הבלוג הבלוג
מאת:אביה אטס
העולם גורס את עצמו לדעת: 4 מיליון ספרים נגרסים מידי שנה בישראל. רבים מחובבי הקריאה יעידו שאין כמו תחושת השוטטות בחנות הספרים; המבחר העשיר, המדפים הצבעוניים, ריח הדפים החדשים וכמובן רגע מציאת הספר המובחר. ייתכן שגם אתם מחסידי האולד-סקול הספרותי, ולכן אספנו עבורכם רשימת יתרונות לאופן הרכישה המודרני שנועדה, בין היתר, לשכנע אתכם שהקנייה באינטרנט מחזקת את היצירה.

 

אז למה לך לקנות ספרים ברשת? 15 סיבות מצוינות לפניכם:  
  1. גריסת הספרים בישראל עומדת על היקף של כ-4 מיליון עותקים בשנה, כתוצאה מאחוז רכישה שנמוך מאחוז הייצור, ומחסור בשטח אחסון לצד עלויות אחסון גבוהות של חברות ההפצה.
 
  1. תמיכה ישירה בהוצאות הספרים – הרשתות הגדולות מקזזות את תקבולי ההוצאה בכ-65%.
 
  1. תמיכה בסופר/ת שכתב/ה את הספר – ככל שאחוזי תקבולי ההוצאה גדלים, כך גדלים גם התמלוגים לסופרים.
 
  1. תמיכה בספרות – בעשרים השנים האחרונות, מאז שאמזון החלה במכירת ספרים באינטרנט, נמדדה עליה של כ-20% במספר הקוראים ברחבי העולם.
 
  1. יצירתיות ספרותית וריבוי קולות – המרחב האינטרנטי מאפשר ריבוי של קולות ושל ז'אנרים ספרותיים שבעבר לא קיבלו במה לביטוי משום שנחשבו לא רווחיים, כמו סיפורים קצרים, ספרות מעריצים (Fan Fiction) וספרי הדרכה נישתיים.
  1. אתרי מכירה בימינו מספקים מידע נרחב על המוצרים, לעתים יותר מהחנויות, כגון ביקורות על הספרים, המלצות של קוראים נוספים, מידע על המחבר, סרטוני הקראה מהספר ועוד.
 
  1. שמירה על איכות הסביבה – ריבוי ההזמנות באינטרנט מוביל להדפסת כמות מדויקת של עותקי הספר, וכתוצאה נחסכת כמות משמעותית של נייר.
 
  1. המבחר הוא באמת אינסופי – אם לא מצאתם את ספרכם החדש באתר אחד, עברו לאתר אחר.
 
  1. לרבים מהספרים שאתם מחפשים יש גם גרסה דיגיטלית לקריאה. על נושא זה אפשר לכתוב כתבה שלמה נוספת, אבל בקצרה – חסכון בנייר, חסכון בכסף, נגישות, ותפוצה רחבה.
 
  1. חיסכון בזמן – התירוץ "אין לי זמן ללכת לקנות את הספר" כבר לא רלוונטי. האינטרנט לא רק זמין עבורכם בכל זמן ומקום, אלא גם ההתמצאות במרחב האינטרנטי יעילה וממוקדת יותר.
 
  1. הרשו לאינטרנט לעצב את הספרייה שלכם – קראתם כתבה על ספר/סופר/נושא מעניין, אל תחכו להזדמנות שתראה את עצמה, הזמינו את הספר.
 
  1. סוף סוף תקבלו דואר הביתה שהוא לא מביטוח לאומי.
 
  1. אין כמו הריגוש מחוויית ה-Unboxing אחרי קבלת משלוח בדואר.
 
  1. לא יצאתם מהבית, לא חטפתם קורונה.
 
קרא עוד...
מאת:אפיק

את סרטה המצוין של טליה לביא, “אפס ביחסי אנוש”, העוקב אחר קבוצת חיילות שלישות בבסיס שריון צהל”י בנגב, ניתן לראות כקומדיה צבאית ישראלית מאוד. והוא אכן כזה. צופה ישראלי, בעיקר צופה אשר שירת בצבא, ובעיקר כזה אשר (כמוני) העביר את השירות בעבודה משרדית, יזהה בסרט דקויות הנובעות מתוך העברית הצבאית ומתוך ההווי הצבאי המקומי. ואולם הסרט, כך מתברר, הצליח לעורר עניין לא רק באולמות הקולנוע בארץ, אלא גם בנכר. יש בו אפוא דבר הנוגע בחוויה חוץ-ישראלית וחוץ-צבאית. ודאי, הסרט כובש ראשית לכול בזכות שלל הדמויות המצחיקות-מעצבנות, הנוגעות ללב ומשוחקות להפליא. אבל יש כאן דבר נוסף. הדבר הזה הוא האבסורד. “אפס ביחסי אנוש” הוא קומדיית אבסורד מרה.

“תחושת האבסורד” כותב אלבר קאמי, “אינה צומחת מבחינה פשוטה של עובדה או מרושם כלשהו, היא נובעת מהשוואה בין מצב עובדתי לבין מציאות מסוימת, בין פעולה לבין העולם שהוא למעלה ממנה. ביסודו של דבר, האבסורד הוא פירוד. אין הוא מצוי אף באחד מהגורמים המושווים. הוא נולד מן העימות ביניהם” (מתוך: “המיתוס של סיזיפוס”). ב”אפס ביחסי אנוש” צומחת תחושת האבסורד מתוך המפגש והפירוק של שלושה מישורי משמעות, המעניקים, או אמורים להעניק, פשר למסגרת שבתוכה פועלות החיילות בסרט: המישור הצבאי, המישור המשרדי, ומישור ההתבגרות הנשית.

מישור המשמעות הצבאי מושתת על אתוס גברי של גבורה והקרבה, של התוויית ההיסטוריה, של הגנה על המולדת, של חיים ומוות. אני זוכר את הפעם הראשונה בה השתתפתי במטווח בטירונות: להפתעתי, חולשה פיזית אחזה בידיי, ובתחילה התקשיתי ללחוץ על ההדק. לא הצלחתי אז להסביר לעצמי את החולשה, וגם היום אינני בטוח במשמעותה, אולם סביר להניח שחשתי במשהו מן הכוח ליטול חיים, ובאחריות הנלווית לכוח, כאילו חוויתי משהו מהילת הקודש של הכלי הזה. כיוון שהצבא עוסק בגורלות אדם, בחייהם ובמותם, הריהו בהכרח בעל אתוס חגיגי מאוד, מלא בפאתוס מקודש.

אלא שכאשר המשמעות העליונה – ההיסטוריה, ההקרבה, החיים והמוות – נפרטת לפרוטות היום-יום, כאשר הפאתוס פוגש במציאות של השגרה הצבאית, עלולה המשמעות להתרסק, ומההתרסקות הזאת צומח אבסורד. הסרט רצוף ברגעים כאלה. באחת הסצינות, עוברות החיילות תדרוך לגבי “נוהל מעצר חשוד”. כיצד לעצור אדם חשוד, שואלת הקצינה, כאשר “כל מה שעומד לרשותי זה העירנות שלי, התושיה, האחריות לביטחון הבסיס, ורובה M-16 “? לאחר שהחיילות כושלות מלענות, היא מפרטת את הנוהל המוכר לעייפה: עצור (לא עוצר) – עצור והזדהה (לא עוצר) – עצור או שאני יורה (לא עוצר) – דריכה הפגנתית של הנשק (לא עוצר) – יריה באוויר (לא עוצר) – יריה לרגליים. אינני יודע כיצד חיילים קרביים חווים תדרוכים מסוג זה, אולם עבורי כג’ובניק הם נראו תמיד כל כך מנותקים מהמציאות, כל כך רחוקים ממשהו שאני עלול להיתקל בו או להתמודד איתו בהצלחה. רב”ט זוהר (דאנה איבגי המופלאה), שהיא היחידה בסרט המזהה את האבסורד ועסוקה בסימון מיוסר ומתריס שלו, שואלת כאן כשחיוך נבזי על שפתיה: “אבל מה אם הוא כן עוצר?” עלי להודות שלצד הצחוק שאחז בי ברגע זה בסרט, אחזה בי גם בושה: כיצד אני מעולם לא שאלתי את השאלה המתבקשת הזאת? מה שהשאלה של זוהר עושה, זה פירוק של הטקס המקודש. “נוהל מעצר חשוד”, שמטרתו ההכרחית והמוצדקת היא למנוע פגיעה בחפים מפשע ולהסדיר את השימוש בכלי הקודש הקטלני, הוא בה בעת מגוחך למדי בתוך מציאות שבה מרבית ה”חשודים” הם כנראה עוברי אורח תמימים, ומגוחך עוד יותר כשהמאבטחות הן פקידות משרד בבסיס עורפי, פקידות שנעדרות כל “עירנות, תושיה, ואחריות”. כשהגיון-העל האדום מדם של הצבא נחווה בתוך מציאות אפורה, נוצר פירוד בין המשמעות לחוויה, ומתהווה האבסורד.

