויה התפוגג, ואחד השוטרים הצבאיים הסיר את האזיקים. הם הוליכו אותו כמאתיים מטר, ואז השוטר אמר, גלבוע שמעון ממתין למשפט, וקצת דחף אותו לחדר לא קטן, צבוע בצבע שמן אפור עד כמטר מעל הרצפה.

    בחדר היו ארבע מיטות, רק על אחת מהן ישב גבר, במכנסיים בלבד, גופו שעיר, ראשו מגולח ועיניו ענקיות. השוטרים נעלו את הדלת ואמרו בחוץ למישהו, סוהר, מספר 1049 לרשותכם. ואז הם נעלמו, ולרגע באה דממה קטנה, אך מיד עלה קולו של אייל גולן וכבש את המבנה כולו.

      חתול תימני, אמר האיש והרים יד, הודף מתקפה אקוסטית שנכפתה עליו. אני יודע, אני יודע, פה כולם מתים עליו, והם יכולים לחסל מישהו כמוני שאומר ככה על אייל גולן. אני אומר כי אני יכול לשמור את עצמי.

     בקול מתנגן, דומה לזה של אלה ששרו אתערבֵי מוסקבה“, שעדנה אהבה כל כך, כמו עוד שירים רוסיים מגעילים, הוא אמר, אני ולאדי. גם שמעון הציג את עצמו. כאן, החליט, הוא יהיה שמעון.

     ואתה, מה אתה בא פה, אה, שמעון? שאל ולאדי וקירב אצבע אל עינו, כמשביע את רוחות האמת. אתה, שמעון, לאהוב את הדבר הזה?

     שמעון לא השיב. אמנם הרגיש שהוא חייב להגן על השירה הזאת, שאהב מאוד, אבל היה עייף מדי או שכבר לא היה אכפת לו. ממילא אהב יותר את הדור של חיים משה ונסים סרוסי ומשה גיאת. ובזה הסתיימה השיחה. רק אייל גולן עוד המשיך לשיר.

עו״ד יהודה מור, דמות מוכרת בעולם המשפט, היה מהצנועים ומהעשירים שבפרקליטי הארץ. הוא גבה שכר טרחה על פי היכולת הכספית של הלקוח. מגלבוע הוא חשב לגבות מיליון שקל לא כולל מעמ. אף על פי שהסיכויים שלו לא גדולים, הוא הבין, הם לרעתו. כלומר, לכאורה. כמה שאהב את המילה הזאת, לכאורה. הוא גלגל אותה על שפתיו כאילו היתה משקה מרענן, קר, ביום קיץ חם כמו היום ההוא

    הוא ישב במשרדו והסתכל אל הים שנשקף מהחלון וצחק. הוא נזכר בפגישה עם שימי, שהון החברה שלוגלבוענאמד לפי גלובס בשמונים מיליון שקל. רק תוציא אותי מפה, אמר.

     יהודה פרץ שוב בצחוק. כמה פעמים שמע את המילים האלה? בתחנון, בכמיהה, באמונה שלמה, בספק, בהתנשאות, בשפלות רוח, בקללות, בגסות, ברכות של גבר שלוחש באוזני אישה, בנחישות של מפקד צוללת.

    כל הנאשמים הם נאשם אחד. כל השופטים הם שופט אחד. החוק הוא בדיחה. יהודה מנצח על מקהלה של אידיוטים שהבימה רועדת תחת רגליהם. המשפט הוא תיאטרון. רבותי, אפשר להתחיל עוד יום נפלא של צדק ישראלי.

    אמנם לא היה ידוע לו על שופטים שלוקחים שוחד, אבל זה לא היה מפתיע אותו. שכרם היה באמת מגוחך לעומת מה שהרוויח קומץ קטן של עורכי דין. לכאורה, הוא אמר לעצמו וצחק, צריך רק למצוא איזה לכאורה אצל הפרענק הזה, שרצח בחורה שלא עשתה לו כלום.  כאן הוא כבר הרצין. הוא יזכה את החרא הזה גלבוע. זה מה שהוא עושה. מזכה חארות שצריכים לשבת שנים בכלא.

     איפה שלא הסתכל ראה רק התבהמות. אנשים ביצעו פשעים חמורים בלי להבין בכלל שפשעו. זה היה טבעי. לקחת משהו ממישהו, לקחת את החיים של מישהו, כל זה שום דבר. אולי היו אחדים שבאמת חזרו משירות בעזה ובשטחים עם זלזול כזה בחיי אדם. הוא לא היה בטוח בכך. היתה כאן בעיניו התפתחות עמוקה יותר, התרחקות מודעת מהאידאלים של האבות המייסדים, מתוך בוז כלפיהם, בוז שהיה למעשה רק צער על כך שהאידאלים שלהם אינם יכולים להתממש. היהודים הלכו ונעלמו, ובמקומם באו ישראלים, ששומר נפשו ירחק.

     כמובן, לעולם לא נדע מה היה קורה אילו היתה המדינה, אולי בלחץ האום, מחזירה כבר ב-1967 את כל מה שכבשה, כמו שעשתה בסיני. זאת היתה הנקודה שבה היה נתקע, לפעמים ימים שלמים. הוא לא היה דטרמיניסט, הוא הכיר תיאוריות כאלה ואחרות על ההיסטוריה, על הזמן, על הכלכלה. בסוף היו גולדה מול דיין ודיין מול נאצר. שלום עליכם לא היה יכול להמציא קוורטט עלוב יותר.

     אבל מה היה קורה אלמלא אותה מלחמה? את זה התקשה לתאר לעצמו, אם כי חייו שלו היו מתנהלים מן הסתם כפי שהתנהלו במסגרת הכיבוש. אולי הנאשמים היו שונים, אבל הרובאנשי ציבור שאונסים ומקבלים שוחד ורוצחים שמסתתרים מאחורי כיפההיה נשאר כפי שהיה. כי הם באו למילואים. הם עזבו הכול ובאו להקריב את עצמם. מור ידע למה הם באו. אילו יכול היה מעמיד אותם אל הקיר, את כל המילואימניקים השרופים האלה, ויורה בהם. בעצמו היה יורה בהם.

     וזה בדיוק מה שגרם לו לפעמים לשקוע בייאוש גמור.

זמן קצר לאחר שעזב הפרקליט הוחזר גלבוע לתא ומיד התיישב על המיטה מול העצור השני, ולאדי פריימנקו, שהואשם בסחר בסמים. בזמן שעבר מאז הגיע לשם גלבוע ועד הפגישה עם עורך הדין בצהריים, כבר סיפרו ולאדי ושימי זה לזה דברים רבים. שימי ניחן ביכולת מדהימה לרכוש חברים, לתת לאחר תחושה שהם מכירים זמן רב, שהם חברים ותיקים, ולכן בטוחים ומוגנים יחד. וכמובן, הוא הבטיח לוולאדי עבודה.

     נו, ואיך היה עם העורך דין? כולם בני זונות, אה? אמר ולאדי. שנה אחרי שישתחרר ויעבוד זמן קצר בבניין שבנתה בעיר חברתגלבוע“, ירצח ולאדי בחור בן עשרים ממוצא רוסי אחרי שישתכרו באיזה בית קפה בבאר שבע. ולאדי יטען שהבחור לא נתן לו כבוד.

     יַקרן, אמר שימי, אבל שמעו עליו שהוא טוב.

     שמע, אתה הולך לעשות מה שהוא אומר לך, קאפיש? אם אתה לוקח אותו, אל תתערב. תן לו להיות הסוליסט שלך לפני כולם. כשאתם יחד, תגיד לו הכול.

