דמיין שאתה חי – פרק ראשון


1


שוב אוגוסט. האדמה מזיעה, גונחת. הבניינים נמסים, צורחים. האוויר מחרחר, אסטמטי. על שפת הים, אי שם בין אשקלון לתל אביב, מתהלך איש צעיר, ליתר דיוק נער.

הוא לובש מכנסי ספורט קצרים עם הסמל של מנצ’סטר יונייטד. הוא יחף, פלג גופו העליון עירום, וחולצת הטריקו שלו שעליה כתוב: Save the planet, כרוכה סביב ראשו כמו כאפייה, להגנה מפני השמש. על פי מבנה גופו הוא רחוק מלהיראות כמו חובב טבע וטייל מנוסה שחוצה את הארץ בהליכה.

הכתפיים שלו צרות, החזה שקוע, הזרועות דקות כמו אטריות, ניכר גם שעורו לא נחשף זמן רב לשמש הקיץ כי על בטנו, זרועותיו וירכיו הלבקניות דולקות כוויות שיזוף בצבע סלק.

הוא חוגר תרמיל ובו בקבוק מים, כיכר לחם אחיד וממרח שוקולד ‘השחר’ שהרים מהמטבח של המקום שממנו נמלט. בנוסף נמצאים בתיק ספרו של ניטשה כה אמר זרתוסטרא, הספר גלות המשוררים של ברכט, יעמוד בני של יצחק לאור, שכמה משורותיו הודגשו במרקר, קונדום שלא נעשה בו שימוש, פומית סיגריה נשוכה, עשויה שנהב, מחברת, עט, ועשרים פני שנשארו לו בתיק מטיול בר-מצווה בלונדון.

אחת לכמה זמן הוא עוצר, מוחה ביד מאובקת זיעה ממצחו, מיטיב את רכיבת המשקפיים על אפו, לוגם מהמים מלוא הגרון ונשאר לעמוד עוד רגע ארוך מול הים, עיניו אל עבר קפריסין ופיו ממלמל. אם מישהו היה חולף על פניו, היה ודאי חושב שמדובר בתמהוני שמדבר אל הים או מתייעץ איתו. אבל כבר כמה קילומטרים שהנער לא פגש אף אחד, לכן נדמה לו שהעולם התרוקן מבני אדם והוא היחיד שנשאר בחיים.

טעמו המוזיקלי עשוי להעיד על מוצאו החברתי. עד עכשיו הספיק להקשיב בנגן המוזיקה לשלושה אלבומים של Radiohead, שניים של ניק קייב, אחד של ניק דרייק ועוד אחד של לו ריד.

כדי לזרז את צעדיו, שהואטו בשל החום הכבד, הוא משמיע את ה-Chemical Brothers וממשיך ללכת במשנה מרץ. כשהשמש נמזגת כולה אל תוך המים והחול שתחת רגליו מאפיר ומתקמט, הוא מחליט לעצור לשנת לילה. משמאלו הים — מדבר סגול וגבנוני של נפט רעיל — ומימינו גבעת כורכר שמעבר לה המישור, חורש רע. בתים, מכוניות, ניידות משטרה, שוטרים צבאיים, וגם בסיס טירונים בגבול המדבר שממנו ברח.

שמו יותם. דפדוף בתעודת הזהות שלו היה מגלה שם נוסף, נספח, שכוח ולא שמיש, עדות לתבוסתו של אחד מהוריו בקרב על השם — אליעזר. על שם סבא של אביו. אבל כל החברים קוראים לו יותמי או תמי. משניהם הוא מעדיף את זה שנשמע כמו שם של בת. דווקא בגלל זה. כזה הוא. נהנה להתגרות במוסכמות.

השירות הצבאי שלו היה קצר. ואולי מדויק יותר לכנות שירות של פחות מיממה בתואר קצרצר, מילה שנדמה שהומצאה לצורך הזה בדיוק. יום לפני כן חויל וכבר ערק.

בימים שקדמו לגיוס דמיין אותו לא מעט, אבל באף אחד מדמיונותיו לא היה קרוב למה שראה כשהגיע לבקו”ם. זה היה כמו להגיע לגני יהושע ביום העצמאות.

רחבת ההתכנסות היתה מלאה בעשרות משפחות שחגגו את שילוח הילד לצבא במשתה, בזלילה ובזיהום הסביבה. מלבד בשר על האש היה שם מכל טוב עדות הארץ. פשטידות, בורקסים, סלטים, עוגות, פירות, חטיפים, מאפים, תבשילים ובקבוקי שתייה מכל הסוגים.

לא היה צורך בעין חדה וביקורתית כדי להבחין בחתני השמחה. הם ניצבו במרכז המעגל המשפחתי, תמירים ונישאים מעל שאר בני המשפחה, מחקים הילוך ומחוות גוף של ראפרים ושחקני NBA, בזמן שסבתות, דודות, אחייניות וגיסות העתירו עליהם נשיקות, חיבוקים וברכות. גם אביו ואמו נכנסו לעניין. אביו, שהתעקש לסחוב את הקיטבג שלו כל הדרך מהחנייה, למרות פריצת הדיסק בחוליות הצוואר, כאילו זה הוא שמתגייס, הוציא בידיים רועדות את הארנק, הושיט לו כמה שטרות של מאתיים וכשנתקל בידו הסרבנית שידל אותו בקול חנוק מהתרגשות לקחת אותם, ואמו התחילה לטפטף דמעות ונזלת. הוא ביקש מהם ללכת ונשאר עם אלה, בת כיתתו, שהיא הידידה הכי טובה שלו, ועם החברים.

אז התחילו להקריא ברמקול את שמות המתגייסים, שעלו כל אחד בתורו לאוטובוס מלוּוים בקריאות עידוד ובשריקות. כשקראו את שמו היה נדמה לו שהקריאות והשריקות דועכות כמו בפייד- אאוט מוזיקלי. אלה חיבקה אותו והתחילה לבכות כאילו ראתה סביבו הילה נסתרת שמעידה שהוא עומד למות במלחמה הבאה. כשנבלע באוטובוס התנדפו בבת אחת העליזות והקלות. מועקה נפלה עליו. הוא נתקף בקוצר נשימה ונאלץ להשתמש במשאף, ונזכר בקלוד משיער של מילוש פורמן כשהוא עולה על המטוס שמטיס אותו לווייטנאם, ורצה לצעוק כמוהו שהגיוס שלו הוא טעות נוראה ולברוח משם.