מישור המשמעות השני הוא המשרד: בירוקרטיה של משרדים היא אכן משמעותית ובעלת היגיון פנימי. חשוב שטפסים מנהלתיים יהיו מתוייקים היטב, ושמידע יהיה מסודר. בהקשר הצבאי, רישום לא מדויק עלול להיות גורלי במקרי חירום. אבל לאדם הנמצא בשגרה המשרדית, שהמשמעות של הסדר מתקיימת הרחק-הרחק מעל פעולות היום-יום שלו, לאדם כזה פורחת המשמעות מבין האצבעות, והיא מתקשה למצוא אחיזה בהיגיון של פעולותיו. לא מדובר כאן על שעמום בלבד. מדובר על כך שתיוקם או גריסתם של מרבית הטפסים לא מעלה ולא מורידה במאום. שוב, זוהר היא שמזהה את האבסורד הזה, ומורדת בו באמצעות התחמקות מכלל פעולה, ובאחד משיאי הסרט גם באמצעות חבלה מכוונת, מרושעת ונואשת, במנגנון.

כאשר משרד נמצא בתוך מסגרת צבאית, האבסורד הצבאי פוגש באבסורד המשרדי. באחת הסצינות, טוראית דפי (נלי תגר המעולה) מדריכה בהתלהבות חיילת חדשה לגבי אחת המגירות: “פה יש מחוררים, מהדקים, סיכות, נעצים, חוצצים, סכין יפנית, סכין מעטפות, טושים, מחדדים, דבק פלסטיק, דילול דיו…” רשימת המלאי הזו מפורטת כאשר על הקיר, בפינת הפריים, מופיעה תמונת טנק. מרחק אינסופי מפריד בין מכונת המוות חורצת הגורלות, שלמען תפקודה קיימים המשרדים והניירת, לבין שגרת הנעצים והטושים. בכמה סצינות מנסה הקצינה רמה (שני קליין) להחדיר בחיילות מוטיבציה לפעילות תיוק אינטנסיבית באמצעות אתוס קצונה אופייני, ומדברת על “הזדמנות לתת תרומה קטנה לצה”ל”, על “טביעת חותם”, ואף על “חוויה”. אני מזכיר: מדובר על תיוק טפסי שלישות בקלסרים. שוב, הפערים הם בלתי נתפסים.

מישור המשמעות השלישי הוא בעיניי החשוב ביותר בסרט: זהו מישור המשמעות של ההתבגרות הנשית. מישור זה מושפע משני המישורים האחרים, ומשפיע עליהם. השירות הצבאי נחשב לתחנה ראשונה של בגרות בחברה הישראלית. זוהי המסגרת החוץ-ביתית הראשונה שהמתבגר הישראלי הממוצע נקלע לתוכה, ההזדמנות הראשונה שלו להיכנס לתפקיד של אדם מבוגר. הצבא לא יכול, כמובן, לעקור באחת את הילדיות מתוך הנער. אבל אם הבן-המתבגר עשוי לעטות על עצמו את מסכת הגבריות הצבאית ולטשטש את ההיבטים הילדיים שבו, הרי שהבנות הג’ובניקיות בסרט מתקשות להשתלב במסגרת הצבאית המשרדית באופן שמקנה משמעות בוגרת ומספקת לנשיותן. מכיוון שהצבאיות והמשרדיות הן אבסורדיות מלכתחילה, לא נפתחת אפשרות לחיילות לממש את עצמן כנשים בוגרות. באין מוצא, הן נשאבות לרגרסיה ומתנהגות כילדות. אך בעוד המסגרת המשפחתית הקנתה אולי משמעות לילדיותן בדמות יחסים משפחתיים תומכים ואוהבים (והסרט לא מספר על כך דבר), הרי שהמסגרת הצבאית המשרדית אינה יכולה להעניק להן משמעות דומה, ומן הילדותיות לא נותרים אלא פריקת העול, ההתבכיינות, ההתחמקות, הוויכוחים חסרי השחר, חלומות השווא, ומשחקי המחשב.

אחד הדברים המרתקים בעיניי בסרט הוא הגילום של תופעה זו באמצעות שרטוט מפורט ומדוייק להפליא של תפאורת המשרד הצבאי: הצבא והמשרד – סמלי הסדר והמשמעת – הופכים לזירה של כאוס עמוס, כמו חדר של מתבגרות חסרות הדרכה הורית, כאוס בו משמשים בערבוביה סמלים צבאיים, אביזרים משרדיים, ואסתטיקה ילדותית. הזכרתי קודם את תמונת הטנק המופיעה על קיר המשרד. בהמשך אותה סצינה, כאשר דפי מסבירה בדרמטיות לחיילת על סגולותיו של אקדח הסיכות (“הדבר הזה הוא קטלני, שום דבר לא מחזיק את הבריסטולים”), ניתן לראות על אותו קיר ציור של וויל-אי-קויוטי מסדרת האנימציה. ועל צגי המחשב ניתן לראות פתקים גזורים בצורת פרחים שמודבקים ברישול, גחמה אסתטית דלה וחסרת חן הנבלעת בתוך הררי התיקיות שאיש לא טורח להחזיר למקום.

אך מעבר לרגרסיה הילדותית, מישור המשמעות של ההתבגרות הנשית נוגע בפן חשוב הרבה יותר, המקנה לשני המישורים האחרים תוקף זוועתי: מבלי להפריז בספויילרים, העיסוק בפגיעות נשית ובפגיעותו של הגוף הנשי – בבתולים, בהתמסרות אובססיבית, בפגיעה עצמית, בתקיפה מינית, בשלמות הגוף – נעשה בסצינות מחרידות, כמעט מסוייטות, המעוררות אי נחת בצופה. כשם ש”במחכים לגודו” מקרין הדיבור האובדני על הפטפטפת הכללית, כשם שאימת המוות מקרינה על החלקים הקומיים ב” מילכוד 22 “, כך הזוועה הגלומה בסצינות האמורות מעניקה לסרט כולו גוון מאיים המוציא אותו מגידרה של קומדיית מצבים, ומעניק לאיוולת הצבאית-משרדית מימד אבסורדי באמת, במובנו המחריד של המושג “אבסורד”. להרגשתי, באווירה המאיימת הנוצרת מתוך הפגיעות הנשית, ובאופן בו האווירה הזו מקרינה על המצבים הקומיים, טמון אחד מסודות כוחו של הסרט.

קרא עוד...
מאת:אליס ביאלסקי

ב-1987, כשמלאו לי שמונה עשרה, התאהבתי בטירוף, עד כדי אובססיה, במוזיקת רוק. האהבה הזאת הכתה בי כמו נחשול, שינתה את אורח החיים שלי, את בחירת הקריירה, את תפישת עולמי ואת הגדרתי העצמית. לפני כן האזנתי אך ורק למוזיקה קלאסית והלכתי לקונצרטים כמה פעמים בשבוע. עם החברים שלי נמנו רק תלמידי האקדמיה על שם צ’ייקובסקי – את יתר ההולכים על שתיים לא החשבתי לבני אדם. האהבה שלי למוסיקה היתה גדולה כל כך, שאפילו נרשמתי לשיעורי ערב בקונסרבטוריון והכרחתי את אמי לקנות לי פסנתר. התאמנתי במשך שעות על נגינת סולמות ועל תרגילים לפיתוח הטכניקה וחוזק האצבעות (ובייחוד הקמיצה, האצבע החלשה ביותר), שחברי המוסיקאים המליצו לי עליהם. מקץ תקופה של אימונים אינטנסיביים נחבלתי בידי – תופעה מוכרת בקרב נגנים מקצועיים, שמבלים זמן רב מדי ליד הפסנתר. היד התנפחה והכאב היה בלתי נסבל. נאלצתי ללכת לרופא, לחבוש את היד, לקחת תרופות. ואם לא די בכך, נאלצתי גם לספוג את ההלצות של חברי, שמצבי נראה להם משעשע מאוד.