      ברור.

      לא ברור בכלל, אני מכיר יותר מדי אנשים שלא נתנו לעורך דין שלהם לדבר, והם גמרו רע מאוד.

אתה יודע מה, שימי? אמר ולאדי, כל המחשבות שלנו, זה לא טוב. זה רק מבלבל אותנו. אתה יודע מה האמת? האמת היא שכולנו חולים, שימי, כולנו חולים מאוד. ואתה יודע במה, שימי? אנחנו חולים במחלה של החטא הקדום, זה של הגן עדן וחווה ואדם. טולסטוי הבין את זה. לא משנה מה נעשה ולאן נלך, זה מה שיבוא עלינו, כמו מכה, עוד פעם ועוד פעם. עד המוות.

      ואולי גם אחרי המוות, מה אני יודע? כי זאת מחלה של עצב ושל איך אומרים, געגועים. בשביל זה אנשים שותים וודקה, עושים מלחמות, גונבים, עושים אונס. כדי לדעת שהם קיימים הם לוקחים מה שהיו אולי מקבלים, אבל אין להם אומץ לבקש.

      שומע, שימי? לפעמים צריך להיות יותר גבר בשביל לבקש משהו, במקום לקחת. אבל אי אפשר, אז אתה לוקח בכוח, עושה רצח, כן? ואז כשזה בידיים שלך, שימי, מה? אגיד לך משהו שאתה יודע טוב מאוד. כשזה בידיים שלך זה כבר לא שווה כלום, נכון? כשזה בידיים שלך זה מרפרפת כמו פרח שכבר חתכת מהשדה. נכון, אחי?

     הפעם שימי הנהן.

      אז זאת המחלה שלנו. זאת המחלה של החטא הקדום, איך אומרים את זה נכון?

      קדמון, אמר שימי, בולע את רוקו, שהתגלגל לאט על גרון מלא קוצים, החטא הקדמון.

באותו יום כשהלך שימי להיפגש עם מור, הוא ראה אישה זקנה, נמוכה מאוד, בעלת שיער לבן. היא  נראתה שברירית כאילו עשויה מזכוכית וכל מגע, אולי אפילו התקרבות אליה, ינפצו אותה. וכשנודע לו שזאת אמו של ולאדי הענק, הוא לא יכול היה שלא להתפעל ממה שקורה בעולם. ולאדי הסתכל בספר עבה שכנראה קיבל מאמו.

      ולאדי, איזה ספר זה?

      שדים, אמר הרוסי הענקי, נופף בכל אצבעותיו והוסיף,        פפפפפ. שטנים.

      אבל שימי לא חשב שזה מצחיק. אמא שלו וסבתו קמילה האמינו בשדים. הם נמצאים בכל מקום. יש שדים שלא רואים אותם, למשל מזכוכית, אבל כזאת שנשברת ויכולה לעוף. יש גם שדים שהם כמו ענן. אלה גרועים מהשדים שנראים כמו קופים או נחשים. ויש שדים שחורים ושדים לבנים. איך אפשר להתרחק משדים, שנמצאים בכל מקום ורוצים לאכול בשר ילדים קטנים? אבל אם הולכים לבית הכנסת, אם שומרים שבת, אם לא עושים שטויות.

     סבתא וסבא גרו בדירה שמול הדירה שלהם, לפני שהתחיל אביו לעשות כסף. הדירות לא היו מחוברות, כדי לשמור על פרטיות, אבל הדלתות שלהן היו תמיד פתוחות, והילדים היו עוברים מדירה לדירה כל הזמן. אצל סבתו בדירה תמיד עמד ריח מיוחד, של משהו ישן. סבתא היתה מגישה לו תה מתוק יותר מזה שהכינה לו אמא. היא היתה רחבה, תמיד הלכה בשמלות גדולות, בהירות, ולפעמים נראתה כמו ספינה קטנה ששטה על פני מים בלתי נראים. שימי נזכר בה כשראה את אמו של ולאדי, ובקצות עיניו הופיעה לחלוחית קלה.

אחרי שסייר בחנויות הספרים יד שנייה חזר יהודה למשרדו בבניין יפהפה לשימור במרכז תל אביב. הוא חשב על הגישה הכללית: הצבא הביא את מרשו למקום העבֵרה, לכאורה, אלא מה, כפה עליו ימי מתח ועצבנות, זימן את הקורבן ויצר את כל התנאים לביצוע העבֵרה. בעצם קשה להבין מדוע לא היו מקרים רבים יותר כאלה. ואולי היו והוסתרו. הוא יגיש שאלה רשמית לפצר.

     מעניין מה יגיד תתאלוף שלמה כוהן, עורך דין מוגבל, שבחוץ היה מגיע לכל היותר לתביעות קטנות, ובכל זאת נודע כי התעשר מאוד. למעשה, לא היה בעיני מור עורך דין נתעב יותר מכוהן, ומעוד כמה עורכי דין זוטרים מהפרקליטות של מחוז מרכז. עובדי מדינה לא צריכים לחשוב, אומרים להם מה צריכה להיות התוצאה. והנה, הפלא ופלא, בדרך כלל זו אכן התוצאה.

     ובנוגע לדנאהוא לא האמין ששוב נותנים לשוטרים הצבאיים, שהם בסך הכול נערים בני תשעעשרה, להתעסק בדבר הזה, המחייב מומחיות של אנשי המעבדה לזיהוי פלילי במעבדת המשטרה בירושלים. אבל, אמר לעצמו כשהוא מדפדף בתיק גלבוע שכבר היה מונח על שולחנו, לא ייאמן, אבל על פניו מדובר שוב באותן שגיאות. אילולא היה מתבייש היה רוקד את הריקוד האינדיאני שלמד אצל שאמן המוצה. ודאי שהריקוד מזויף והשאמן מזויף. אבל המוזיקה טובה.

רפי החליט פתאום לנסוע לחוף הים בנתניה. הוא הסתכל   בגלים, שקופים ורדודים, שהתחילו פתאום לבעור. הוא ידע שזו רק אשליה אופטיתהשתקפות של השמש השוקעת ביםאבל במשך שניות מספר לא ניתן היה לקרוא את מה שהדמיון או התתמודע המחיש: מים בוערים.

     הוא חזר לאוטו והמשיך לכיוון ירושלים, שבה התגורר מאז האוניברסיטה, תחילה אצל סבו וסבתו ואחר כך בדירות שכורות, תחילה לבד בדירה קטנה ומשגעת בנחלאות, אחר כך בנווה יעקב ובתלפיות, ולבסוף בדירה שקנה בחסכונות שלו, בעזרת אביו, ובעיקר בתמיכה נדיבה של סבו, וקצת של משפחתה של אדווה, אף על פי שהיה זה מופלא שבכלל יש כסף לקיבוצניקים האלה ממשגב עם.

     שימי פרץ את חומת הגאז. הוא יצא מתוך הזיכרון של המשפט שלו, שוחה בים האופטי, והיה מוקרן על החלון הקדמי של האאודי כפי שיהיה, לדברי חוקרים, בעתיד הלא רחוק, כאשר מידע חיוני לנהיגה ולא לנהג יוקרן על החלון.  חוץ מזה, הנהג יהיה פנוי לשיר צט בייקר.

     רפי גירש את תמונת הזיכרון, ממש העביר יד, מבחוץ, ככל שהגיע, ומחק את מה שהיה על החלון. שרידי אבק ומים נדבקו לידו. שימי נעלם, אבל לא מיד, אלא התפוגג אט אט, כמי שאינו רוצה להיפרד, אבל חייב להיפרד כי מגרשים אותו. ומי מגרש אותו? החבר הכי טוב שלו מגרש אותו בבוז.