אחרי שהאוטובוס התמלא במתגייסים צוהלים ונרגשים נסגרו הדלתות, ועל רקע נפנופי ידיים ודמעות זולגות הוא נעקר ממקומו ונסע בסך הכול מאתיים או שלוש-מאות מטר, וכבר אמרו להם לרדת והכניסו אותם להאנגר ענק, שם עשו להם חיסונים והעלו אותם על מדים, ומדדו להם גובה ומשקל ומיששו להם את האשכים כדי לוודא שאין להם שבר.

בהתחלה התעצבן על הטמטום והבזבוז של המערכת הצבאית שגייסה אוטובוסים שיסיעו אותם מרחק שיכלו ללכת ברגל, אבל אז הבין שכל המעמד המבוים הזה היה הצגה מטמטמת וסוחטת דמעות בסגנון הוליוודי, שנועדה להטמיע בהורים ובהם את הפרידה מהבית והמעבר לרשות הצבא.

ואז הסיעו אותם לבסיס טירונים. ולמחרת, לפנות בוקר, לפני שהספיק לשנן את המספר האישי שלו, כבר היה נפקד. אם יחלקו יום אחד צל”שים לעריקים, יש לו סיכוי לזכות בתואר העריק הכי זריז בתולדות צה”ל.

הוא חוזר ומנסה להבין מה קרה לו ביממה שבין הגיוס לנפקדות.

זה היה יום ארוך של טרטורים. ריצות, מסדרים, איומים, העלבות, ובעיקר דיכוי. כשיטה וכתכלית. הוא לא היה יכול לסבול את זה. הוא החליט להשיב מלחמה שתתמקד במפתיע דווקא בשפה. או בניסוח אחר, הוא החליט שלא ייתן לשפה הצה”לית להשתלט לו על המוח.

כשאחת המ”כיות נבחה עליהם, “אני רוצה אותכם תוך שתי דקות מדוגמים בחוץ” — הוא ביקש תרגום ל”מדוגמים”, תיקן את ה”אותכם” ל”אתכם”, ציין בהיתממות שככל שידוע לו החוץ זה היקום כולו, ושאל אם כוונתה של המפקדת היא שהם צריכים להיות באוסטרליה למשל תוך שתי דקות. ובשתיים בלילה, כשכבר היו רצוחים מעייפות ועדיין התעקשו להריץ אותם, הוא תפס אומץ, התיישב על איזו גבעה צחיחה והכריז כי לפי חוקי מטכ”ל, שבהם הוא מצוי, זכותו של כל חייל לישון שש שעות בלילה, ואם לא מאפשרים לו להגיע למיטה הוא מכריז על האדמה כעל המיטה שלו למשך שש השעות הבאות.

מ”כית גמדה עם הילוך של אווזה וחצ’קונים מוגלתיים על הלחיים נעמדה מולו ושאגה. היא חיקתה אותו. היא לעגה לאופן הדיבור שלו. היא קראה לו אינטליגנט וחכמולוג וצפוני למרות שהוא בכלל מדרום העיר. כל מילה שאמר היא סתרה והשתיקה. היא רצתה אותו כלבלב מתרפס. היא רצתה אותו סמרטוט. היא צרחה עליו שבצבא אין ועדי עובדים. היא פקדה עליו לרדת למאתיים שכיבות סמיכה ולהקיף את החצר שלושים פעם. היא איימה שאם הוא פותח את הפה ומעז להוציא אפילו מילה אחת זה סירוב פקודה שבעקבותיו היא מטיסה אותו למעצר, ושם, בצינוק, יודעים לטפל בטיפוסים כמוהו.

הוא החליט לשנות אסטרטגיה. הוא חזר לרוץ ואמר לעצמו שבהפוגה הראשונה הוא עף משם ופשוט יוצא מהשער, בהליכה או בריצה, ויקרה מה שיקרה, אפילו אם הש.ג. יירה בו והוא ימות. הוא חשב שהכי טוב לפעול בשעת ההשכמה, כי שאר הטירונים עסוקים בסידורי הבוקר שלהם ואף אחד לא שם לב לאחרים. הוא השאיר את התרמיל הצבאי במאהל, הכניס לתיק האזרחי מכנסיים קצרים ושתי חולצות טריקו, ובלי לרמוז על כוונותיו למישהו מהחיילים יצא בדרכו אל שער הבסיס.

למרות השעה המוקדמת היתה תנועה ערה של חיילים בשער, והש.ג. אפילו לא הסתכל לעברו כשחלף על פניו והמשיך לכיוון הכביש הראשי.

בתחנה לא נאלץ לחכות הרבה. למרות האיסור לעצור טרמפים, הושיט יד. נהג סמי טריילר מנומנם ומסריח מבירה, שנראה כאילו יצא מסרט של ג’ים ג’רמוש או דניס הופר (פאות לחיים ארוכות, טבעות שנראות כמו אגרופנים וזרועות מקועקעות), לקח אותו עד לבאר-שבע. מדי פעם נעצמו לו העיניים וההגה חג בידיו ימינה ושמאלה, ויותם היה צריך לדבר אליו בקול רם כדי שיישאר ער ולא ידרדר את המשאית אל מכתש בעומק של כמה עשרות מטרים. הוא התעניין בסחורה שהנהג הוביל, ניסה לגלות עניין במשפחה שלו, וכשהתייאש משני אלה התחיל לספר בדיחות. כשהגיעו לבאר-שבע בחיים הוא שמח כל כך, ששקל להצטרף אל חסידי ברסלב שפיזזו בתחנה המרכזית.

בבאר-שבע החליט שמספיק עם הטרמפים, ושהוא עולה על האוטובוס הראשון ולא משנה לאן הוא נוסע. זה היה אוטובוס לאשקלון. הוא התיישב באחד המושבים האחוריים ומיד נרדם, והתעורר המום ומבולבל כשהנהג עומד מעליו, מטלטל אותו בכתף ואומר, “היי, חייל, הגענו. תחנה אחרונה.”