כך, חובבנית ככל שתהיה, קריירת הנגינה שלי נחסמה בפני לתמיד. לקחתי את זה קשה, כמובן, אבל כמו קודם, לא הוצאתי את האף מהקונסרבטוריון ואת כל כספי ביזבזתי על קניית תקליטים של מוסיקה קלאסית.

בזמן ששרצתי ימים שלמים בקפטריות של מוסדות מוסיקליים שונים ברחבי מוסקבה ודנתי עם חברי המוזיקאים בניואנסים של הרסיטל האחרון של סביאטוֹסלָב ריכטר או של רביעיית בּוֹרוֹדין, התחילו להתרחש סביבי דברים מעניינים. גורבצ’וב עלה לשלטון והחלה הפרסטרויקה. פתאום צצו ספרים שהדפסתם נאסרה קודם לכן, ובבתי הקולנוע הקרינו יצירות שלא חצו את סף הצנזורה הסובייטית, מה שנקרא “סרטי מדף”. בעיתונים ובטלוויזיה כתבו ודיברו על עניינים, שעד אז אנשים התלחשו עליהם בחדרי חדרים, בצנעה. אִטית מכולן היתה, כמובן, יציאתה מן המחתרת של מוסיקת רוק. עדיין פחדו מפניה. הרוק היה התגלמות ההשפעה המשחיתה של המערב. באמצע שנות השמונים מתחו המנחים ולדימיר פוזנר ופיל דונהיו גשר טלוויזיוני בין ברית המועצות לארצות הברית. בזמן השידור של הטוק־שואו שחצה את מסך הברזל, קמה אשה נרגנת באולפן בלנינגרד ואמרה בתרעומת: “אין סקס בברית המועצות!”. כך בערך היה מצב העניינים גם בתחום הרוק: כולם ידעו שמישהו מנגן אי־שם את המוסיקה הזאת, אבל העדיפו שלא לדבר על כך. זה היה מביש מדי.

ואצלב האוול קיבל אותם בזרועות פתוחות, והקהל בפראג נופף בכרזות שעליהן התנוססה הסיסמה: “הלאה הטנקים הסובייטיים, ברוכים הבאים, רולינג סטונס“. זו היתה הופעה היסטורית. צילום: רויטרס.
עוד כתבות בנושא
למרבה הפלא, אמי היתה זאת שפתחה לי דלת לעולם הרוק. היא הרצתה בבית ספר לרפואה וניהלה בו חוג סטודנטיאלי למוסיקה ודרמה. בזמן החזרות, התלמידים שלה ניגנו שירי רוק רוסיים של להקות כמו אקווריום, משינה וְרֵמֵנִי (שזה “מכונת זמן” ברוסית) וזוֹאוֹפּארק. חלק מהשירים מצאו חן בעיניה והסטודנטים נתנו לה קלטות עם אלבומי הלהקות. אמא הביאה אותן הביתה ונתנה לי להאזין להן.

אלבומי הרוק הרוסי הוקלטו מן הסתם באופן מחתרתי, באולפנים ביתיים. גם ההופעות עצמן התקיימו בדירות פרטיות של חברים ומכרים. המוסיקאים האלה נרדפו, נעצרו ולפעמים אפילו הוכנסו לבתי סוהר. אבל הזמנים השתנו לאִטם. בהדרגה הורשו כוכבי הרוק הרוסים להופיע באולמות של מוסדות חינוך בעלי אופי ליברלי יותר. פה ושם הושמע פתאום ברדיו או בטלוויזיה שיר חדש של אקווריום או קינוֹ. בתחילה, בהיותי חסידה של שוברט ובטהובן, המוסיקה כשלעצמה לא נגעה בי, אבל הטקסטים, האנרגיה, תחושת המחאה והחופש – כל אלה עוררו בי עניין. התחשק לי ללמוד יותר על הרוקנ’רול הזה. אחרי חצי שנה לא היה אפשר להכיר אותי – זנחתי הכל, האזנתי רק לרוק, התייצבתי לכל ההופעות, גזרתי את הצמה הארוכה והעבה שלי והסתובבתי עם מחלפות סתורות בפראות, צבועות בכחול ובסגול. החיים נעשו מרתקים בצורה שלא תיאמן ונוספו להם משמעות ותקווה.

באחד הימים הבהירים, השופעים והמאושרים ההם הסתובבתי במרכז מוסקבה ועברתי על פני בית הקולנוע חוּדוֹזֶ’סטבֵנִיי. על כרזת ענק התנוסס שמו של הסרט “Let’s Spend the Night Together”. פרט לרוקנ’רול, הקולנוע היה התחביב העיקרי שלי. השתדלתי לא לפספס שום דבר חדש, אבל על הסרט הזה בכלל לא שמעתי. על גבי הכרזה לא צוינו שם הבימאי ושמות השחקנים, אבל שם הסרט עורר בי סקרנות. שיניתי את התוכניות שלי תכף ומיד והחלטתי לצפות בו.

הקהל בהצגה היומית היה דליל מאוד. האור כבה. ציפיתי לסרט ארוטי, גם אם בגירסה שעוּותה קשות על ידי הצנזורה הסובייטית. במקום זה הופיעו מול עיני אצטדיון מלא צעירים לבושים בג’ינס ובטי־שירטס ובימה שקושטה באינסוף בלונים. אל הבימה הזאת התפרץ גבר רזה להפליא במכנסי בייסבול צמודים ובמעיל עור כחול. החיוך המחוצף שהפיק פיו העצום, מילא את כל המסך. אליו הצטרפו שלושה גברים עם גיטרות ואחד מאחורי מערכת תופים – כולם רזים כמעט כמוהו – והחלו לנגן מוזיקה בלתי סבירה בעליל, שפרטה על כל העצבים. על הלוח האלקטרוני מעל הבימה רצה הכתובית: The Rolling Stones. יותר מאוחר למדתי, ששמו של הבחור הרזה עם הפה הענקי הוא מיק ג’אגר, ומה שהוא עולל על הבימה לא דמה לשום דבר שראיתי מעודי. מפעם לפעם הוא יצא בריקוד שאמני, שקיבל בהדרגה צורה של התקף אפילפטי בדרגה בינונית. יותר מכל התחשק לי לטפס על הבימה הזאת ולעשות אתו אהבה. נשארתי להקרנה נוספת ולעוד אחת, עד להצגה האחרונה. למחרת הבאתי אתי חברים – רציתי להעניק את הסטונס במתנה לכמה שיותר אנשים.

אחר כך הגיעה שנת 89′ וגורבצ’וב פתח ליהודי רוסיה הסובייטית את השערים, שנסגרו באופן הרמטי עשור קודם לכן. בבית שוב דיברו על העזיבה, הפעם ללא צל של ספק. נעשה ברור שאנחנו מהגרים לישראל. עזבתי את האוניברסיטה וביליתי ימים שלמים בין דירות החברים ובהאזנה למוסיקה, בייחוד לסטונס. הורי התכוננו למעבר, ארזו חפצים, אירגנו מסמכים. ההכנות נפרשו כמעט על פני שנה שלמה. קנינו כרטיסי טיסה לישראל, אבל אז משהו לא צפוי קרה. פרצה שמועה שהרולינג סטונס מתכננים להופיע במוסקבה במסגרת סיבוב ההופעות שלהם באירופה. בריאיון ל”רולינג סטון” סיפר ג’אגר שכל חייו הוא חלם להופיע ברוסיה, אבל בתקופת שלטונו של ברז’נייב זה היה בלתי אפשרי. עכשיו הזמנים השתנו, ברוסיה התחיל עידן חדש, הקיץ הקץ על הטוטליטריזם, והם שמחים סוף סוף להופיע לפני הקהל הרוסי, כמו שהופיעו לא מזמן על שרידי חומת ברלין לפני המוני בני אדם ממזרח העיר וממערבה. השמועה פשטה גם בעיתונות הסובייטית. מאמרים זהירים על הסטונס התחילו לצוץ בעיתונים ובמגזינים השונים. מה לעזאזל, חשבתי לעצמי, הסטונס יופיעו במוסקבה, בכיכר האדומה, ואני בדיוק אסע? על גופתי המתה! לא יקום ולא יהיה!