      גוש של מבוכה נשאר בגרונו של רפי אחרי שנעלמה התמונה של שימי. הגוש שידר לו תחושה של קִרבה וזמן. הקִרבה הלכה והתעמעמה לאורך הזמן ופתאום הפכה למבוכה בלתי נתפסת. רפי נזכר בשני מקרים, פעם כשעבד בהארץופעם כשעבד במכינה הצבאית של הרב וייס בעֵלי. שימי טלפן אליו והזמין אותו לצהריים, פעם במסעדתקירההמפורסמת על גבעת יונה של נעוריהם ופעם במסעדת יוקרה בנמל תל אביב.

         בפעם הראשונה ביקש מרפי שימנע את פרסום שמו של אחד מחבריו של שימי, שהתגלה כמי שספסר במידע פנימי והרוויח הון בבורסה, וגם כמי שבגד באשתו עם פקידה בבורסה.

    רפי אמר לו שעיתוןהארץלא שייך לו. וגם אילו היה, הוא לא היה מתעסק בדבר כזה ומשאיר את הכול בידי עורכי העיתון. שימי עיקם את האף כאומר כן, שמענו, אבל אם זה היה מישהו שלך?

     הוא נתן ברפי מבט שרפי הכיר מפעם, מבט שהיה בו משהו פראי, מהרים רחוקים, מדורות קדומים, משהו שהתעדן, ואם פעם שימש כדי להרתיע אויביםעכשיו זה היה רק מבט של מי שיודע שמסרבים לו רק כי הוא שימי.

    הוא המשיך לאכול ברהבתנות.

    בפעם השנייה ביקש ממנו שימי לדאוג שלמכינה של וייס בעֵלי יתקבל בחור מרוקאי חוזר בתשובה לכאורה, בור ועם הארץ וגם מכור להרואין.

     וגם בפעם הזאת לא עשה רפי דבר, רק חייך.

     אלא שזה היה קשה. הסיפורים של שימי היו אולי נכונים, ודאי נכונים, אחרת לא היה טורח מן הסתם. והוא ייענש לפי הדין. ואחר כך? מה יישאר משימי של רפי? מה יישאר מהחבר  מהתיכון שבכל זאת היה בחור מקסים, משוגע לידע, מעשי ומוכן בכל רגע לבדיחה. כן. לרפי היה לאן לחזור. תמיד. ולשימי?

רפאל לדרמן אטיאס נולד בתל אביב. המשפחה עברה לאשדוד ב-1970, כשרפי היה בן ארבע. מאז שמלאו לו עשר היה רפי הולך כמעט כל יום אחרי הלימודים לסדנה של אביו, עוזר לו בצביעה, בשיוף, בפינוי פסולת. כשגדל קצת נתן לו אביו לצבוע מעקות בחומר מיוחד, שהיה לו ריח נהדר של חיות בר, ולהכין חלקים להרכבת מנועים וכמובן להפעיל אותם.

     רפי התחיל להסתובב בנמל, נגע פה ושם באונייה, הסתכל בסַוָורים המורידים את ארגזי התפוזים אל בטן האונייה, חשב על מרחקים ועל דברים שאי אפשר ללמוד עליהם בארץ.

     ושם, בנמל, הוא פגש יום אחד את שימי שבא להביא עוגה לצוות של דוֹדוֹ, כי זה היה יום הולדתו של יצחק שהתקבל לעבודה אחרי שלחם על כך והיה המנהיג, הנסתר אמנם, שלקבוצת הארבעים” – אותם בוני נמל שלא התקבלו לעבודה קבועה לאחר שנפתח הנמל ופתחו בשביתת רעב נגד ההסתדרות, שרימתה אותם לדעתם, עד שבפקודת יגאל אלון גם הם התקבלו.

     אמנם השניים ראו זה את זה לעתים בתיכון, ואז הם כבר היו בכיתה י‘, אלא שרפי למד במגמה החברתית, ואילו שימי במגמה המקצועית. ובאותו יום הם התיישבו ליד שובר הגלים, רחוק ככל האפשר מהרציף, והשליכו אבנים קטנות למים. ומאז לא נפרדו.

מעין פסקול של מחשבות התנגן בראשו של רפי אחרי שסילק את התמונה המדומה של שימי מעל החלון הקדמי. כשהשתתק הפסקול באה מבוכה מעורבת בבושה, עד שהגביר ככל האפשר את הווליום. השיר  של בילי הולידייתחלום חלום קטן עליהתנגן, והוא התמשך עד שהגיע לביתו.

     ושם, ברגע שנכנס, הכתה בו הזרות. הרהיטים, הספרים, חדר השינה, האפלולית של חדר הילדיםהכול היה שומם פתאום, קר, לא שלו. ואדווה אהובתו האחת והיחידה לא תדבר אליו עוד בקולה העמוק כקולה של מרלן דיטריך.

     הוא שוטט בחדרים הדוממים והקשיב בדריכות. נדמה היה שרק המוות גר כאן. היה בחדרים עצב על כך שהכול היה וחלף ולא ישוב עוד לעולם, ואין מה לעשות נגד כך. אדווה היתה ואיננה עוד. כאן יש רק מוות וגלים.

     הוא עבד והשיג מה שהשיג, ולא חשב עליה כל יום, אך גם מה שהשיג עתיד לחלוף ולהישכח כמו פוסט באינטרנט, שרק לרגע קט מופנית אליו תשומת הלב, והוא שוהה קצת ואז אובד באינסופיות הפוסטים. וגם בניו, הצעירים כל כך, צפויים לגורל דומה. ואין לנו שום נחמה.

     לבסוף קם, בעיניים מצועפות, והלך לבית סבו וסבתו ברחוב רמבן הסמוך.

אתה הולך לישון, פסקה סבתו דקלה, אבל קודם אביא לך חביתה.

     הוא נכנס לחדר האורחים המוכר, שריח מוזר של ורדים עמד בו תמיד, ופסלונים יפניים ורהיטים ישנים. סבתו הביאה לו את החביתה הנצחית, שהיה חייב לאכול כשבא אליה מאז עבר לגור איתם אחרי הבגרות, קצת לפני הצבא, וכוס גזוז פטל מעשה ידיה, שלקח איתו לארץ החלומות כאילו הוא נישא על שמפניה של חמש מאות דולר לבקבוק.

    רגע לפני שנרדם נעמד שימי מולו, כפי שהיה שנים רבות  קודם לכןחתן ביום חופתו, ורפי השושבין ששמר על הטבעות וכל הזמן פחד שיאבד אותן. מעבר לחומה שהיתה בדרך כלשהי שקופה לגמריכמעט לא חומה, ובכל זאת סימנה כי מעברה נמצא עולם אחד, שאין עוד כניסה ממנו אל העולם שמעברושימי אמר במילים של עשן, אני האמנתי בך, במשפט שלך. ובאתי כל יום.

עוד לפני שחזר הבלש ששלח עורך דין מור לברר פרטים על מרשו, ואיתו סיפורים, מהם לא נעימים, כבר ידע מור שהיחס של שימי לעובדיו לא שוויוני ואף לא הגיוני. הוא כל העת קילל אותםמהנדסים, מנהלי עבודה, פועלים פשוטים, צעירים, ערבים, אנשים שעבדו אצלו עשרים ושלושים שנה. וכשהיה שימי מקלל וצועק נדמה היה לו כי הצועק הוא אביו, והוא, שימי, שעומד מולו. ולא רק זאת אלא שאביו לפתע הופך למוכה ולא למכה עד שהוא נעלם כליל.