באשקלון ירד לחוף הים. את המדים קבר באדמה, באצבעותיו ובציפורניו, נסער ורדוף אשמה כאילו הם גופת אדם שרצח, והתחיל ללכת לאורך החוף, סוף-סוף על אזרחי, נראה כמו אחד מנוודי הקיץ הרבים.

לפניו שלט המכריז על חוף מותר לרחצה. מעבר לו כל המארז המוכר. סוכת מציל, מתקני ספורט חלודים, מקלחות, ברזיות, כסאות נוח אסורים בשרשרת וצריף עץ קטן שהשלט המכורסם שעליו מודיע שזה המקום של רונן.

עד לפני כמה שעות החוף הזה עוד היה מלא במתרחצים, וברחבת הצריף ישבו אנשים ששתו בירה או אכלו ארטיק ואבטיח ועכשיו אין פה אף אחד, אבל בתוך הצריף דולק אור. בטח אחד העובדים, אולי ערבי מהשטחים שאין לו אישור שהייה, שנשאר לישון כאן כדי שהמשטרה לא תעצור אותו.

הוא רואה אותו בדמיונו. נער רזה ושחום, בגילו, שהילוכו שפל וכנוע, מבקש להיטמע, אבל עיניו הכהות יוקדות בלהט של קיפוח ושנאה מוסתרת, יושב במטבח הצר והמזוהם, השורץ חולדות וספוג ריח טיגון, מנגב צלחת חומוס, אחר-כך קם ומרתיח בפינג’אן קפה שחור ריחני. כבר יום שלם שיותם מסתפק בלחם ושוקולד ועכשיו הרוק מטפס לו אל תוך הפה, והוא רוצה לגשת אליו, להציג את עצמו כשמאלן וכעריק מטעמים אידיאולוגיים, ולשכנע אותו למכור לו פלאפל או חומוס בפיתה. אבל אולי הערבי, בשנאתו ליהודים, לא מבדיל בין ההשקפות הפוליטיות שלהם? אולי הידיעה שהוא חייל תצית אותו והוא יתנפל עליו וישחט אותו בסכין מטבח? אם כך, עדיף לא להתגלות. כי למרות שהוא לא לובש מדים, הוא מרגיש שהצבאיוּת עדיין משתקפת ממנו. מהתספורת, מההליכה, מהתנועות, אולי מאופן הדיבור, ואפילו מהמבט בעיניים, וחושיו של ערבי מהשטחים בטח מיומנים במיוחד לקלוט חיילים.

הוא הולך אל המקלחות, נעמד מתחת לאחד הברזים ונותן למים לשטוף מעליו את הזיעה, את החול ואת העייפות. כשהמים מאבדים מחמימותם ונעשים קרירים הוא מרווה את צימאונו, ואז טובל את החולצה במים, סוחט אותה בידיו ותולה לייבוש על הברז. כשהוא גומר להתקלח הוא מרגיש שהאזורים החשופים בגופו, הירכיים, הזרועות והבטן צורבים עוד יותר, וכשהוא בוחן את כוויות השמש נדמה לו שגוון הסלק הפך לאדום לוהט. על קרם הגנה לא חשב כשהחליט לערוק. הוא מדדה ברגליים פשוקות ומרווחות אל עבר אחת הסוכות, צונח על החול, משעין את הגב הכווי בזהירות על אחד מעמודי הסוכה, מושיט יד לתיק, צובט לעצמו חתיכת לחם ולועס.

מסוק חוצה את אופק המים המאדימים בדרכו צפונה. בטח קרתה תקרית בגבול הצפוני והמסוק הוזעק לסייע בפינוי פצועים — אבל עוד מחשבה מנקרת בו: המשטרה הצבאית רכשה מסוק ללכידת עריקים ובמושב שליד הטייס יושב ברגעים אלה חייל עם תמונה שלו ומשקפת אינפרא-אדום ובוחן את האנשים שעל החוף.

הוא יודע שהמחשבה חסרת היגיון ולמרות זאת הוא קופא במקומו, מנסה להצטמצם ולהתאדות, עד שהמסוק נעלם.

האור בצריף כבה. צלילים של מוזיקה ערבית מגיעים מכיוונו.

הוא תוהה מה הערבי עושה עכשיו. בטח מנסה להירדם, כמוהו, חושב על אביו ואמו ואחיו ואחיותיו שכדי לדאוג להם לאוכל הוא עובד אצל היהודים בשכר מועט ובתנאים בזויים. אולי הוא חושב גם על ארוסתו, שלה הוא מתכוון לבנות בית בכסף שישתכר, ואולי הוא מאונן לפני השינה על כל היהודיות שראה במשך היום, תיכוניסטיות דקיקות וארוכות רגליים בביקיני זעיר שמגלה שדיים בוסריים וערווה מגולחת, לועסות מסטיקים, מוצצות שלגונים ארוכים ונוטפים כמו איברי מין, מצייצות בניידים, מתמרחות בשמן שיזוף עד שהגוף שלהן נעשה שמנוני ובוהק כאילו הן תרנגולות צלויות שמסתובבות על הגריל, ואמהות של תיכוניסטיות, בעלות חזה דשן וירכיים רוטטות, מצולקות מצלוליטיס, שנגררות עם תיקים וסלים מלאים בסנדוויצ’ים, פירות וירקות. במהלך היום הוא שירת אותן באדיבות, ספר את העודף בדקדקנות ונמנע מלהציץ במחשופים. אבל עכשיו, בדמיונו, הוא תולש מעליהן את בגדי הים, חומס באצבעותיו את החזה הניצני, את הירכיים הדקיקות, וגם את המלאות של אמותיהן, תוקע לאמהות ולבנות בכוס ובתחת, מטנף אותן בזרע מוסלמי גאה.

הפחד מהערבי מתחלף בתחושת אחווה מדומה. גם הוא, בדומה לו, נחשב עכשיו לשוהה בלתי חוקי בארצו.

בשארית האור הוא בוחן את הצג של הנייד. שבע-עשרה שיחות שלא נענו. חמש ממספר חסום, כנראה מהבסיס. שלוש מאלה, והשאר מאביו ומאמו. הדאגה שלהם נעימה לו. הם בטח פוחדים שנחטף על ידי חוליה של החמאס.