נחושה בדעתי, הודעתי להורים שלי שלא אסע לשום מקום עד שלא אראה את הסטונס. היו סקנדלים וניסיונות שכנוע, הם נופפו מולי בכרטיסי טיסה ובמסמכים, אולם אני דבקתי בסרבנותי. אראה את הסטונס מופיעים ואעזוב למחרת, אם צריך. אך לא שנייה לפני. בלית ברירה, החליפו הורי את כרטיסי הטיסה והחלה ההמתנה לבואה של הלהקה. תחילה אמרו שהם יגיעו באפריל, אחר כך במאי, אחר כך בקיץ.

ההכנות לעזיבה היו בעיצומן. ארזנו את רכושנו והתלבטנו מה לקחת אתנו ומה להשאיר ברוסיה. הגיעו חברים וקרובי משפחה וכל אחד לקח משהו מן העבר שלנו – ספרים, כלי מטבח, רהיטים. נפרדתי ממוסקבה תוך כדי טיולים ארוכים במקומות האהובים עלי, ממלאת את זיכרוני עד אפס מקום, עד קריסת התודעה, בצילומי בזק. היה לי ברור שאנחנו עוזבים לתמיד וספק אם נשוב.

הדרכונים הסובייטיים נשללו מאתנו, ורק ויזות יציאה מרוסיה נשארו בידינו. המסמך הרה הגורל הזה נח אצלי בכיס בזמן ששוטטתי ברחבי העיר, גאה ולבושה כפאנקיסטית. הטיולים האלה עלו לאִמי על העצבים. היא כל הזמן דרשה שאצלצל הביתה ואדווח על מקום הימצאי. בגלל רגשי האשם שחשתי – המשפחה שלי היתה תלויה בין שמים לארץ בגללי – מילאתי מפעם לפעם את רצונה וצילצלתי.

באחת מאותן שיחות אמא ביקשה שאקנה בדרך לחם וחלב. לפני שירדתי למטרו, נכנסתי לחנות מכולת. דוחק אנושי ותורים ארוכים היו דבר שבשיגרה בכל מרכול סובייטי, ואילו כאן הדהים אותי הרִיק – החנות היתה ריקה מאנשים וממוצרים. היו בה רק קופסאות שימורים חשודות וזבנים שתקנים. הסיפור הזה חזר על עצמו גם בחנות הבאה: חלל ריק, ערמות של קופסאות שימורים במקום מצרכי יסוד וכמה קונים נבוכים, שנראו מבולבלים כמוני. עברתי מחנות לחנות בכל טבֶרְסְקָיָה – הרחוב הראשי במוסקבה – ולא מצאתי שום דבר חוץ משימורי סרדינים ברוטב עגבניות. בייאושי נכנסתי לחנות לחומרי בניין וקניתי מסמרים – לא אחזור הביתה בידיים ריקות!

זמן לא רב לאחר מכן פשטו שמועות על פרעות ביהודים שצפויות להתרחש במוסקבה, היה לכך אפילו תאריך משוער. חברתי הטובה ביותר טילפנה והתעקשה, שהמשפחה שלי תשהה אצלה בדצ’ה עד יעבור זעם – הם רוסים ואף אחד לא יבוא להציק להם. בקושי רב הצלחתי לשכנע אותה שאלה שמועות שווא שהק.ג.ב מפיץ. לא היו כמובן שום פרעות, אבל כשאבי הביט בשמי מוסקבה השקועים והאפורים ואמר, שיכולנו להשתזף עכשיו על חופי תל אביב ולאכול תפוזים תוצרת יפו, חשבתי לעצמי שההופעה הזאת מוכרחה להיות הטובה ביותר בקריירה של הסטונס, ואת “Satisfaction” ג’אגר חייב להקדיש לי באופן אישי!

בדיעבד, אבא שלי צדק. הסטונס לא באו. לא באפריל, לא במאי, לא בקיץ ולא בכלל. ואת מי הביאו לנו במקומם? את הסקורפיונס. הסקורפיונס! אין לי מושג מאיזה תא אחסון מאובק הם שלפו את הלהקה סוג ב’ הזאת. אומרים שגורבצ’וב בכבודו ובעצמו אסר על הסטונס להופיע במוסקבה: הם נראו לו שערורייתיים מדי, פרובוקטיביים מדי. מוסקבה של סוף שנות השמונים עוד לא היתה מוכנה לסקס־סמים־ורוקנ’רול הקלאסי נוסח הרולינג סטונס. בסופו של דבר הסטונס נסעו לפראג. בהיותו איש רוח ומתנגד למשטר הקומוניסטי, ואצלב האוול קיבל אותם בזרועות פתוחות, והקהל בפראג נופף בכרזות שעליהן התנוססה הסיסמה: “הלאה הטנקים הסובייטיים, ברוכים הבאים, רולינג סטונס”. זו היתה הופעה היסטורית.

אני, לעומת זאת, ישבתי בדירתנו המבולגנת, הריקה למחצה, וצפיתי בטלוויזיה בקבלת הפנים החגיגית שגורבצ’וב ערך לחברי הסקורפיונס. הם הביטו סביבם, חיוך אידיוטי מרוח על פניהם, ולא יכלו להסתיר את שמחתם הרבה לנוכח המזל שנפל בחלקם. בזמן שגורבי טחן להם את המוח על פתיחות החברה הרוסית, בעיניהם ניצתה אש של ציפייה לכל הדולרים שהם ירוויחו עכשיו, בעקבות הפרסום הפתאומי והבלתי נתפש הזה.

מובן שלהופעה של הסקורפיונס לא הלכתי, אבל השיר “Wind of Change”, שנכתב בעקבות הביקור שלהם במוסקבה, נהפך ללהיט מספר אחת שלהם ורדף אותי עוד זמן רב, כך שנאלצתי לזנק בכל פעם לטלוויזיה או לרדיו, כדי להשתיק את הקול.

המשפחה שלי הצליחה לקנות כרטיסי טיסה רק לסתיו. הורי השתדלו לא לומר לי שום דבר, אבל ידעתי שהם מאשימים אותי בעיכוב שנוצר. כשהגענו לישראל והשתכנו בדירה שכורה בתל אביב, הקלטות והווקמן שהבאתי אתי מרוסיה היו לי לישועה. המוסיקה של הסטונס היתה חוף מבטחים שחמקתי אליו מכל תלאות ההגירה ואכזבותיה.

מאוחר יותר התקבלתי לחוג לקולנוע באוניברסיטה, התיידדתי עם אנשים והחיים חזרו אט אט למסלולם התקין. הבנתי שמוסיקת רוק בישראל לא לבשה צורה של מחאה או ביטוי עצמי. הרוק לא היה אלא מוסיקה: בעיקר רקע, ולא טעם החיים. סביבי היו כל כך הרבה דברים חדשים ולא נודעים, ורציתי לחקור ולהכיר מקרוב כמה שיותר. הכל נראה מפתה ומעורר תיאבון. ההתלהבות שלי מהרוק נראתה לי עתה חלק מהעבר הסובייטי שלי, תחביב ששקעתי בו עמוק מדי בגלל חוסר התקווה ואפרוריות הקיום. עכשיו, כשהחיים סביבי נעשו ממשיים כל כך ומיליוני אפשרויות נפרשו לפני, יכולתי למצוא לעצמי משהו חדש ולא לאחוז בישן. כך חשבתי.