    גבאי הזקן הכה את אנשיו בלי רחמים כשחרגו מההוראות שלו. שימי נדהם כשראה איך אביו סוטר לאיש בן גילו, בועט בו, איש שככל ששימי זכר היה קרוב משפחה, ועם זאת נהג גם הוא כך. ושימי הבין לאט לאט שהדברים הללו אינם לרוחו של רפי. לכן הפסיק לספר לו.

    אם כי כמובן סיפר לרפי על הפעם הראשונה שהכה פועלמבוגר ממנו בשנים רבותושבר את שיניו. האיש, כמובן, לא הגיב, אף שיכול היה בלי ספק להפיל את שימי במכה אחת. אבל מה היה יוצא לו מזה? מה היה קורה אילו קרא למשטרה? זין. שימי סיפר בגאווה עצומה כיצד אחר כך הורה למנהלת החשבונות להוסיף לאותו פועל אלף שקל למשכורת.

    רפי חש בחילה.

היה ידוע ברחבי הדרום שבני משפחת גבאי אלימים, אבל אף קבלן אחר לא דאג כמותם לעובדים כשהיה צורך בסיועאשפוז בבית חולים, דירה, מצוקת פתאום. ואכן, גם הבלש של מור גילה כי חברת גבאי משלמת לעובדיה בכל הדרגות יותר מכל חברה אחרת בדרום.

    נדמה היה שזה עניין עקרוני, שכן בכל פעם שחברה אחרת העלתה את השכר לעובד או לקבוצת עובדים, נודע הדבר דרך פלא לאנשי גבאי, והם העלו את שכרם של העובדים המקבילים.

    בין מקבלי המשכורת של החברה גילה הבלשיועצתכבת שמונים, מגדת עתידות, המכשפה הפרטית של שימי, ששלחה לו בכל בוקר פקס בכתב ידה ובו התחזית בערבית מרוקאית באותיות עבריות.

    מור גילה בקלות רבה את סיפורי הזונות של שמעון גלבוע, את הקשרים שהיו לו עם אנשי המאפיה הגרוזינית, אם מרצון אם מהכרח, ואת החיבה שלו לפאר. כמו כן גילה השקעות כושלות, כסף מזומן בסכומי עתק שבא והלך, ובעיקרהימורים.

    מור חייך. כשלא נגעל מהקליינטים שלו, בעיקר בשל טיפשותם, התייחס אליהם כאל ילדים קטנים שמשחקים במעשים. הם אפילו לא יודעים מה הם עושים, אבל זה מה שהם עושים. משחקים במעשים.

שימי, כמו רבים אחרים בכלא, היה עד לרצח. מובן שלא היה מעלה על הדעת לספר על כך לפיקוד הכלא, אף שיכול היה לזכות בהטבות. כספו, שעליו שמעו האסירים, הקנה לו בלאו הכי מעמדעל. הוא לא היה צריך להגן על עצמו כל הזמן. כל אלה בחוץ שסידר עבודה לקרוביהם הגנו עליו.

    משהמושיקאסייג, צעיר חמום מוח מלוד, נפקד ימים רבים כיוון שהיו לו לקוחות שחיכו להתקנת תריסים. הוריו היו נכים, בבית היו עוד שני אחים נכים, וגם אחות עם מוגבלות נפשית. שימי לא הבין מדוע הצבא לא שחרר אותו במקום לרדוף אחריו שוב ושוב ולהכניס אותו לכלא רק כדי שיברח בהזדמנות הראשונה כי התריסים קראו לו.

    אסייג היה נמוך קומה, רזה, הוא עישן בשרשרת וביקש סיגריה מכל מי שראה, בעוד הסיגריה הקודמת בוערת בפיו. שימי לא יכול היה להבין מה עשה אותו בחור כדי לעורר את חמתו של ולאדי, שניצל מהומה בחצר, שאותה ארגן בעצמו, ועשה את הדבר.

    ערב אחד, כאשר חזרו לתאים אחרי מִפקד ארוך במיוחד שכמובן לא העלה דבר, ישב כל אחד במיטתו ובהה. ולאדי חיכה ששימי ישאל, אבל שימי שתק. לבסוף ולאדי אמר, הוא זונה המרוקני הזה. קרא לי אשכנאצי יותר מפעם אחת. טעות. אני שומר על הכבוד שלך. אתה שומר על הכבוד שלי.

     אחרי שתיקת מה הוא שאל, מה זה אשכנאצי? בגלל שאני מרוסיה אני נאצי? הוא יודע בכלל המרוקנרי הזה מה זה נאצי?

    שימי זכר כי מושיקו הלך עם ציציות בחוץ. וכשרפי הלך לבית הכנסת, המקום היחיד בכלא שהיה ממוזג, היה רואה איך מושיקו מתפלל בכוונה רבה, או סתם מתנדנד מעלה ומטה. הוא עמד להשתחרר, אבל לא הספיק. כשבוע קודם לכן נרצח.

    החקירה בעניינו של אסייג נמשכה זמן רב. חקרו גם את שימי, והוא אמר להם כי אינו יודע דבר, הוא עסוק במשפטו שלו ואין לו שום עניין במה שעושיםהילדים“. לא ברור אם האמינו לו, בכל מקרה הניחו לו.

כשחזר שימי מפגישה עם מור, כבר לא היה ולאדי בתא. זה היה כנראה פתאומי מאוד, כי שימי לא האמין שוולאדי ייעלם ככה בלי להיפרד ממנו. ואולי כן? באחד המסדרים נאמר להם כי החקירה בעניין אסייג הושלמה. העצורים התחילו לצעוק יחד,  מי זה? מי זה? מפקד האגף השתיק אותם ולא הוסיף מילה.

    כאשר נפגש מור עם שימי כעבור ימים אחדים, גילה לו שימי כי העניין הושתק בפקודת גורמים בכירים ביותר, כדי שלא להביא את הכלא לרתיחה. הוריו של אסייג הורשו לראות את הגופה במשך רגעים ספורים בלבד כשהראש לבדו מגולה. הם באו מיקנעם עד המכון לרפואה משפטית באבו כביר כשהם מותשים והמומים מהאוטובוסים ומהרעש ומהמכוניות

    ברור שלא היה להם כסף לעורך דין. היו להם תשעה ילדים, מושיקו היה השישי. האב, איש נמוך, ואשתו, גבוהה ועבת בשר, קיבלו את הדין.

    לא נערכה כל חקירה נוספת. משה נקבר בטקס צבאי מלא. העצורים, החבושים והאסירים מאותה מחלקה, אלה שעדיין לא שוחררו, ערכו טקס זיכרון קצר. הם ידעו כי אם הם רוצים להשתחרר מהכלא ולחיות בלי בעיות, מוטב להם לשתוק ולא להיכנע לשום פיתוי. איש לא היה צריך לומר להם שכך צריך לנהוג.

    ומשה אסייג היה כלא היה.

