בָּלוּעַ – פרק ראשון


אומנם מספר ארגזים עדיין ניצבו לאורך הקיר, אבל הדירה החדשה הבריקה, בעלי עוד טיפל בזה, ריסוס, סיוד וכל השאר, לפני שטס לאמריקה. זו לא היתה הפעם הראשונה שהיינו ביבשות נפרדות, רק שהפעם הוא כבר לא היה בעלי.

ישבתי על הספה, שנים לא גרתי בבית ללא מבוגר נוסף, אחוזת הקלה ואֵימה.

כשראיתי את היצור הזה, ספק מחליק ספק זוחל לקראתי על הרצפה, גורר שתי כנפיים בצדי הגוף, ישבתי עוד רגע בהלם, ואז צרחתי.

“שלא תהרגי אותו,” אמרה הבכורה שהופיעה שם בִּן רגע.

“מה תעשי, אמא?” שאלה הקטנה ממרום הכיסא.

הוא התקדם לעברי באותה גרירה שמנבאת תעופה.

יכולתי לטלפן לאמריקה אבל לא נראה היה לי שהג’וק יחכה עד שבעלי יבוא.

“אמא,” אמרה הגדולה, “אני הולכת להוציא אותו החוצה.”

“לא,” אמרתי, “חכי.”

היו לי סיבות טובות שלא להעניק לה את תפקיד המבוגר. גם ככה הפּרֵידה מאביהן העמידה אותי בעיניהן בעמדה לא ברורה, כלומר אכזרית, כלומר מטופשת.

“את הולכת לעזוב את אבא?” שאלה הגדולה והביטה בי כאילו נפל לי כדור הארץ על הראש, והקטנה, למרות גילה, הביטה בי בעיניים כחולות תמהות.

“תביאי לי את המגב,” אמרתי וקמתי מן הספה, קולי הפתיע גם אותי.

“לא,” צרחה הגדולה, והקטנה ירדה מן הכיסא וחזרה, גוררת אחריה את המגב.

*

אלו פרטים קטנים, אף פעם לא שמעתי מישהו מדבר בזה. נטילת ציפורני יד ימין. על אצבעי הבריקה טבעת הנישואין החדשה, וכמסגרת לא יכולתי יותר להניח לציפורניים לגדול פרא. הבנתי את מגַדלות הציפורניים השלופות.

מה עשיתי עד אז? לא נתתי על כך את דעתי. הנישואין מחקו כל מה שקדם להם.

ועד שגיליתי באקראי שיש מכשיר קטן שנועד לכך, הייתי חסרת אונים.

אחת שתיים שלוש ו־קפוץ, פניתי בבקשה לבעלי, וכך הפך במידה מסוימת אמא, לצד היותו אבא מטעמי נישואין שגורים.

אבל הוא, כמה אופייני, דווקא ברגע זה שהייתי זקוקה לו, לא היה יותר.

הג’וק מולי. הרי זה גוש סלע מתמוטט, הוא חושב לעצמו, או גזע מהלך. זה ציפור־ענק בלי כנפיים, אני מכיר את הסוג הזה, אפשר להימלט בקלות, וחוץ מזה, אנחנו המון, אנחנו נכבוש את הארץ.

קפקא אמר:

יש הבדל של דרגה בין להתעורר כזה, לבין להיתקל בכזה. נכון שאנחנו במידה רבה מה שאנחנו מתעבים, ומה שאנחנו מתעבים זה אנחנו. האם להיפטר מזה, להרוג את זה, לרמוס את זה, להכחיד, יעזור?

*

אני תופסת במגב, הוא חומק ימינה, ואני מכוונת לשם, ואז הוא משנה מהלך, ואני אחריו.

“תפסיקי, תפסיקי, אמא, אמרתי לך שאני אוציא אותו לגינה.”

והקטנה, שחזרה בינתיים לכיסא, מנופפת ברגליה שלא ייגעו ברצפה.

שתי הילדות, בכותנות לילה מצוירות מלאכים, בכלל לא נועדו להיחשף למעמד הזה.

אני לא בן־אדם שהורג, המחשבות חולפות קטועות במוחי, שיירות הנמלים שהיו חוצות את הדרך, וחשבתי אז שאסור לדרוך עליהן; ודאי גם הנאצים ראו בנו סוג של נמלים, שמותר לחסל. אפשר בקלות לחשוב שכל אחד הוא לא בן־אדם, כלומר, שלא משנה לו אם הוא חי או לא.

זה בעלי האשם, חולף ברק־כעס במוחי. בגללו. אני לא אשה שהורגת, ולא רוצה להיות כזאת, ועכשיו הוא מאלץ אותי להיות.

המדינה היתה צריכה להיערך לזה, לתמוך באנשים שנפרדים, למצוא להם עבודה, תמיכה — והורג ג’וקים.

זה הפמיניזם, זה נקרא אדם חופשי, זה מה שאשה משוחררת צריכה להיות מסוגלת לעשות. האם אני אשה חופשית? האם אני מסוגלת?

לא, זה הג’וק אשם, הוא שמאלֵץ אותי.

והחבר שסיפר לי ששנים אינו יכול לשכוח את עיני האיש המצרי בתעלה שהביט בו, מתכונן להורגו, והוא, החבר, הקדים אותו.

“תראי, מסכן, יצא לו כל הפַּרשַדוֹנֶה, כמו בשיעור תורה,” אומרת הגדולה.

“אמא, אמא, מסכנה,” אומרת הקטנה.

 

הג’וק היה מוטל על האדמה כמו פרח רמוס.

הגדולה תפסה באחד המשושים והשליכה אותו מבעד לחלון.

“אמא, את חושבת שהוא יחיה שוב כשיֵרד הגשם?” שאלה הקטנה.