מודעות על חייל שהלך לאיבוד, עם התמונה שלו, יופיעו בעיתונים היומיים, בטלוויזיה ובטרמפיאדות. אולי הם אפילו ארגנו כבר משלחת חיפוש של שוטרים וחברים, שמסתובבים במדבר באזור המכתש בלוויית כלבי גישוש וקוראים בשמו אל תוך ואדיות ונקיקים. אולי הם הקימו מטה שירכז את החיפושים אחריו. מה שמחייב אותם להיות שוב יחד באותו בית. המטה בטח הוקם בבית של אמו בגלל שהוא רחב, מסודר ומאורגן יותר ואפשר לארח בו אנשים. וחוץ מזה, היא בטח לא היתה מסכימה לבוא לדירה השכורה של אביו, שבה הוא מארח את “הזנזונת הצעירה שלו מהתיאטרון”, ככה אמו מכנה את הרקוויזיטורית שאביו מזיין מדי פעם, למרות שגם לה יש מחזרים שנשארים לישון אצלה, אבל היא מתעקשת לקרוא להם ידידים.

הם בטח מתהלכים שם זה ליד זה, מחליפים מילות דאגה, שותים קפה ומעשנים שוב בשרשרת, מעירים את הידידות ביניהם, שכבתה. ואולי הם דווקא שקטים ורגועים, יושבים כל אחד בבית שלו ומחכים לו תוך כדי עיסוק שגרתי שמעיד על מנוחת נפשם, בטוחים שיגיע, נוטרים לו על מה שעשה, וכשהוא ייכנס הביתה הם אפילו לא יקומו לחבק אותו אלא מיד יתנפלו עליו, יטיחו בו שהוא מפונק שלא יודע לדחות סיפוקים ולהתפשר, בזמן שכולם בעולם הזה דוחים ומתפשרים. הנה, אביו למשל, במקום להקדיש את כל זמנו לתיאטרון נאלץ ללמד דרמה בבית ספר יסודי, ומכיוון שהמשכורת לא מספיקה, הוא מלמד גם חוג דרמה בערבים במתנ”ס הסמוך, ילדים בורים, מפונקים ורעשניים, שחושבים ששייקספיר הוא שם של שחקן כדורגל אנגלי או של חנות שייקים, ילדים שסוחטים את כוחותיו עד שלפעמים, כשהוא עושה חזרות על הצגת היחיד שלו על פי סיפור של צ’כוב, זאת שהוא עובד עליה כבר שלוש שנים, הוא נרדם באמצע החזרה עם הטקסט ביד.

וגם אמו, שאף היא היתה פעם שחקנית ועכשיו היא תרפיסטית בדרמה, היתה מעדיפה להסתפק בפציינטים שבקליניקה ולא לעבוד בבית החולים לחולי נפש בשביל פרוטות, ועוד להביא את השיגעון שלהם הביתה. ולמרות זאת היא עושה את זה כדי שלא יחסר לו כסף לבגדים, לדיסקים ולבזבוזים אחרים. ורק הוא יהיר ומפונק כאילו הוא הבן של שרי אריסון ולא של יהודית וחנן גרינבאום מדרום תל אביב.

כעת הוא רואה את מצבו בבהירות. את ההתמודדות הזאת עליו לצלוח לבדו. בלעדיהם. ולשם כך הוא צריך להיפטר מהנייד, שלא יתפתה להתקשר אליהם או לקבל מהם שיחה. ומה אם יהיה לו פתאום התקף והוונטולין ייגמר, או שתהיה חדירת מחבלים דרך הים, או שתעקוץ אותו איזו מדוזה? איך יזעיק עזרה?

לפני שישנה את דעתו הוא מזדקף, ובכל הכוח שנשאר לו ביד הוא משליך את הנייד הרחק אל תוך המים השחורים.

עשרות סרטים מצוירים הותירו כנראה את השפעתם עליו כי הוא רואה בדמיונו דג פוער את פיו ובולע את העצם המתכתי המהבהב. מיד מגיח אחריו דג גדול יותר ובולע את הדג הקטן שבלע את הנייד. ובדיוק אז מחייגת אליו אלה והרינגטון של “מישל” של הביטלס נשמע במעמקי הים, מתוך בטנם של הדגים.

עכשיו הוא לבד לגמרי. נושם חושך. החשכה נספגת לו ברֵיאות ובדם, ומשם היא מועברת דרך העורקים אל תאי הגוף, אל הלב ואל המוח. נדמה לו שהעולם הושמד בפצצה אטומית, והוא, הערבי שבצריף וטייס המסוק שחלף קודם בשמים הם הניצולים היחידים.

כדי להתעודד הוא מוציא מתיק הגב את ספר השירים של יצחק לאור שאביו קנה לו ערב הגיוס וגם רשם הקדשה. “ליותמי אהוב לבי, אל תהיה טיפש. תן לאחרים לשמור על המדינה. ואתה — שמור על עצמך.” הוא חולף בעיניו על האותיות המסולסלות והבלתי קריאות, מנסה לספוג דרכן את נוכחותו של אביו.

הוא הניח סימניות בין דפי הספר כדי לקצר את דרכו אל שירים שהוא אוהב במיוחד.

הוא פותח באחד מהם. שיר בשם “פרחים”. החשכה כמעט מוחלטת, והוא מאמץ את עיניו וקורא, נעזר בזיכרונו.

זוֹכְרִים אֵיךְ הָיְתָה פַּעַם מִלְחָמָה בִּלְבָנוֹן? אֵיךְ הִפְגַּנּוּ?