היו ליהודה מור תובנות פתאום, שלא היו קשורות ללקוח מסוים ולא לספר מן הספרים שקרא, והוא היה מפרסם אותן בפייסבוק. כך, למשל, כתב שכל ישראלי אוהב שסק, אבטיח, שזיפים, עגבניות, ועוד פירות וירקות מהארץ; או על המקומות החבויים של תל אביב (“חמארות“), שבהם אפשר לשתות בלי שמישהו יבחין בכך

    על אפשרות האחסון בענן כתב כי זה חסד האמת שעשה אלוהי ישראל עם עמו ונתן לו את הענן הזה, שם נמצאת הבעיה הקיומית של ישראל, כך שעל פני האדמה הם וילדיהם חיים באושר, ככל שהיהודים מסוגלים לכך

    כמו כן קיימת מערכת מקבילה של עברות ביטחוניות, מהן סוריאליסטיות לגמרי, שטופלים על אדם אחד סתם כי התובעים יכולים. זה המגע היחיד בין האדמה ובין הענן, המוסתר מעיני היושבים על האדמה כדי שהמתרחש בענן לא יפריע את שלוותם.   

    הפלסטינים נמצאים על הענן ורוב הצבא על הענן ומה שקורה שם קיים לעצמו. והענן קיים לעצמו. אמנם הוא עולה מיליארדים, ויש בו עוני ושנאה ובערות, וגם ניסיון של אותםפלסטינים“, שהם בעיני רוב הישראלים מעין יצורים רחוקים ולא מובנים שדומים להם מבחינה זו שהם דומים לבני אדם, אבל הם שונים לחלוטיןוהרי זה ברור לגמרי, שהרי הם חיים על ענן ולא על פני האדמה, שהיא אדמת ארץ ישראל הקדושה.

    מעת לעת משהו נופל מן הענן, והתושבים מתרגזים על הצבא שאמור לדאוג לכך שמה שקורה על הענן יישאר על הענן ולא יטריד את אלה שלמטה.

    בניהם משרתים על אותו ענן וחוזרים עם סיפורי זוועה על אותם יצורים שבמקום להתרחק ולשתוק ולהודות לאללה על שהישראלים הביאו להם את הציוויליזציה, עושים בעיות שמחייבות טיפול נקודתי. ובכלל, למה הענן הזה לא מתרחק קצת, נגיד מעל הים? קודם, כמובן, יֵרדו ממנו החיילים החמודים והטובים שלנו, ילדינו האהובים, ואז שהענן ילך לאן שהוא רוצה.

    אלא מה? מעת לעת בא אחד, מוחמד דף, ועושה חור בענן, ומתברר שלא ענן ולא רקיע ולא השם ירחם, אלא סתם בלון. כך או אחרת הפלסטינים האלה, בעצם הערבים, מעסיקים את המערכת בלי הפסקה. ואגב, כך יהיה גם בעוד מאה שנה.

שימי נשאר לבד בתא. מור לא גילה לו איך הסדיר את הדבר, אבל שימי הסכים איתו כשאמר שזה הדבר הטוב ביותר.

   שימי לפעמים שכב במיטה ובהה בתקרה. לפעמים עמד מול הסורגים והסתכל במסדרון הריק, ראה סוהרים מביאים מישהו אחד ולוקחים מישהו אחר.

    עצורים צעקו ושרו וניסו לומר בכך שהם קיימים, שלא מתו, שגם אם הם בכלא הרי עוד צפויים להם חיים, ויהיו להם ילדים, והם ירקדו, ויעשו שטויות, וישתו ויבלו עם חברים, אפילו בחוץ לארץ. אלא שבכלא הם היו באמצע, באמצע הדרך בין המציאות ובין אותו ענן.

    שימי לא שמע את כל זה. הוא שכב במיטה ובראשו חלפו תמונות. היו אלה בעיקר תמונות של זונות. אחר כך היתה עדנה. האם הוא טעה בנוגע אליה? האם היא טעתה? היא נדדה הלאה מההכרה, ובאו תמונות שלו בצבא. גם אלה באו והלכו.

    באו תמונות שלו מהתיכון. כולן הלכו חוץ מתמונה אחתזו של רפאל לדרמן. ולא משנה כמה בחן אותה וכמה ביקש ממנה שתתברר, שתתפרשדבר לא קרה. ואז היה נדמה שגם התמונה הזאת הולכת וחומקת ממנו.

    ואז לא נשארה שום תמונה. הוא שילב את ידיו מתחת לראשו וחייך. הוא לא היה מודה בכך בפני האיש, אבל ידע שהגיע לענן.

שימי ניסה את כוחו בתשבצים. היו מילים שמצא בקלות ואחרות שהתעקשו לא לבוא, עצבנו אותו, עד שהפסיק. הוא ישב וחיכה. הוא לא ידע בדיוק למה הוא מחכה. זה שעדנה לא באה, לא הפתיע אותו. אבל גם אף אחד מחמשת ילדיו לא בא לבקר. אפילו אחיו מאיר לא בא.

    האם הוקא מהמשפחה? האם אביו, יצחק מלך הזיינים, הבוגד הראשי, נתן להם הוראה שלא לבוא, כי אחרת יקצץ להם את הסכומים שקיבלו ממנו כל חודש? ואיך זה שאמו לא באה? הרי אמרה לו תמיד, אחרי שהיה חוטף מכות מאביו, שהיא אוהבת אותו, ושלא יכעס על אבא שלו, הוא עושה את זה רק מחינוך“.

    בכל זאת הוריו שלחו לו דברים. חבילות של מזון, טלוויזיה קטנה לפי דרישות הכלא, בגדים, לבנים, ממתקים. ספרים מרשימת רבי המכר או מה שהמליצו מוכרים בחנויות הספרים בקניון לב העיר באשדוד.

    באחד העיתונים קרא שאשדוד ניצלה מכור ההיתוך בכך שכל עדה שמרה בקנאות על הייחוד שלה. לקח לו רגע להבין את הדברים, ואז פרץ בצחוק.

    הוא חילק לאחרים ומה שנשאר הספיק לו, ועוד לפני שנגמר הכולכבר הגיעה חבילה חדשה. גם את הספרים מסר לאחרים. היה קורא כמה עמודים ולא מוצא בהם דבר. הספרים עסקו בזיכרונות של אנשים זרים, שגילו פתאוםכך היה כתוב על השער האחוריסוד מעברם. שימי חייך לעצמו. הדבר הכי לא מעניין שיכול להיות זה סוד מעברם של אחרים.

     לפעמים לא ידע לומר אם יום או לילה. כך או אחרת, זה לא היה משנה.

הוא נזכר איך סחב אותו רפי ללובר. הם ראו את הגוֹקוֹנְדָה“. רפי התפעל, נרגש כולו. שימי התאכזב. הוא ציפה לציור ענקי, אם כי התפעל מכך שהציור שמור מאחורי זכוכית משוריינת ומוצמדים אליו חיישנים מכל הצדדים. כשסיפר לו רפי שהציור נגנב פעם וכמעט נשאר באיטליה, הניד שימי בראשו כאילו הבין שזה דבר חמור באמת.

    רגע, הוא שאל פתאום, לא אמרת לי שהוא איטלקי הדה וינצי הזה?

    כן, אמר רפי, כמובן.

    אז מה העניין הזה עם איטליה? למה הציור לא באיטליה?

    דה וינצי חי בפריז כשצייר את זה. זו היתה מתנה שלו למלך שאירח אותו.

    שימי הנהן, אבל למעשה לא היה אכפת לו במיוחד. הוא הסתכל באנשים שהסתובבו באולם כאילו הם בבית כנסת. זה לא היה בשבילו. בערב סחב אותו רפי למועדון גאז בגדה השמאלית, “מוקמבו“. הוא עדיין היה ריק כשהגיעו.

     שימי אמר, בוא נלך כבר לכיכר פיגאל

     ורפי אמר, עוד קצת, טוב? אתה תראה שתיהנה.