בחוג לקולנוע הכרתי את בעלי לעתיד, שאהב ג’אז ושנא רוקנ’רול. האזנתי פחות ופחות לקלטות שלי, עד שהן יצאו לגמרי מכלל שימוש, והדיסקים החדשים, שקנינו יחד, היו על פי רוב של מוסיקה קלאסית, ששנינו אהבנו. הלכנו לאופרה ולקונצרטים של הפילהרמונית, והאהבה שלי לרוק נעשתה נחלת העבר. רק לפעמים, כשבטלוויזיה שודר קליפ חדש של הסטונס, או כשהודיעו על אלבום חדש או על סיבוב הופעות שלהם, לבי נצבט וחשבתי לעצמי: “כמה טוב היה אילו…”. אבל מערבולת החיים שוב סחפה אותי, ולא היה בה מקום לסטונס.

בשנת 2008 ביים מרטין סקורסזה סרט־הופעה על הסטונס בשם “Shine a Light”. באותו זמן כתבתי ביקורות קולנוע לעיתון הרוסי “וֶסְטִי”, והוזמנתי להקרנת הבכורה של הסרט בארץ. אין לי הסבר למה שקרה שם. יש להניח שהחיבור בין קולנוע למוסיקה של הסטונס השפיע עלי כמו בפעם הראשונה, כשראיתי את הלהקה באולם חצי ריק, לפני עשרים שנה במוסקבה. מבית הקולנוע יצאתי שוב בתור מעריצה קנאית – כמו בפעם הראשונה. במחי יד קניתי כמעט את כל האלבומים שלהם. לא את כולם, כמובן, רק את הטובים ביותר, עשרים פריטים בערך. הפעם עמדו לרשותי כל האפשרויות של החברה הליברלית והאינטרנט – יכולתי לקנות את כל מה שנפשי חשקה בו. וכך עשיתי, תוך דילול משמעותי של התקציב המשפחתי, שכן מספר הספרים, המאמרים והסרטים שנכתבו וצולמו על הסטונס הוא אסטרונומי. כמות הספרים והאלבומים שצברתי גרמה לכך שהבנות שלי התחילו להביא חברים לסיורים מודרכים אצלי בספרייה. מצד אחד, הן כמובן צוחקות עלי: “אמא משתמשת בפייסבוק רק כדי לעשות לייק לקליפים של הרולינג סטונס” (שקר וכזב!!!), ומצד שני, הן חושבות שזה דווקא די מגניב. האמונה שלי חילחלה סוף סוף גם לנשמתו של בעלי, ואני שמחה לומר שהוא נעשה מעריץ שרוף לא פחות ממני.

הדבר היחיד שלא עלה בידי לעשות הוא להגיע להופעה של הסטונס. אחרי סיבוב ההופעות שהסתיים ב-2007 הם לקחו הפסקה ארוכה מאוד. אחר כך הגיטריסט קית ריצ’רדס כתב ספר שהוא הטיח בו האשמות ועלבונות במיק ג’אגר, הם רבו ריב איום ונורא (אחד מני רבים) ושוב אפסה התקווה לאיחוד. בשלב הזה השלמתי עם העובדה, שכנראה לא נועדתי להיות בהופעה של הרולינג סטונס.

ואז הגיעה שנת 2012 – יובל להיווסדה של הלהקה. מיק וקית השלימו (שוב) והחליטו לציין את חגיגות היובל בסדרה של הופעות. בזמן שהם התכוננו ועשו חזרות הגיעה שנת 2013, אבל אחרי ככלות הכל מה ההבדל: חמישים או חמישים ואחת שנים? עקבתי בקנאה אחרי סיבוב ההופעות שלהם בארצות הברית, אחרי הביקורות הנלהבות שהופיעו בעיתונות, אחרי התגובות באתרי המעריצים והקליפים שהועלו ליוטיוב. כשנודע לי שהם מתכוונים להופיע בהייד פארק בלונדון, הבנתי שזה הסיכוי שלי. להופעה הראשונה, שנערכה ב-6 ביולי, לא הצלחתי לקנות כרטיסים: הם אזלו תוך שלוש דקות. 65 אלף כרטיסים נמכרו תוך שלוש דקות, ואני סברתי שהקשישים האלה לא מעניינים איש מלבדי. תודה לאל, בזכות הביקוש הרב הם הודיעו על הופעה שנייה, כעבור שבוע בדיוק, ב-13 ביולי. הפעם התבצרתי מול האינטרנט והמבצע הוכתר בהצלחה: שני כרטיסים להייד פארק, להופעה של הסטונס! קשה לומר שהמשפחה שלי קיבלה את הידיעה בשוויון נפש: אם מביאים בחשבון את עלות הטיסה והמלון, כל כרטיס עלה הון תועפות. אבל מצד שני, האם יש מחיר להגשמתו של חלום חיים?

זהו. הייתי בהופעה של הרולינג סטונס, ראיתי את מיק ואת קית במרחק עשרה מטרים ממני. צעקתי, רקדתי ושרתי יחד עם 70 אלף בני אדם בגילים שונים, מארצות שונות. זו היתה חוויה חד פעמית, בלתי נשכחת, אבל חשוב מכל היה הגילוי, שג’אגר הפילוסוף אכן צדק:

You can’t always get what you want

But if you try sometimes you just might find

You get what you need

קרא עוד...
מאת:דן מירון

מאת: וו.ה. אודן| תרגום דן מירון

בעניין סבל הם לא טעו מעולם,

האמנים של העבר. כמה הם היטיבו להבין

את מיקומו האנושי; איך הוא מתרחש כשמישהו אחר אוכל, או פותח חלון, או סתם פוסע

כיצד בשעה שהזקנים מצפים בחיל ובריגשה

להולדת הניסיית, תמיד מוכרחים להימצא

ילדים שלא במיוחד מעוניינים שהיא תקרה, מחליקים

על גבי הברכה שבקצה היער.

הם אף פעם לא שכחו,

שאפילו העינוי האיום ביותר חייב להימשך עד שהוא מסתיים

איכשהו בפינה, באיזה מקום לא מטופח,

שבו הכלבים ממשיכים את חייהם הכלביים והסוס של המענה

מגרד את התחת התמים שלו בעץ.

באיקרוס של ברויגל, למשל: איך הכל מפנים גב,

די בנחת, לאסון; היוגב החורש אולי

שמע את הנפילה למים, את הצעקה האבודה,

אבל לגביו לא היה זה כישלון חשוב; השמש זרחה,

כפי שהיתה צריכה, על הרגליים הלבנות שנעלמו אל תוך המים

הירוקים; והספינה היקרה, המעודנת, שראתה

בוודאי דבר מדהים: ילד נופל מן השמים,

היתה צריכה להגיע לאיזשהו מקום, ורגועה המשיכה בהפלגתה.

דצמבר 1938.

קרא עוד...
מאת:אורי הולנדר

כבוד שר החינוך, מר שי פירון,

השבוע שוב דווחנו על מה שנהפך לעניין שבשגרה: הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית תקצץ שני מיליון שקלים מתקציבה ותפטר עשרות אנשי “סגל זוטר”, וליתר דיוק, כחמישית מאנשי הסגל הזוטר שלימדו במוסד בשנה החולפת. שמועה זו, מן הסתם, גונבה גם לאוזניך. מי שמכיר את הדברים מקרוב – ולצערי, כמי שכתב דוקטורט באוניברסיטה העברית ולימד בה כחבר “סגל זוטר”, אני מכיר את הדברים מקרוב – יודע שאין חדש תחת השמש; האוניברסיטה העברית, בדומה לשאר האוניברסיטאות בארץ, היא מן המעסיקות המפלצתיות ביותר במשק.