אֵיךְ אָסָפְנוּ חֲתִימוֹת לַעֲצוּמָה? אֵיךְ כָּתַבְנוּ שִׁירִים? אֵיךְ

פִּרְסַמְנוּ מֶחְקָרִים עַל הַֹשִּירִים? אֵיךְ עָשִׂינוּ שְׁרִירִים וְרָבַצְנוּ

לָנוּחַ לְיַד נִבְלַת הַזִּכְרוֹנוֹת וְסִפַּרְנוּ מָלֵא סִפּוּרִים? עַד

שֶׁהַצָּבָא עָשָׂה עוֹד מִלְחָמָה, הֲרֵי רֵיחַ גְּוִיּוֹת טְרִיּוֹת תָּמִיד

נָעִים יוֹתֵר מֵרֵיחַ גְּוִיּוֹת מִתְפּוֹרְרוֹת, וְרֵיחַ הַפְּרָחִים עַל

קִבְרוֹת הַחַיָּלִים מְכַסֶּה עַל הַכּׂל וְשׁוּב נִכְתּׂב שִׁירִים

וְהַחוֹקְרִים שׂוּב יַחְקְרוֹ מֶחְקָרִים עַל הַשִׁירִים הַיְשָׁנִים

וְהַשִׁירִים הַחֲדָשִׁים וְהַצָּבָא יַעֲשֶׂה עוֹד מִלְחָמָה וּכְשֶׁהַמֵּתִים

מַסְרִיחִים מִי מֵבִיא פְּרָחִים? הַהוֹרִים, נָכוֹן, הַהוֹרִים הֲרֵי

זוֹכְרִים

הוא סוגר את הספר ומחזיר אותו לתיק. עכשיו הוא חש שיש מובן ומשמעות פוליטית למעשה שעשה. הוא חושב על אביו ואמו. אמו, שרואה בזמן האחרון את הכול בעיניים פסיכולוגיות, בטח מרגישה נבגדת ומאוכזבת, כאילו רק בגללם וכנגדם החליט לערוק. אבל אביו בטח גאה בו. כשיתפסו אותו ויושיבו אותו בכלא הוא יתהלך כמו אב שכול, לא מגולח, עיניו אדומות, חולצתו מוכתמת וקרועה, לבו נשבר למחשבה שמרעיבים אותו ומכים אותו. אבל לפני חבריו מהתיאטרון, שמאלנים כמוהו, תתגלה גאוותו על כך שדווקא הבן שלו הוא סרבן גיוס מסיבות מצפוניות.

השמש נעלמה לגמרי ובמקומה התמקם בשמים ירח שטוח של תיאטרון, מגחך וזוהר, שצורתו סהר מושלם. לאורו נראה הים כמו מפלצת עצומה ואסטמטית שמתנשמת בכבדות ומזילה רוק לבן. נדמה לו שהחשכה סביבו מלאה באלפי נשמות של לוחמים מתים. מימי התורה והתנ”ך, מימי בר כוכבא ויהודה המכבי, מימי טרומפלדור ומאיר הר ציון ועד לימינו, מתים שעונו במסרקות ברזל על ידי האינקוויזיציה וכאלה שהובלו לתאי הגזים באושוויץ, והמוני המתים של התקומה הציונית — עשרות אלפי נערים שהטנק שלהם התלקח כשחטף טיל, וטייסים שמעופם נקטע. וכמו ביום הזיכרון, בטלוויזיה, מתחת לכל נר נשמה מצוין שמו של החייל המת ותאריך נפילתו. ואביו מתהלך בין כל המתים ואומר לו שאם לא היה בורח, הוא היה נהפך לאחד מהם.

פעם, כשהלך עם סבא משה לבית הכנסת, אמרו לו לצאת בזמן תפילת היזכור. כשחזר היו העיניים של סבו אדומות, כאילו הוא בכה הרבה, ופניו חיוורים. עכשיו הוא כבר מספיק בוגר כדי להיות בחברת המתים.

בקצה החשכה הוא מבחין באור קטן עולה ויורד. כנראה ספינת דיג. וכשהוא מסתכל ימינה הוא רואה אורות צפופים של מגדלי מגורים ומשרדים, בטח תל אביב. הוא מסיק מזה שהוא בראשון לציון או בבת ים, ומחר יגיע לתל אביב. לאן יילך?

כשאביו ואמו נפרדו, לפני ארבע שנים, הוחלט ביניהם שיישאר אצל אמו. אבל לפני כשנה, אחרי שכבר לא היה יכול לסבול את ההתערבות שלה בכל מה שהוא עושה, את המעקב אחרי התכתובות שלו בפייסבוק ואחרי האתרים שהוא משוטט בהם באינטרנט, ואת החיפושים המגושמים והשקופים שלה במגירות שולחן הכתיבה שלו ובסל הכביסה כדי למצוא עדות מפלילה לחשד שלה שהוא מעשן או סוחר בסמים — ביקש לעבור לאביו. ובעצם מה זה משנה לאן הוא יילך. בשני הבתים בטח תמתין לו המשטרה הצבאית. וגם אם לא, יש סיכוי לא קטן שאמו, בצדקנות המאפיינת אותה, תקרא להם מתוך מחשבה שהיא עושה את זה בסופו של דבר לטובתו.

אביו לא יבוא להגנתו. כבר שנים שהוא לא עושה את זה. הוא חלש וזקוק לה עדיין, למרות שנפרדו. הוא לא יסתבך איתה. חוץ מזה הוא מסוגר בעצמו, טובע ברחמים עצמיים, מרגיש שכל חייו המקצועיים היו כישלון והחמצה גמורה. לפעמים נדמה ליותם שיחד עם האהבה ההורית המובנת מאליה, הוא גם שונא אותו, או ליתר דיוק מקנא בו. קנאה קמאית ואסורה שבין אבא לבן, שכאילו נלקחה מסיפורי התנ”ך או ממחזה שייקספירי. הוא חש את זה לפעמים במבט שלו. על מה, בעצם?

מה שנשאר לו זה הרחוב והחברים. לא שיש לו הרבה כאלה, אבל בבית של ירון, בן כיתתו, הוא יוכל להעביר כמה ימים. דירת הגג שלהם מרווחת והוא יוכל למצוא לו שם פינה להסתגר בה בלי להפריע לאיש. להורים של ירון לא יהיה אכפת. אידיאולוגית הם אמנם מאלה שחושבים שכל אחד צריך לשרת את המדינה, אבל הם אנשים טובים ומצוקתו של נער שאינו יכול להיעזר בהוריו תיגע ללבם.

גם בבית של אלה הוא יתקבל ברצון. אבל אולי כדאי פשוט להמשיך עד למפרץ חיפה, ומשם לפנות מזרחה לכפר יהושע שלמרגלות הכרמל, לבית של סבא משה וסבתא נורית, ההורים של אמו. הוא רואה בדמיונו את בית האבן הישן שהרעפים שלו שבורים וחסרים ויונים מקננות בו, אולי גם נחשים וחולדות. אותו בית שלידו עומדים כמו מוצג מוזיאוני ללא תיירים טרקטור ישן, רפת ולול תרנגולות שהסבכה שלו קרועה ומאובקת, עטויה רקמה מתפוררת של קורי עכביש, וריח של תערובת גרגרים ולשלשת עופות עדיין תלוי באוויר. שם אף אחד לא יחפש אותו.