    ואז זה התחיל. ג׳ון קולטריין ניגן אתסרנדת סתיו“. לשימי לא היה מושג מי האיש, אבל אחרי ההופעה אמר לרפי שזה היהגדול“.

שימי הלך כל לילה לזונות. לפעמים היה חוזר שיכור לגמרי ומקים מהומה בחדר הסמוך לזה של רפי. למה? כי הוא הזמין סטייק עם ציפס והביאו לומשהו מבושל“. שימי ניסה לדבר בצרפתית המשובשת שלו, שברי מילים שלמד מאמו שרה. הוא רצה את המנהל. ואיכשהו לפני שמישהו בכיר הגיע הוא  נרדם.

    רפי שמע את הדברים מהחדר השני, ואחרי כמה לילות, בעודם שותים כוסית בלובי של המלון, שאל אותו, נשארה בעיר זונה אחת שלא זיינת?

     שימי צחק. רק זאת שמחכה לך, אבל אני אהיה איתה מחר.

למחרת, כשעבר ליד דלפק הקבלה, ניגש אליו המנהל התורן ואמר לו שאםמסייה גלבועלא יפסיק להטריד את העובדים באמצע הלילה, הוא וחברו ייאלצו למצוא מלון אחר. שימי הבטיח לרפי להתנהג יפה. נדמה היה שהוא מתנפל על הדבריםזונות, הימורים, עובדי המלוןבחמת זעם שאינה קשורה כלל למה שהתרחש סביבו. רפי כבר הצטער על הנסיעה. זה היה שימי אחר. הוא לא היה בטוח שהוא רוצה להכיר אותו.

    במשך היום היה רפי הולך לפעמים ללובר, ושימי למועדוני הימורים עם מכרים ועם בני משפחה שהיו בפריז. כשהיה רפי שואל אותו כמה הפסיד, היה אומר שפי כמה וכמה ממה שעלה הטיול שלהם, יחד עם המלון.

היה קיץ והחום רבץ על פריז כמו לטאה ענקית שכבר אין לה כוח לזחול למקום צונן, והיא שואבת צינה ככל יכולתה מבני האדם ומהחיות שתחתיה. אבל לא היה ספק שהיא אוגרת כוח ובקרוב תזוז ממקומה, כגודזילה מסרט אימה ישן.

    בבוקר הלפני אחרון, כשחזר רפי למלון לאחר שביקר בתערוכה של אימפרסיוניסטים בגראן פאלֶה, הוא דפק בדלת של שימי ולא היתה תשובה. הדלת היתה פתוחה. שימי שכב על הרצפה לאחר שהקיא על השטיח היקר של מלון רגינה.

    רפי הזמין קפה לחדרו של שימי, וגם שירות ניקיון. הוא נתן טיפ נדיב לגברת שהגיעה, אישה שהיתה דומה לדודה רחוקה שלו מחיפה, וביקש ממנה בצרפתית שלו, שהיתה טובה אך סבלה ממבטאצבריכבד, שלא תעשה מזה עניין.

     שימי שתה קפה. הוא ראה את רפי יושב בכורסה ליד החלון. בחוץ היה אותו אפור של פריז. שימי מלמל איזו התנצלות, אבל נזכר שהוא בעצם משלם על הכול, וענה כמי שעלבו בו, מה?

      מה קורה לך, שימי? שאל רפי בלי להפנות את מבטו אליו. אני יכול לעזור לך במשהו? מה זה השיגעון הזה עם השכרות והזונות? אתה יודע שרצו לגרש אותנו מהמלון?

     שיזדיינו, נלך להילטון. אני משלם, אז שלא יעשו לי בעיות מזוינות. אני אקרע את הסדינים האלה אם בא לי, ואני אשלם עליהם.

    הוא השתתק. רפי, המלון, העיר, הכול נעלם. שימי מצא את עצמו על הענן של הערבים. שם הוא היה מלך. שם הוא שיחק בנוצות של טווסים.

    תשמע, יש לי הרבה על הראש, אמר שימי אחרי הפוגה קלה, אני משתדל, אבל אתה לא יכול לתאר לעצמך מה זה. אתה לא יכול להבין איך זה שמכים אותך שוב ושוב ואתה לא מבין למה לכל הרוחות. למה? מה עשית לא טוב? אולי אם היית יודע לא היית טועה, ואז לא היית חוטף את האלימות הזאת. ומצד מי? מצד מי שאתה רוצה להיות כמוהו בכל הלב שלך. מה היה לו לעשות לי את זה כל הזמן מול אמא?

    והאחים שלי? היו נעלמים כולם. גם מאיר שאיכשהו היה יכול להשפיע. הם לא רצו להתערב כי הם פחדו על הכסף שלהם. ובגלל זה ברחו. הוא שנא אותי. ברור שהוא שנא אותי. ואני התחתנתי עם אשכנזייה ענייה שהכנסתי להיריון ביב. איך אפשר לאהוב מישהו כזה, אה? הוא צחק, צחוק צרוד מסיגריות, אבל גם ממשהו אחר. רפי הביט בו ולרגע נבהל, והבין מה זה פחד מוות. זה רק שימי, אמר לעצמו.

    כן, מי שרואה אותי חושב, איזה גבר, הולך ככה כמו בעל הבית של כדור הארץ, בטח מצליח, בטח כולם אוהבים אותו. אבל אני רגיל לעשות דברים אחרים, וככל שאני עושה דברים אחרים, מקלל, מרביץ, ככה אני מתרחק עוד יותר מעצמי. אתה חושב שזה לא מפחיד אותי?

    לפעמים אני מתעורר באמצע הלילה ומתקפל במיטה ואורב לנמר שיבוא להתנפל עלי. אני יודע שאני חייב להילחם בו, חייב לנצח את הנמר הגדול של החיים. אבל באותו זמן אני רוצה שהוא יאכל אותי. והייתי שמח לשאול את אבא שלי אם לא היה עדיף שהנמר הגדול של החיים יטרוף אותי, והוא ימצא מישהו אחר

     ואתה יודע, כשהיה מרים יד זה היה קל יותר. עכשיו הוא כבר לא מעז, זה רק דיבורים. מילים חריפות כאלה, רפי, שאם היית שומע אותן, היית חושב שהוא מדבר עם איזה קבצן בשוק.

    וכל הזמן הדוגמאות. הבן של האח שלי ככה והבן של דודה גורגט ככה והבן של לינט ככה והבת של אחותי ככה. ואני מה? אני לא רוצה לטפס לפסגות ולצוד נמרים? אני לא רוצה שיגידו עלי דברים טובים? אבל איך אני יכול עם כל ההשוואות האלה? אני עוד מעט בן עשרים וחמש, רפי, ומה? מתי אוכל להגיד להם שילכו לכל הרוחות? שיעזבו אותי?

    ואתה יודע מה? כמה פעמים חשבתי, מה יקרה אם אני אגמור אותו?

    רפי, שעדיין ישב ליד החלון, נרעד.

    כן, אמר שימי. אני חושב על זה הרבה. ויש לי אפילו תוכנית. אבל אל תספר, כן? טוב, ברור שלא תספר. אנחנו הולכים לפעמים לאתרים, עולים לקומה חמישית, שישית. של בניין לא גמור. הכול פתוח. אם מישהו נופל מהגובה הזה, אתה מבין, לגמרי בטעות

     אני שוכב לפעמים וחושב איך זה יהיה אחרי. לא יתפסו אותי, ברור, מה אני טיפש? זה ייראה כמו תאונה. לגמרי. אף אחד לא יֵדע חוץ ממך. אני צריך שאתה תדע, אתה מבין, כי אתה תהיה הצד הטוב שלי. אם, למשל, יתפסו אותי וישלחו אותי לכלא, אתה תבוא לבקר אותי, נכון?

