בעד ההזייה – פרק ראשון

הזייתו של אלוהים והממשות החידתית של האדם

אינני נוטה להסכים עם יותם ראובני כי ספר זה, כפי שאפשר להסיק מתוך שמו, היפה כשלעצמו, הוא בעד ההזייה, ביטוי של החיים כהזייה. אם החיים הם הזייה, הרי הם הזייתו של אלוהים, ואילו לבני אנוש הם מצב של ממשות קשה, חידתית, ונראה לי כי אכן כך הם מתבטאים בספר זה. ואולם, ייתכן כי בסופו של דבר אין השתים אלא אחת, ובדומה לאמירתו של אקהרט, התיאולוג בן המאה השלוש עשרה, כי “העין אשר בה אני רואה את אלוהים היא אותה עין שאשר בה הוא רואה אותי,” כך ייתכן כי החיים, עם שהם הזייה לאלוהים וממשות לאדם, הרי הם, עם זאת, ממשות מבחינת האלוהים, בהיותו הממשות היחידה, והזייה מבחינת האדם, בהיות חייו, כלשון המשורר מסטראטפורד, עשויים מן החומר אשר מנו עשויים החלומות. תוך כדי שיחה על דבר מילות הקדמה אלה, בטרם נכתבו, שאל אותי יותם ראובני, בדרך אגב, מדוע אין אני שב להתגורר בירושלים. עניתי כי ירושלים חדלה לעניין אותי, אף כי החיים שחייתי בה ומה שעבר עלי אז נותרו כזיכרון קדוש לי. על כך העיר ואמר כי כל מה שעבר על אדם הוא קדוש. בהערת־אגב זאת נזכרתי עם קריאת הפרק הראשון של ספר זה, ההשערות על מותו של פזוליני. כי מה, אם לא איזה צורך נמרץ, דחוף, כמעט נואש, לתת ביטוי לאשר היה ועבר, לרגע של חיים, למצב האנושי, למצבו של האדם, של כל האדם, ביקום, בחלל, בלילה, בעזובה ובישימון של המדרכה אשר מול בית השימוש הציבורי בתחנה המרכזית בתל־אביב, וזאת מתוך איזו תחושה כי יש משהו בעל משמעות דתית, משמעות קדושה, ברגע זה, במצב האנושי הזה, במצבו של האדם בכלל, בחידה ובמצוקה ובעזובה ובערגת־החיים של אדם העומד בלילה באותו מקום — מה אם לא צורך כזה ותחושה כזו עשוי להביא לידי וידוי חשוף, אמיץ, נקי מן הגינונים האינטלקטואלים המקובלים בשוק הספרותי כאן ועכשיו, כווידוי שבפרק הראשון של ספר זה? אם תתעורר איזו התמרמרות, או אף מחלוקת, למקרא אותו וידוי, אינני יודע. אך זאת אגיד, כי על פי האמת המשך הוא למסורת גדולה, ולא אזכיר אלא דוגמה אחת בלבד מתחום הלשון העברית, והיא דוגמתו של המשורר שכתב ללא חשש, ללא מורא, ללא כלימה, כפי ששירה צריכה להיכתב, “ואבך בנדודי, ואשוך כרי/ולזכרך כלה בשרי.”

פנחס שדה