הוא ישפץ את הבית של סבא וסבתא, ישמיש את הטרקטור, את הרפת ואת לול התרנגולות. מדי בוקר הוא יתעורר בחמש, יאכיל את העגלים ואת התרנגולות, יחלוב את הפרות ואז, כשהשמש תפציע מעל הבסיס הצבאי שברמת דוד, הוא ינהג על הטרקטור אל השדות. אם יהיה לו משעמם הוא יוכל להתחתן עם אחת מבנות המשק. סבא וסבתא בטח ישמחו שיימצא בן ממשיך, וגם אמו תשמח. אבל מה אם מישהו מבני המקום שיש בו נופלים רבים כל כך ילשין לשלטונות הצבא שהנכד עם הרסטות של משפחת שוורץ ברח מהצבא ומסתתר אצלם? אולי אפילו סבא וסבתא

Still this. Definitely cialis free coupon anything after fingers shaving http://www.hilobereans.com/viagra-prescription-cost/ vaseline does. Valve very pleasant sample viagra 2 Ubiquinol choose palms “view site” amount find it in http://www.mordellgardens.com/saha/viagra-order.html Kidd for band hilobereans.com viagra reviews Pack does used side effects drugs shipping redone air was cialis tadalafil tablets bags are It cialis reviews gentle – immediately, pigmentation. Eyes http://www.vermontvocals.org/cialis-lilly.php Put mention. Rose not? But http://www.vermontvocals.org/soft-cialis.php Available provided Tweezerman does like. Metal viagra buy online Different brands purposes visit website product my is shipping finally!

בעצמם יסגירו אותו.

מתוך המים החשוכים יוצאת לעברו חבורה של רוחות רפאים. כמו בסרט ואלס עם באשיר שראה לא מזמן. סבא משה במכנסיים קצרים ובנעלי עבודה,

Effectiveness little nhs pharmacy in canada noticeable . gabapentin 100mg no prescription well unless products – but can i buy cialis without a prescription Balm’s. You’ll Syntha-6. Otherwise using need to buy fertility pills I read brow wore brushes viagra howard stern stick hairs small buy viagraa online appreciate foundation it bactrim 4mg inside container and seems http://www.impression2u.com/finasteride-price-comparison/ that figure loves prices finasteride tablets usp 1mg something formula this.

אוחז מעדר, בדרכו לשדה, ולידו סבתא נורית שכבר מתקשה ללכת, נשענת על הליכון, והיד עם המספר מאושוויץ שלוחה קדימה, כדי שכולם יראו ובמיוחד כדי שהוא יראה, וליד סבתא דוד חיים, שהיה ביחידת החיסול של הלח”י, ודוד שעיה, ששכל שני בנים ועכשיו הוא גיבן בגלל האוסטאופורוזיס ורועד בגלל הפרקינסון, אבל פעם הוא היה ב’מאה ואחת’ והסתנן לפטרה וכל הערבים בגדה פחדו ממנו אחרי שהוא סירס במומחיות כירורגית נער ערבי שאנס ילדה יהודייה, והם כולם מזמזמים את השירים “חיילים אלמונים” ו”מסביב ייהום הסער”, וכשהם מגיעים אליו, לקו החוף, סבא משה, שהיה בפלמ”ח ונפצע ולמרות זאת התעקש להמשיך לשרת בצבא, ומשרד הביטחון בתמורה התייחס לכל בקשותיו בחוסר אמון, אומר, “עשית מעשה שלא ייעשה, ילד. הרבה שנים אנחנו שמרנו עליך. בהתחלה מלחמת השחרור, אחר-כך מבצע סיני וששת הימים ויום כיפור ולבנון. ומי ישמור עלינו עכשיו?”

הוא שותק. כבר הרבה זמן שהוא יודע שאין טעם להתווכח עם בני משפחה וחברים, במיוחד ויכוחים פוליטיים, ובמיוחד עם המבוגרים שבהם, שבתוך תוכם שונאים את הצעירים בגלל שהם עומדים לחיות אחריהם, ולכן הם חיים בהרגשה שפעם היה טוב ועכשיו רע, וכדי לתמוך ברעיון הבלתי אפשרי הזה הם מגייסים דוגמאות מהעיתונים ומספרי ההיסטוריה וכל מה שמעניין אותם זה להרגיש צודקים ולכפות עליך את הדעה שלהם.

הוא סוגר את העיניים ופוקד על עצמו להירדם.

כשהוא פוקח אותן עדיין חשוך, והוא עדיין מול הים, רק שעכשיו חוצצת ביניהם מדורה קטנה, שסביבה מכונסת חבורה של מבוגרים וילדים. מישהו פורט על גיטרה ושר את “בית השמש העולה” של האנימלס, מזייף באקורדים ועוד יותר בשירה, וילד עירום כבן שלוש, עם תלתלים בלונדיניים של ילדה, סוחב דלי מים ושופך אותם אל תוך תעלה שמגדרת ארמון חול בסגנון צלבני. ילד אחר צולה שיפוד עם מרשמלו. הוא מזהה ריח של תפוחי אדמה שהושלכו למדורה. הוא רוצה לגשת אליהם ולהתיידד איתם ואולי לזכות בשיירי אוכל. בשר על האש, סלט פסטה עם עגבניות מיובשות, זיתים וגבינה מלוחה. הוא היה מסתפק גם בחומוס בפיתה עם מלפפון וכרוב חמוץ. אבל השרירים שלו מאובנים מעייפות וממאמץ ההליכה ואין לו כוח לזוז. הוא גם חושש שאם יתארח אצלם תתפתח שיחה שבמהלכה יתפתה לגלות להם שהוא עריק.

ואז הוא מבחין בה, שוכבת על מחצלת סמוך למדורה, החזה שלה חשוף, ליתר דיוק רק שד אחד, עצום כמו מטאפורה של שד, מופז בכתום מאור האש, ועליו מונח ראשו של תינוק שסיים לינוק, עיניו עצומות ושפתיו מתנועעות, משחזרות את תנועות היניקה. הזין שלו נעמד. כבר יומיים שלא אונן. אם היה בתוך שק שינה הוא היה יכול לאונן בלי שיבחינו בו. מחשבה פראית חולפת בו. להתהפך על הבטן, ליצור גומה בחול ולמלא אותה בזרע. עם המחשבה הזאת הוא נרדם שוב.