     טוב, ברור. ואז בכל פעם שתבוא אני אדע שפעם הייתי לפני כן, כלומר לפני זה שהרג את אביו. זה במקרה שתהיה איזו פשלה בתכנון שלי ויגלו שזו לא היתה תאונה. אבל אני יכול להבטיח לך שאם זה יתבצע, אני אשקיע המון זמן בפרטים, עד  הפרט הכי קטן. כן, אתה מבין, זה הפתרון היחיד. רק כך אוכל להיפטר ממנו.

    הוא השתתק לכמה שניות, בחן את פניו של רפי, שנראה מזועזע, והמשיך, אתה לא מאמין? או שאולי אתה חושב שזה לא מוסרי? רצח אב, הדרמה העתיקה ביותר בעולם. אבל לו מותר לרצוח אותי במילים שלו עוד פעם ועוד פעם? אה, אין לך תשובה על זה. ברור. לחברה האנושית אין שום תשובה לאבות שמקנאים בבניהם ולא מסכימים שהם ימותו ובניהם יחיו, אתה מבין

     עכשיו האבות חיים יותר מדי זמן, וזה כשהם בריאים, אחר כך הם כל הזמן על מכונות. במקרה שלי זה לא יספיק שהוא יהיה זקן ובריא. אני צריך אותו משותק לגמרי, אני צריך שלא יהיה בכלל על האדמה. אתה מבין? הוא תופס את המקום שלי. זה השורש. הוא תופס את המקום שבו אני צריך להיות. בפיזיקה אין דבר כזה ששני גופים יהיו באותו חלל בדיוק. וגם אומרים שבטבע שום דבר לא הולך לאיבוד, הכול משתנה, נכון?

     אז אני אומר לך, זה או אני או הוא. וכבר בחנתי עוד אפשרות. לשלוח מישהו שיגמור אותו. אפילו מישהו מכאן, צרפתי. דיברתי עם הבן דוד שלי. בשביל סכום מסוים אפשר לסדר כל דבר. זה עדיף ככל שאני חושב על זה. יבוא מישהו מצרפת, יעשה את העבודה. מאה אלף דולר אוכל לארגן בלי בעיה.

     העניין הוא שזה לא יהיה אני שיעשה את זה, וזה חמור מאוד, אני חושב שזה לא יהיה שווה אם זה לא יהיה אני. ואם אני לא שותה או הולך לזונה או משחק, אתה יודע מה קורה? התוכנית הזאת תופסת את כל המחשבות שלי.

     ואני פוחד, רפי. בכל זאת אבא שלי. ואם הדבר הזה יהיה חזק ממני ובאמת אעשה את זה? מה אז, רפי? מה אז? אתה אומר שאתה לא יודע, אבל אני יודע. מה שיהיה אז זה בדיוק מה שיש לי עכשיו. אני מסתובב בתוך עצמי. הפחד הגדול שלי הוא שלא אוכל לצאת, שכבר יהיה מאוחר מדי, ועד הסוף אהיה כלוא בדבר הזה שהפכתי להיות, והכול בגללו.

    אתה מזועזע? אתה חושב שאני פושע? שבכלל לחשוב על דבר כזה זה פשע? כן? והוא? אם נגיד שאתה השופט, ואתה צריך להשאיר רק אחד משנינו בעולם, את מי תשאיר?

     לא משנה אם אעשה את זה או לא, אני צריך לדעת שאתה נותן לי אישור. לא אסבך אותך בשום דבר, לא תצטרך להעיד. זה יהיה רק ביני ובינך. אני אדע שקיבלתי אישור ממישהו אובייקטיבי.

בטיסה ארצה עשה שימי בעיות: הוא שתה יותר מדי, הזעיק שוב ושוב את הדיילות. לא היה חסר הרבה שירותק באזיקים למושבו. רפי הסתכל מבעד לחלון כאומר, אני לא מכיר את האיש הזה.

    בנסיעה לירושלים הוא ניסה להבין את השינוי שחל בשימי, אבל לא הצליח להיאחז בשום נקודת מוצא. האם באמת ייתכן שיש משהו גנטי, איזה יסוד בתתההכרה שבא מן ההרים, מהאוויר, בלתי תלוי לחלוטין ברצון שלנו, בשליטה שלנו

    האם ייתכן שיסוד הנקמה והמלחמה של הבֶּרבֶּרים מהרי האטלס, שם אדם חייב לשמור כל העת על עצמו ועל משפחתו בסכין, גורם לאותם הבזקים בעיניים שאתה לא יודע אם הם מעידים על תקיפה או על כניעה קרֵבה?

    לפני הנחיתה אמר לו שימי, אתה יודע, בלילה לא עמד לי. שמתי אותו בין השדיים של הצרפתייה, היה לה ריח טוב, אבל שום דבר לא עזר. היא גם מצצה. כלום. אתה יודע מה זה אומר? אתה יודע מה זה אומר בשבילי? אתה יודע שזה סוף העולם בשבילי?

    אולי באמת צודקים אלה שאומרים שאתה שואב מן האוויר, מהלחם של המקום שלך, תכונות ששייכות למקום, שעולות מן האדמה, שצונחות מהשמים, ואתה לא יכול לעשות דבר נגד זה? ומה זה הדבר הזה? האם הוא נמצא בנירונים? בסינפסות?

    ואז, כלפי חוץ, יש מעשה, נניח רצח, דבר שנתפס כמשהו מאיים המחייב תגובה קיצונית, ואין כל בררה אלא לעשות את זה, גם אם הנסיבות שונות לחלוטין ואינן מצדיקות בשום פנים ואופן את המעשה הנורא? כן, יסוד שהוא לא בהכרח רע, אלא להפך, הוא חיובי, הוא מערכת אזעקה חיונית בתנאי החיים של ההרים.

    והרי גם אצלו יש יסוד שמכריח אותו לשמור על רמה לשונית מסוימת, להקפיד על סדר ועל מידתיות, להימנע מכל הפרזה, לא לשפוט אף אחד, כלומר לא להתקרב יותר מדי אל אף אחד, ולהיות אדיב תמיד אם אפשר. הרי כך נהג, למשל, בטוראי גואטה, שממש חרבן במכנסיים כששמע איזה רחש, באותו מבצע סודי בלבנון שעליו קיבל סגמ לדרמןאטיאס, שהיה אז סגן משנה, את אות המופת.

    אבל האם זאת לא צביעות?

    ובמשך שלוש השנים שנשאר בתיכון אחרי שאמו מתה, האם לא העמיד פנים שהכול בסדר בעוד בפנים מתלקחת האש, גובר הזעם, שאותו יסוד אסר עליו להפגין, כי אצלנו במשפחה לא עושים דברים כאלה? מה זה אצלנו? מה זה קשור לסבא ולסבתא שלו, אפילו לאביו? הרי זה דבר מיוחד שלו, זה דבר שקיים אצלו, בין שבחר בזה ובין שלא.

    האם אנו בוחרים? או שמא כוח בלתי נראה, עצום, אולי אלוהים, מכוון אותנו אל מה שאנחנו חייבים לעשות. ויש חלוקה, יש סעיפים. אחד יתפרץ, השני יפנים. אחד ידבר, השני ישתוק. מישהו יכתוב, מישהו ינגן. מישהו יצייר.

    ומישהו ישתגע.