  האוניברסיטה – אפשר שנתקלת במסמך או שניים המעידים על כך, בתוקף תפקידך כיו”ר המועצה להשכלה גבוהה – מעסיקה עובדי קבלן (“מרצים מן החוץ” או “עמיתי הוראה” בעגה האוניברסיטאית) המלמדים כשני שליש מכלל הקורסים המוצעים לתלמידי הפקולטות השונות למדעי הרוח. אותן פקולטות שאמורות ללמד את תלמידיהן חשיבה ביקורתית מהי, ושמרציהן הבכירים מזמרים זה כמה עשורים את פזמוני “שדות הכוח” של ההגות הפוסט-מודרנית – ועוסקים יומם וליל בשרטוט קווי המתאר של טירופם ושל דכאנותם של כל מוסדות החברה, הגוף והנפש – אותן פקולטות הן המשמרות בכל כוחן את תודעתו המעמדית של “המרצה מן החוץ”; המורה נטול הזכויות.

  תגובתה של האוניברסיטה העברית לקיצוץ האחרון (לפי שעה) ולפיטוריהם של חברי הסגל הזוטר, ממחישה זאת היטב: “יש לזכור שלא מדובר בפיטורין, מאחר שמדובר במורים מן החוץ שחוזי העסקתם לתקופה קצרה ומהות העסקתם הנה ארעית” (“הארץ”, 20.5.14). אכן, “לא מדובר בפיטורין”, משום שאת “המורים מן החוץ”, שבלעדיהם אין פקולטה למדעי הרוח, לא צריך להעסיק – מעלתם הגדולה היא ארעיותם; יכולתו של המוסד להיפטר מהם ברגע שיחפוץ בכך.

  אם, במקרה, אינך בקי בפרטים, הרשה לי להציג לך בקיצור נמרץ את תנאי העסקתו של חבר “סגל זוטר” באוניברסיטאות ובמכללות בארץ. ה”זוטר” מועסק באוניברסיטאות במשך שישה חודשים, כלומר במהלך סמסטר אחד (ובמקרים נדירים – במהלך שני סמסטרים), ואינו יודע אם יועסק בסמסטר הבא. מצבו של ה”זוטר” במכללות אף גרוע יותר – המרצים מועסקים במשך ארבעה חודשים, וכך גם אם התמזל מזלם ללמד קורס שנתי הם יקבלו את משכורתם במשך שמונה חודשים בלבד (בחודשים נטולי השכר יהיה עליהם לבדוק עבודות ומבחנים, ולהכין את הקורסים שילמדו בסמסטר הבא).

  מיותר לציין שה”זוטרים” אינם זכאים לזכויות סוציאליות ולשום זכות אחרת שממנה נהנים חברי “הסגל הבכיר”. שכרם עלוב (דוגמה קונקרטית: עבור קורס שלימדתי במכללת סמינר הקיבוצים, שהיא מכללה להכשרת מורים, הוענקו לי 1400 ₪ ברוטו בחודש), ולכך אפשר להוסיף גם את פלאי הביורוקרטיה של המוסד האקדמי באשר הוא, שכל תכליתו היא לייאש את חברי הסגל הזוטר ולהנציח את “תודעתם המעמדית”. ושוב, דוגמה מחוויותי שלי: מעולם לא זכיתי לקבל את כתב המינוי שלי באוניברסיטה העברית במועד, כלומר בראשית הסמסטר. ומיותר לציין שבלא כתב מינוי אין משכורת, אין כרטיס להשאלת ספרים בספרייה (מרצים זקוקים לפעמים לספרים כדי ללמד) וכו’. לפעמים קיבלתי את כתב המינוי אחרי חודשיים, לפעמים אחרי שלושה חודשים, ובשנתי הראשונה כמרצה לא קיבלתי שכר במשך סמסטר שלם.

  ומה עושים, ודאי תשאל, ארגוני הסגל הזוטר? בישראל צריך מרפקים, תאמר, ובצדק; צריך ועד עובדים חזק. ובכן, ארגוני הסגל הזוטר – לכל מוסד ארגון משלו – לא הצליחו לשפר את מעמדם של “המרצים הזוטרים” באופן ממשי. כך, למשל, בכל שנה חותמת האוניברסיטה העברית על הסכמים שונים ומשונים עם ארגון ששמו האירוני הוא “מו”ח” (ארגון המורים והחוקרים הזוטרים באוניברסיטה העברית), ובכל שנה היא מפרה אותם ביודעין. המרצים, שחוששים לאבד את משרותיהם העלובות, מעולם לא נקטו בצעד דרמטי, שיש בכוחו לשתק לחלוטין את המערכת.

  ומה עושים, אולי תשאל, חברי הסגל הבכיר במוסדות השונים להשכלה גבוהה? אכן, שאלה נפלאה. התשובה, למרבה הצער, קצרה ותמציתית: הם לא עושים דבר. דורות שלמים של חוקרים נכבדים חזו בהתרסקות המחלקות ההומניסטיות שבהן הם מלמדים, הבחינו – איך אפשר היה שלא להבחין בכך – בסכנה הממשית המרחפת מעל לדורות העתיד של המורים והחוקרים, ומעל לקיומם של “מדעי הרוח” בכלל, ונהנו מבכירותם. לא מעטים מהם אף נהנים מתלותם המוחלטת של ה”זוטרים” בהם, במוצא פיהם, במכרזיהם המושחתים (לכאורה, כמובן) ובבדל המשרות הזמניות שיש ביכולתם להציע לנבחרים שייאותו ללקק את ישבנם המלומד (לכאורה, כמובן).

  ומה עושים חברי הכנסת? ובכן, אך טבעי הוא שבשבוע שבו התבשרנו על קיצוץ של שני מיליון שקלים מתקציב הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית אישרה ועדת הכספים של הכנסת העברה של שני מיליון שקלים וחצי ל”הילולת קבר הרשב”י” בהר מירון. לעניות דעתי – ואולי תחלוק עלי – ההיגיון שבבסיס שני המקרים דומה: לשרוף.

  הכל טוב ויפה, אולי תאמר, אבל מדוע זו אשמתי? והרי מדובר במחדל מתמשך. האם אני אשם במה שנלחש בחדרי חדרים של מוסדות אקדמיים, ברפיונם של הזוטרים, בשנאותיהם של המלומדים, באי יכולתם לנהל תקציב ראוי, ואולי בדברים חמורים אף יותר – דברים שהשתיקה יפה להם? האם אני אשם בדעיכתם של מדעי הרוח בכל העולם? האם אני אשם במצבו של המשק?

  אינך אשם, כבוד שר החינוך, אבל האחריות מוטלת על כתפיך. כל שנכתב עד כה ידוע היטב לתלמידי המחקר, למרצים מן החוץ, למרצים הזוטרים והבכירים ולכל מי שהעולם האקדמי הוא חלק מחוויותיו היומיומיות. ואולם הציבור הרחב, כמדומה, אינו מודע לעובדה פשוטה: מדעי הרוח בארץ גוססים. אם לא תתחולל מהפכה – “ניקוי אורוות”, כפי שכינה זאת שופט פופולרי – לא יהיו בישראל לימודים הומניסטיים.

  ומדוע צריך לימודים הומניסטיים? ובכן, מדינה בלי לימודים הומניסטיים היא מדינה שאזרחיה, בפשטות, אינם יודעים לחשוב. אם אינך מעוניין באנשים חושבים – וזו זכותך, כמובן – הנח למערכת להלך בנתיבה הנוכחי; היא תשמיד עצמה עד מהרה. ואין מדובר בהשמדה גלויה, כי אם בשמד סמוי – המחלקות תמשכנה להתקיים, הפקולטות תמשכנה לגבות כספים מן הסטודנט שנהפך ללקוח, אך לא תהיה שום משמעות ללימודים האלה. בוגרי המחלקות ישייטו בעולם בורים ונבערים, ממש כשם שהיו כשבאו בשעריהן לראשונה – וכעת יוכלו לנפנף בגזרי הנייר המעידים על קבלת התארים הראשון, השני והשלישי.

  אם הנך מעוניין באנשים חושבים, עליך לטלטל את המערכת טלטלה עזה. מצבה אינו קשה – הוא אנוש. אם לא תעשה זאת – אז, בהחלט, האשמה תהיה כולה שלך.