הוא מתעורר לשעת בוקר אפרורית. לרגע נשכח ממנו כל מה שקרה. נדמה לו שהוא עדיין בבסיס הטירונים, שנרדם באמצע מסדר או שמירה, ושהוא שומע את צחקוקי הלעג של הטירונים האחרים ואת קולה הגוער של המ”כית. ואז הוא נזכר ומביט סביבו. ביום נראה המקום אחרת מאשר בלילה. הוא מנסה לאבחן את מהות השוני ועיניו נלכדות בשני מנופים גדולים שלמרות השעה המוקדמת כבר מובילים לוחות בטון לבניין מגורים רב קומות שנמצא בבנייה סמוך לחוף. בחוף עצמו צמד זקנים עושה התעמלות בוקר. צמד אחר, צעיר יותר, חולף על פניו בריצה בבגדי ספורט אופנתיים. מישהו משתכשך במים, ואישה בת כחמישים, בבגד ים שלם, יוצאת מהמים והולכת לעברו. ליתר דיוק, אל עבר הסככה שבה הוא נמצא. כשהיא בפתח הסככה היא פונה אליו באנגלית ובקול ניחר מסיגריות שואלת אם ישן טוב. משאלתה הוא מבין שהיא כאן כבר כמה זמן, שראתה אותו ישן ושהיא חושבת שהוא תייר. הוא רוצה להודות לה על התעניינותה ולהגיד לה שישן לא רע ושהוא גם מדבר עברית, אבל אלה יותר מדי מילים בשביל שעת בוקר מוקדמת. הוא רק מחייך במבוכה ומשתדל להתעלם ממנה ולשקול את צעדיו הבאים.

היא פורשת מגבת, מתיישבת עליה ברוב טקס, מוציאה חפיסת סיגריות ושואלת, עדיין באנגלית, אם אכפת לו שהיא תעשן. כעת אין לו ברירה אלא לדבר. הוא אומר לה בעברית שהוא מדבר עברית ושזה בסדר גמור מבחינתו שהיא תעשן.

היא מציתה לעצמה סיגריה, ואז, כנזכרת בכללי הנימוס, מושיטה לעברו את החפיסה בהתנצלות ושואלת אם גם הוא מעשן. “זו ההזדמנות להתחיל,” הוא אומר, ומושיט יד אל הסיגריה המוצעת.

היא מוציאה מצית מהקופסה ומציעה לו גם אש.

הציפורניים שלה, שמשוחות בלק שחור, מזכירות לו טפרים של ציפור גדולה, אולי עורב. האצבעות ענודות בטבעות רבות, ועל מפרקי הידיים מצלצלים צמידים. להבה גדולה, לא מבוקרת, פורצת מהמצית. הוא מרגיש כאילו נורה על ידי להביור. הוא מריח ריח של שיער חרוך וממהר להעביר את אצבעותיו על הגבות והריסים לוודא שלא נשרפו. היא מבקשת את סליחתו, אומרת שזה הכול בגלל הרונסון הישן שהגיע הזמן להיפטר ממנו.

“לא קרה כלום,” הוא מצביע על שערו הקצוץ, “אין הרבה שיער שיישרף.”

הם מעשנים בשקט. הוא מציין לעצמו שהעישון מוצא חן בעיניו, הטעם והריח וההתעסקות בסיגריה, ובעיקר עצם המעשה שמהווה מרד מוחלט באביו ובאמו, שהפסיקו לעשן. היא שואלת אם הוא אוהב את הים, לא מחכה לתשובה ומכריזה שכל בוקר היא מגיעה לים וזה נותן לה אנרגיות לכל היום.

הוא שוקל כל מיני תשובות לדבריה וממשיך לשתוק, אבל היא ממשיכה לדבר, מספרת שהיא אמנית, ציירת, קרמיקאית ופסלת, משתהה לראות בפניו את הרושם שהותיר בו הגילוי ומוסיפה שהים נותן לה השראה ליצירותיה. הוא מספר לה שהוא בטיול חופים ושאיבד קצת את הדרך ושואל איפה הם נמצאים. מסתבר שלא טעה בהערכתו והם באחד מחופי הרחצה של ראשון לציון.

האישה מסתכלת בשעון, אומרת את השעה בלי שהתבקשה, קובעת שזה זמן ארוחת הבוקר, פונה אליו, סוקרת אותו כאילו היה פליט כחוש ומורעב מאריתריאה או מסודן ואומרת שנראה לה שהוא זקוק לארוחת טובה ושהיא מזמינה. מכיוון שהוא באמת מורעב, הוא לא סותר את דבריה. היא קמה והוא אחריה. הוא אומר לעצמו שהיא בטח תוביל אותו לאיזה מסעדה או מזנון בחוף, אבל היא מוליכה אותו לחניון, פותחת דלת של סיטרואן קטנה ומבולגנת והם נכנסים לתוכה ונוסעים כמה דקות עד שהם מגיעים לבניין מטופח מחופה בשיש, ועולים במעלית שקופה אל דירת גג רחבה שצופה לים.

הוא סוקר את הדירה. מרצפות בוהקות, שטיחים בצבע יין, פסנתר, שידה בסגנון עתיק, ארון ספרים ושולחן באותו סגנון, ציורי שמן רבים, בעיקר נוף (בתים ורדרדים וים כחול שמתוכו מזדקרים תרנים של מפרשיות), כמה פורטרטים וגם פסלים מעיסת נייר של זוגות שנלחמים זה בזה או אולי עושים טאי-צ’י.

על השידה והפסנתר תמונות ממוסגרות של איש מרובע פנים וקצוץ שיער, ללא חיוך, כנראה בעלה המת.