רפי נזכר איך לקח אותו סבו יחזקאל למאה שערים קצת לפני הבר מצווה. הם נכנסו לחדר צר וארוך שכל קירותיו מדפים עמוסי ספרים בכריכה חומה אחידה. בחדר היה שולחן צר וארוך וסביבו כיסאות שחורים. על השולחן עמד קנקן מים מוקף כוסות

    רפי רצה להסתכל בשדרות הספרים, דבר שעשה אחר כך כל חייו, בכל בית שאליו נכנס, אבל התבייש ובמקום זה ספר את הכיסאות. אחר כך את הכוסות. היתה לו אז תחושה נהדרת של שלמות, והוא רצה לשאול את סבו מדוע הסתיר עד אותו רגע את המקום הנפלא ההוא.

    ואז נפתחה דלת שהיתה בדיוק מאחורי כיסאו של רפי, ונכנס בעל הבית. וכמה שניות תהה רפי אם עליו לקום, כמו שקמים כשמורה נכנס לכיתה. הוא הציץ לעבר סבו וראה שזה ממשיך לשבת ואפילו הדליק סיגריה.

    בינתיים הגיע בעל הבית לראש השולחן והתיישב. הדבר הכי בולט היה זקן לבן גזור בצורת משולש ישר זווית שקודקודו כמעט נקודה. השניים דיברו קצת ביידיש, ורפי חש שאינם מודעים כלל לקיומו.

    ואז סבו אמר, רפי, זה אחי הרב בנימין. תיגש אליו, והוא יברך אותך.

    רפי קם מבויש, ובנימין הניח את ידו על ראשו של הנער ואמר כמה מילים שנשמעו כמו עברית אך בו בזמן גם כשפה זרה. אחר כך הוא הוציא מעטפה מאחד הכיסים של החלוק שלבש ואמר, שוֹין, ומיד יצא בצעדים קטנים, ולרגע היה קיים כמו נשימה של מלאך, ואז הדלת נסגרה.

    רפי פתח את המעטפה. היה בפנים שטר של מאה דולר.

כשהגיע הביתה ניגש לאטו, כמו בבית של זר, אל הספרים שעל המדפים הלבנים אותם בחרה אדווה לפני שנים. הוא קרא את השמות על גבם: ויטגנשטיין, שופנהאואר, ניטשה. כן, ניטשה. בתיכון הוא קרא בשקיקה אתכה אמר זרתוסתרא“. הלך עם הספר לכל מקום. רשם עליו הערות בצבעים שונים. אף קרא כמה פרקים לשימי, אבל ראה מיד שזה לא בשבילו. איך אפשר שלא להתלהב מהדברים הנשגבים האלה?

    אדם עליון! כאשר מסביב כל האפסים, ואתה משוטט לך בבדידות המחשבות שלך, באור הירח, הרחק מכולם, אבל משוטט אל עצמך, אל הישות הפנימית, הקדושה, שהיא כל העולם, שהיא השיבה הנצחית של הזמן, ובה כל מה שיש עוד ישוב להיות, וכל מה שהיה יבוא שוב, בדיוק כפי שהיה.

    ומי שהיה אדם עליון בחיים האלה, יהיה תמיד אדם עליון, ואף יסחף את האחרים, גם את שימי, שבלי ספק הוא בחור טוב, אבל הוא בחור שצריך שמישהו יגיד לו מה לעשות. לפעמים, חשב רפי, שימי קצת סתום.

    לפעמים רפי קורא אתבטרםשל גנסין באייפד. הוא קורא פה מילה, שם משפט, מתעכב על העברית שלו. גנסין היה החדשן הגדול ביותר, אבל עכשיו השפה שלו לא תמיד מובנת. היא לא ארכאית, היא פשוט שונה לגמרי. אבל רפי מדלג על הקושי הזה, כי הדברים מתבררים מתוך עצמם.

    ובכל זאת, הוא זוכר מעין משפטי מפתח שהם מהות הסיפור. הוא מגיע לסוף, נשאר עם הסיפור דקה אחת או שתיים. כמו כשהוא קורא סעיף מעל הוודאותשל ויטגשנטיין.

    ובסוף הקריאה נשאר הכול, אבל גם אובד, קיים אך לא בצורה ייחודית, אלא כחלק ממכלול אמורפי. הדברים שהוא קורא שוקעים בסך כל מה שקרא, כפי שפני אהוביו מיטשטשות עם השנים ומצטרפות למעין פנים כוללות של דמות אחת, שעולה תמיד ומסלקת את כל האחרים, וכך גם מה שקרא מצטרף למעין סך כל מה שקרא, שבו מיתמרת לפעמים איכותו של הקטע הנקרא.

    וכל מה שקרא ויקרא בשעות הרבות האלה שבהן אין אדווה ואין תאומים, הואקריאהשל מה שיתווסף לאותה מסה אמורפית, חלק מהביוגרפיה, חלק ממה שהוא. אבל במשחק הזה, שבו הוא צריך לצוד את הטקסט שנוצר, מופיעים לפעמים יצורים אחרים שמציעים את עצמם כשלל. גם כשטקסט ופוסט הם ייחודיים, הם לא זוכים אלא לרגע אחד של תשומת לב מלאה מצד הקורא.

    אחר כך הכול שוקע במסה.

    והמסה, תוכנה מפוזר על פני אלפי קילומטרים של נירונים וסינפסות. זהו הידע האנושי, שהוא גם כללי וגם שלו, שבלעדיו לא יוכל להתקיים, שכן אין לו כלום בלי העבר, ובלי העבר לא היה מסוגל לזכור מהו לחם ומה עושים איתו. אדם מתקיים רק בזכות הידע שהוא צובר, כמו שאופה מתקיים בזכות הידע שיש לו באפייה. ובחוגים מסוימים, כמו האקדמיה, מי שהידע שלו רב יותר, ובעצם כל מי שיכול ללחוץ מהר יותר על הפעמון של חידון הידע, זוכה להערכה רבה יותר. הידע הוא הסחורה, ומי שיש לו סחורה רבה יותר, מרוויח כסף רב יותר.

    והידע שלו? האם הוא באמת בעל ערך?

    אחרי שאיבד את אדווה, ככל ששמח על התאומים, לא היה עוד ידע שממש השתוקק לו. וממילא, חשב, עם מותו ייעלם הידע שלו כאילו לא היה מעולם.

לפתע מיאוס תקף אותו. הוא רץ לאמבטיה ורכן מעל הכיור וכמעט נשנק ושום דברמה שהיה צריך לצאת לא יצא. הוא הסתכל סביב. עשרים שנה בדירה. הוא התקין כל מה שיש בה, המדפים, המגבות של הבנים. הוא השתמש באמבטיה הצמודה לחדר השינה. האמבטיה של אדווה. פחות משנה הם היו בדירה הזאת כשנכנסה להיריון.

    ניסה להיזכר בפניה. זה תמיד מאמץ. הוא התחיל פעם בשפתיה, פעם בשערה. פאזל שנרקם בלאט. לוקח זמן ואז משהו מופיע, עין, זווית פה, אך הפעם כלום. הקיץ שבו פגש אותה. המכשפה של שימי, שהתבקשה לחקור בדבר, שלחה פקסבקיץ הזה רפאל יתאהב.

    הוא נכנס למרפסת השירות ולקח משם את תיק הנסיעות שלו. הניח אותו על המיטה שבה אהב כל כך את אדווה. אבל מיד התחרט, החזיר את התיק למקומו והביא מהחדר הרביעי מזוודה גדולה שחורה, שכלל לא ידע על קיומה. הניח אותה על המיטה, פתח את המכסה והתחיל להשליך לתוכה, בבלי דעת, דברים.