קרא עוד...
מאת:יואב רוזן

בעקבות קריאה ב’בלילה הזה, בעולם הזה’ לאלחנדרה פיסארניק

א. דיאנה

לשיר היה קל. כלומר, הלסת כאבה אחרי זמן-מה. מיתרי הקול להטו. השקדים הפכו לערמונים קלויים שהתקשו. אבל לשיר היה קל. כמה פשוטות המחוות הקומיות, הטראגיות – נענוע הצוואר, הראש, כיסוי העיניים לאנחות – והשורות מגיעות עוד לפני שהפה שר אותן.

הקהל הביט אך לא התעניין. התבונן אך לא הסתקרן. שתה משקאות קרים וחריפים. השתעשע. הלילות היו דומים ביותר אלה לאלה: תמיד מערכת האוורור פעלה במהלך השיר השביעי, תמיד כשאנשים החלו להרגיש פחות בנוח, יותר בחוֹם. אם תתנועע לצד ימין או לצד הפסנתר? תעשה זאת רק משום שעשתה כך בפעם הרביעית, החמישית, השביעית שהופיעה. שלוש הפעמים הראשונות – לא שספרה – נועדו להתרגשות בתולית. להתנסחות בפני עצמה. (מלבד השירים, לא דיברה הרבה במהלך יום. ודאי לא דיברה במהלך לילה.)

דיאנה ידעה שאין אנו מסוגלים (א) גם לדעת ו-(ב) גם לחוות את האֵין (ג) לאורך זמן, (ד) וברצף. השיא האישי שלה היה ארבעים ושלוש דקות. לאחר-מכן הייתה קרובה ליטול כדורים. במצבים מתמשכים יותר, העריכה, התודעה והנפש נסחפות, מתמגנטות לאֵין (כפי שרך נולד שולח יד ושואף אל אמו), כלומר הולכות לאיבוד מבלי לשוב. מצבים אלה הרתיעו אותה, כפי שהיו בוודאי מרתיעים כל איש, אך היא גם שבה אליהם, שוב ושוב. שבה כדי לדעת. שבה כדי לשוב.

אך האֵין הוא גם בפנים, תמיד בפנים. (לכן השניים מסתחררים לעתים זה סביב זה.) היו אלה השעות האולטרה-סגולִיות בהן רבצה במיטתה, מחליפה מבטים עם קיר זה וקיר אחר, כאשר הייתה מתקלחת או בוודאי לפני שהיה עולה בדעתה לִשְׁלֹחַ יָד

וּלְהַצִּית סִיגָרִיָּה.

ב. זמרת בלוז

פאריס הייתה לעיר מהגרים, עיר שקראה לנשמות תועות, מסוכסכות, העניקה להן את הבחירה לשתוק או לצעוק בקול רם, לפי הצורך, ושילחה אותן כעבור שנה, שנתיים, ארבע בחזרה אל נמל ביתן. הרְבָעים נגדשו מהגרים, נמלים, עכברושים, חתולים. עיתוני חינם בגנות השלטון. שירי רומנטיקה עם צליל מעושן היו דרך להתפרנס. סיגריה הייתה חברה טובה. הופעות הערב איכלו את זמן הערוּת של דיאנה בחסות החשיכה – כמו גם הפלירטוטים עם הקהל ונשותיו

בסופן (היא אהבה ולא אהבה זאת) – ועם שחר, הגוף הניח לה להירדם. בחמש אחר-הצהריים, השעה בה לרוב הייתה מתעוררת, עוד נותר אור, ואלה היו שעות הדכדוך. קפה, או מעט ברנדי, וזהו כל היום. הערב היה מגיע לאחר-מכן, מותיר אותה להרהר בדרכים אפשריות, יעילות יותר, אפשריות יותר, לבצע (בוודאי למחרת) פעולות פשוטות יותר ועם זאת, משכיחות יותר. מהות התחבולה הייתה טמונה בפעולת ההשכחה.

נשימותיה יימשכו. שאיפותיה גם.

שאלה את עצמה, מהי הכתיבה? המשפטים הנכתבים, הנאספים מלה אחר מלה, המתהווים, המתאווים, או הטקסט השלם, הכתוב? האם הכתיבה היא שני הדברים – הרעיון שאינו יודע את עצמו עדיין, וזה השלם, הבטוח – כפי שלרצות ולא לרצות דבר היו שניים מאותו עניין?

היא מתיישבת על הכורסה וחובקת כרית, מלטפת אותה עד שתירגע.

היא מלטפת את בדידותה, כמו להרגיע חיה מתעוררת מכאב ראש.

היא מתלטפת בבדידותה.

והדם אינו ניקז.

אלחנדרה, הכתיבה מונעת את החיים, משום שהיא מזכירה ולא משכיחה, מפרשת, מבהירה, ולא מעלימה. לכתוב או לחיות.

אלחנדרה היקרה, אך המלה גם יוצרת עולם. את יודעת. לפני המלה, היה רק הרס. הרס לא ידוע, הרס אפל, ללא מלה שתציין: הייתי. לקחתי. הלכתי.

דגי הזהב מאבדים את זכרונם אחת לשלוש שניות. אילו יכלו לומר מלה, לחרוט אותה בסנפיריהם, מה הייתה. היו אומרים ‘אוויר’. היו כותבים ‘אחת לשלוש שניות’.

באתי דברים עם האור, והלכתי.

ג. יש מישהו שמוכן לרצוח אותי

הפעם דיאנה היא קלדנית בבית-המשפט המחוזי בבואנוס איירס. עליה להקשיב לנאמר בין השופטים, הפרקליטים ומוסרי העדות (בוודאי חילופי דברים קשים, אפורים), אך היא אמנם מקשיבה, וכותבת דברים אחרים, דברים שונים במהות אל תוך פרוטוקול בית-המשפט. איש לא יעיר, כי איש לא יֵדע. כאשר יגלו זאת, יהיה זה כבר מאוחר מדי. היא תתפטר מבעוד מועד ותברח – גופה הנערי, הסנאי – אל הים.

המשפט יסתיים ללא הכרעה בפסק-הדין.

שמה של בת השופט: פְלוֹרה.

ד. פניו

בחלומותיו גודש הפרא.

הוא שב ונחנק מיובש עושר הכאב.

ניטח אל תוך ערוּת שיכור מוודאות.

ללגום ממים שהשאיר ליד המיטה. המאה ה-21 מתגרדת מבעד לחלון.

זיכרונך – עומדת בגשם, ממששת במבטך. את השעון

עודנו משהו רועד.

השתיקה. שדעתך לא תוסח. שנשימת מבטך לא תופרע.

הביטול הבלתי-אפשרי.

הכול נראה לו טריוויאלי לאין שיעור. פורס מתנת חצות, מתנה לחג

כיצד יֵדע מה מעולם לא נחשב? יסיר עטיפה וסרט

“האם תיאותי להיות הכוורנית שלי?” שילם עליה בתשלומים שווים

הלילה ישכב במיסיון, פגאני לאין שיעור. (הביא כלֵי עישון, הביא)

יבואו החיות, יבואו הבובות, יבוא הטל. הביאהּ לאלחנדרה

מיטה / הלילה / מיתה

לא את אשמה בכך שחייך מדברים את מה שאינם.

האשליה כי ישנה קרקעית, כי היא קיימת, היא מוחשית, על אף שלא ניתן לנעוץ בה – מבטים, שיניים, יתדות – האשליה אמיתית בדיוק כמו אותה קרקעית.

אם יהיה די למשחקי המוחות, אם יהיה, אולי ההשכחה תוכל להיות קצת יותר אפקטיבית.

אָז אֲנַחְנוּ כָּאן, וְדָבָר אֵינֶנּוּ

בָּטוּחַ כְּמוֹ שְׁכִינָתֵנוּ.

אֲנַחְנוּ יְכוֹלִים לַעֲצֹם עֵינַיִם

אִישׁ-אִישׁ

לַחֲשֹׁב חֲלוֹמוֹת נִפְרָדִים.

דָבָר אֵינוֹ בָּטוּחַ

מִלְּבַד שְׁכִינָתֵנוּ כָּאן.

ה. לפחות

אנחנו יודעים איך לכבות את זה.