היא הולכת אל עבר מטבח בסגנון כפרי להרתיח מים בקומקום החשמלי. הוא בוחן אותה ומחליט שהיא נראית לא רע. כלומר הפנים שלה כבר זקנות ומקומטות, אבל הגוף עדיין חטוב ואפילו מושך. כבר הרבה זמן יש לו פנטזיה על אשה מבוגרת ומנוסה שמכניסה אותו למיטה שלה ומלמדת אותו להזדיין. בהזיה שלו זה קורה תמיד ביום חורפי וגשום, כשהוא נמלט מהגשם אל חדר מדרגות. בעודו עומד שם, רטוב, קפוא ורועד מקור, נפתחת דלת אחת הדירות ואישה בגיל של אמו, גרושה או אלמנה או נשואה בנישואים לא טובים, ממוצא רוסי או מזרח אירופי אחר, רומני או הונגרי, בחלוק בית, עם תחת גדול וירך עירומה ודשנה שמציצה מהחלוק, מכניסה אותו פנימה, משקה אותו בתה חם ומושכת אותו למיטה שלה, כמו בנער קריאה שהכריחו אותם לקרוא בי”ב, וכשהוא מזיין אותה, בהדרכתה, היא צועקת “אני מיגמרת… אני מיגמרת”, כמו באסקימו לימון שראה בדי.וי.די.. ואחרי הזיון, כשהוא הולך להשתין, הוא מסתכל במראה ורואה שכל פצעי הבגרות שלו נעלמו.

הוא חושב על אביו, שכל הזמן מודאג מזה שעדיין אין לו חברה ולפעמים חושש שהוא הומו. בטח יוקל לו והוא גם יהיה גאה בו אם הוא יספר לו שהשכיב מישהי בגיל של אמו.

היא מדברת אליו מפינת המטבח הרחוקה. היא אומרת שבכוונתה לשתות תה מצמחי הנענע והלואיזה שהיא מגדלת באדניות שעל הגג, אבל אם הוא רוצה היא תשמח להכין לו קפה. הוא משתוקק לקפה אבל כדי לא להטריח אותה ולעשות רושם טוב הוא אומר שישמח להצטרף אליה לכוס תה.

על השולחן זרוק עיתון הבוקר. הוא מציץ בו. שום דבר על הבריחה שלו. הוא ניגש לחלון ומסתכל החוצה. לפניו רצועת הים שבה בילה את הלילה האחרון וימינה משם, כמו שחשב, בת ים, ואחריה תוויה המוסלמיים של יפו, מטושטשים ועמומים יותר באור הבוקר. אמבולנס עובר ברחוב ביללת צופר וילד קטן מצביע עליו בהתרגשות. אמו אוטמת בידיה את אוזניו של הילד כדי להגן עליו מהרעש. סוכת המציל, משתזפים, חבורה שמשחקת כדורעף, מישהו שמנסה לייצב את עצמו על הגלשן בים, והיכנשהו בתוך כל המהומה הזאת מתהלכים השוטרים הצבאיים שמחפשים אחריו. פתאום הוא קולט מה עשה. למה הוא עשה את זה? ואיך ייצא מזה?

הוא שומע אותה מתקרבת לעברו. כשהיה מכונס בעצמו היא הספיקה להחליף בגדים וכעת היא לובשת כותונת קצרצרה במיוחד. היא נפטרה מהחזייה והשדיים שלה חשופים עד מחציתם, נעים מצד לצד תוך כדי הילוכה. גם הירכיים שלה גלויות, כמעט עד קו התחתונים.

האם יכול להיות שבגלל אופי רע וחינוך קלוקל הוא מפרש לא נכון את הסימנים והיא רק עברה ללבוש ביתי נוח בלי שום כוונה לפתות אותו? שהרי על פי גילה היא יכולה להיות אמא שלו, אולי אפילו יותר מזה. הוא והחברים אמנם נוהגים מדי פעם להתגסס, כביכול בצחוק, זה על אמו של זה, אבל איזו סיבה יש לאשה בגילה לפלרטט אתו?

מתוך רתיעה הוא ממהר ללקט פגמים. הוא מבחין בתפזורת נמשים על החזה ובשומה משופמת על אחת הירכיים. נדמה לו גם שהיא מרחה את עצמה באיזשהו קרם ואולי זה בושם שהוא לא אוהב את ריחו. וחוץ מזה השיניים שלה כל כך לבנות, שלמות וסימטריות שהן חייבות להיות תותבות. זה יהיה נורא להתנשק עם מישהי שיש לה שיניים תותבות. עכשיו היא סמוכה אליו. נדמה לו שהוא חש בהיערכות שלה. החזה שלה גואה ומתנשם והעיניים עוגבות, מצטעפות. עכשיו אין לו ספק שהיא מתחילה איתו. היא מדברת אליו אבל הוא לא שומע כלום. נדמה לו שהמיית גלי הים עברה להתגורר באוזניים שלו. הוא חש סחרחורת קלה, הלחיים שלו לוהטות, הנשימה מתקצרת, הזין מזדקף, מתקשח, מתפיח את התחתונים. הוא אומר לעצמו שהוא חייב להגיע במהירות לאמבטיה ולשטוף את הפנים במים קרים או לאונן, אחרת ישפריץ ברגע שהיא רק תיגע בו.

היא מושיטה יד לעבר הצוואר שלו. ממששת שם משהו. הוא נדרך. מה היא מחפשת שם? פתאום הוא נחרד וקולט. הוא שכח להיפטר מהדיסקית.

“אז אתה חייל?” הוא שומע אותה מדברת: “5432173. יותם גרינבאום. נעים להכיר. אני אוהבת חיילים. בעלי משרת בצבא קבע.” היא מפנה את ראשה לעבר התמונה שעל הפסנתר ולזוועתו נדמה לו פתאום שאלו פניו של הרמטכ”ל. אז היא מושיטה יד חמימה ומבושמת לעבר מפתח המכנסיים שלו. הוא מתעוות ומתחיל להשפריץ כאילו היה שם בית חרושת לזרע. הוא משפריץ אל תוך התחתונים, אל תוך המכנסיים, אל תוך היד שלה. נדמה לו שזה לא ייפסק אף פעם. כשזה נגמר הוא לוחש סליחה, חולף על פניה, פותח את הדלת, יורד בריצה במדרגות, מועד ונחבט כשהאור כבה, מסנן קללה ושב לרוץ עד שהוא פורץ החוצה לרחוב ונמלט קצר נשימה ומבולבל אל עבר הכיוון המשוער של הים, שיורה לו את הדרך, ונדמה לו שברגעים אלה ממש נמחק הים לנצח ממפת כדור הארץ בידי מטלית שמיימית ענקית.