ביקור ראשון בבית התפוצות: רשמים

 

1. המוזיאון נבנה בשנת 1978. מרבית התצוגות נראות כאילו לא עברו שינוי מאז.

2. ליד כמעט כל חפצי היודאיקה ישנו כיתוב: “העתק”.

3. ככל שהצלחתי להתרשם, המלה “אתיופיה” מוזכרת בתערוכות פעם אחת בלבד, כבדרך אגב, ומבלי שניתן הסבר כלשהו על יהדות אתיופיה.

4. אחד הקופאים אתיופי.

5. מתקרת החלל האפל המוקדש לזכר קורבנות העם היהודי מזדקר מטה מעין פאלוס מתכתי שחור, אדיר מימדים, שמתוכו בוקע אור.

תחתיו, על הרצפה: דלי, שלולית, ושלט (“זהירות, סכנת החלקה”).

6. מאחורי מקבץ של פסלי גבס מבהיקים בלובנם, שנועד להדגים חתונה יהודית, תלוי העתק מוגדל של מסמך יהודי עתיק. כותרת המסמך בולטת בגודלה. היא אומרת: “לא טוב”.

כיוון שהטקסט רחוק יחסית מעיני הצופה, לא ניתן לקרוא – מהו שלא טוב?

7. במוזיאון מוצגים סרטים, קטעי אודיו ומיצגים אורקוליים, המחייבים שימוש באזניות. ניתנת האפשרות לבחור בין הכפתור “עברית” לכפתור “אנגלית”. ברוב המקרים, הכפתור “עברית” לא עובד.

8. מיצג חינוכי אינטראקטיבי מדגים מקרים טיפוסיים מחיי היהודים בראשית המאה ה-20. למבקר ניתנת האפשרות להיכנס לראשו של היהודי הנידון ולהחליט בלחיצת כפתור בין שתי אפשרויות: אפשרות

גלותית, ואפשרות ציונית. האפשרות הגלותית תמיד קצת מבאסת. למשל, יהודי אירופאי שבחרתי להעבירו לארצות הברית אמנם הצליח להקים שם עסק – אבל הוא “סובל מבדידות” (הכפתור הציוני לא עבד במקרה זה).

9. בארון התצוגה המכיל “נר תמיד (העתק)”, בינות לפרורי אבק מצהיבים משנות השמונים, שוכב על צידו עש מת (מקור. שנת הפטירה לא ידועה).

תמונות:

1.רמברנדט, הרמנזון ואן ריין, “הכלה היהודיה” 1667, מתוך וברישיון: וויקישיתוף

2. Der Ewige Jude – “היהודי הנצחי”, פוסטר אנטישמי, מינכן 1937, מתוך : אוסף מיטשל וולפסון, אוניברסיטת פלורידה.

3. היהודי הנודד, ליליין