*התפרסם לראשונה בגיליון 12 של כתב-העת ‘כרמל’, חורף 2006

קרא עוד...
מאת:יפתח אלוני

אני חי באימת הדממה. אבל האם אני לא הדומם מכולם? מפלצות אפורות גבנוניות, עכברושיות עם עינֵי אודם מלוות את חיי. אני מאתר אותן. מזהה אותן. מריח כשהן מתקרבות. הסימנים בלתי נראים – הגעה חשאית, מבט צף, מהוסס, מבוהל כשהן נתקלות במבטי ומתגלות. הצלליות השבורות הרופסות יוצאות ממני ומטיילות על השולחן שרגלי מונחות עליו וגדלות על הקיר.

הפסיכולוג, בחביבות: “תמצא להן מקום לגור בו”.

הייתי ילד קטן. ברחתי מהן. כל יום הייתי בורח מבית הילדים. השארתי להן את החדר. הייתי זוחל בין הגרוטאות שבגן המשחקים מוסווה בתחתונים וגופיה שנמרחו בבוץ של החול המושקה, העיניים של שומרת הלילה דוקרות כמו זרקורים. עצור. תזחל. עצור. תזחל. גשם, שרב, סתם רוח. זחלתי וזחלתי. עד שביל הבטון החמים ששיחי הרדוף הסתירו, עד גזע האשל השמן, עד שיח הוורדים, מתחת לשולחן הפלטה-עץ במרפסת שלהם. רצתי, הסירנות של השומרת צורחות, הצ’קלקות מהבהבות. רצתי לאבא שלי.

הפסיכולוג: “צר לי שזה קרה”.

השומרת רטנה, הכול הפוך ומהופך אצל הילד הזה. אבא שלי הרכין ראש כשראש ועדת החינוך אמר לו: מה יש לילד הזה? אולי יש כיני ערווה במזרון שלו?

אבי הלך וקנה שלושה מנעולי תליה מתקציב הממתקים והסנדלים, שיהיה אפשר לנעול את הגן בלילה. “ככה לא ייכנסו לך מפלצות לראש”, אמר. בלילה עמדתי יחף מול החלון, בגופיה ותחתונים לבנים, וראיתי איך הוא נועל את הדלתות.

המפלצות נכנסו. הן הפילו דברים.

גררתי את המזרון למסדרון. על הסדינים היו כתמים של דשא ולכרית ריח של חול עוד מאתמול כשהחזירו אותי למיטה. השכבתי את המפלצות לישון ונעמדתי מול החלון. לאבא שלי, לידיים החזקות שלו שידעו להחזיק אותי גבוה קרוב למנורה שעל התקרה מעל כל החרא של החיים הקטנים שלי, וליצוּר התינוקי שהייתי יכול להיות. בכיתי. יללתי כמו תן את הקריאות המקוצרות של שמו. מסכן בית הילדים, מסכנים השולחנות והכיסאות והברז הדולף. איך אפשר לישון כשיללות כאלו מנסרות באוויר?

אמרתי לפסיכולוג: “אתה רואה איך התייחסו אצלנו לילדים?”

אמא אמרה: “אבל השארנו לו שטיח לפני החלון הגדול. הוא תמיד הלך יחף, לא רצינו שיתקרר. זה כלום? זה לא נחשב?”

*אילוסטרציה : “The Maxx” מאת: acosorio

קרא עוד...
מאת:יואב רוזן

בעקבות ריימונד קארבר

לשלם בסופן של ארוחות היה דבר קשה מבחינתם. שישלמו במזומן או באשראי? ואולי יש מספיק בכסף קטן? יצטרכו את המטבעות לעניין אחר? אולי למכונות האוטומטיות, ביום אחר, כשלא יאכלו סדיר, רק ינשנשו בין עיסוקים, בין זמני הארוחות ובמהלכן?

האצבעות כבר החלו לפשפש בעצבנות. למה ארנקים חייבים להיות כל כך מסורבלים? ודווקא ברגע האמת. לא לעשות רושם רע מסביב. ומה עם אחוזי השירות? שיפרטו שטרות? שיאספו מטבעות ויחַשבו יחד, יגלגלו עיניים לתקרה, עד שיגיעו מעל העשרה אחוז?

עדיין, היו שניים.

היה חורף קשה. עבדו מעט, שכבו מעט. היו סלחנים זה כלפי זה. עישנו יחד ממקטרות והתחרו בהפרחת טבעות עשן. הביטו דרך החלון בשינויי מזג האוויר ואמרו, לא בידיים שלנו.

לקחו הלוואה והתחרטו.

לילה אחד חזרו מקונצרט. ‘קרקס רוסי’ שמו. הכרטיסים ניתנו חינם. חשבה בדרך, מה לקרקס ולרוסים? חשבה, וכשעצמה את עיניה, נשטפה אפור סובייטי. התעטפה בו והתרגשה. בקונצרט, החזיקו ידיים נוגעות, נמנעו מלהזיע זה על זה. בסיום הקונצרט מחאו כפיים עם כולם, ולאחר מכן, בבית הקפה, הזמינו ספל קטן אחד. שתו ממנו וקיוו שיצליחו להירדם.

חלפו על פניהם גברים ונשים בבגדי ערב מהודרים. מחזיקים ידיים ומפטפטים אלה עם אלה, אוחזים בארנקים ובתוכניות לעונה הקרובה. הביטו יחד במפית הנייר העגולה שהונחה כתחתית לספל הקפה, והרגישו חגיגיים.

חזרו הביתה, עוקפים ברגל את השליחים של חצות, וכשנכנסו בדלת, בפתיחת הדלת ומיד בטריקתה, הפתיעו גנב.

נטרקה הדלת בשנית.

הזמינו אמבולנס ונשארו כל אותו הלילה בבית החולים. קיוו שיצליחו להירדם. דם נקרש על פניה כקליפה חדשה, ובכל פעם שהזיזה את הראש, טבעות חומות קפצו לתוך עיניה. אמרה, אלה טבעות חשמליות, ומלמלה עם אלוהיה.

לא היתה יכולה לשאת את המחשבה, אם חזר הגנב אחרי שהוסעו לבית החולים, וחשבה על כך בכל זאת.

לא רצה לבכות בפניה, והזיל דמעות שקטות.

יצא לבית הקונצרטים והביט דרך דלתות הזכוכית הנעולות. ניסה את הידיות וחשב, איך זכוכיות יכולות להינעל. הלא בבעיטה אחת יתנפצו. הביט דרכן על מכונות הקפה הדוממות ועל הכיסאות המורמים. רצה להעביר סחבה על הרצפה. חזר אל בית החולים ולא דיבר עם נהג המונית כל הנסיעה. חשב ללכת לקולנוע, אמר הנהג, חבל שאין הקרנות גם בשעות כאלה.

שבו הביתה במונית אחרת.

שבוע ושבועיים ישבו בבית, והניח לה לא לדבר.

אכלו בדממה וישנו נפרדים.

הכין קציצות אהובות,

ולא עלה בה התיאבון.

ביקשה משככי כאבים, ביקשה להפסיק להרגיש, להפסיק לחשוב.

הגיש עם מים ודאג.

ישב בשקט בבקרים ובצהריים, ולא מצא מילים של נחמה.

צעקה ובכתה, ולא הסכימה לשמוע דבר. הזכירה לעצמה אנשים אחרים והמשיכה.

קיווה שהשורות ייכתבו מעצמן. שתה מעט ולא הסכים לשתות עוד. גופו דחה את האלכוהול. ביקש מים לעצמו, והגיש עוד.

אמרה במיטתה, משהו נגנב. משהו נגנב מן הבית הזה.

*התפרסם לראשונה ב’עתון 77′ (גיליון 292, יולי-אוגוסט 2004)

* צילום: אדוארד הופר – חדר בניו-יורק

קרא עוד...
מאת:יחיל צבן

מה יש בו בגעפילטע פיש שהפך אותו למאכל החורג של המטבח הישראלי. מדוע למשמע שמו יעקם כל איש שני את אפו ויכרכם את פניו? מדוע הוא מעורר אצל רבים תחושות של בחילה, זלזול ואימה? ומדוע אחרים יזללו בלהיטות את מנתם, ינקו יפה יפה את הצלחת בקרעי חלה ויסכימו ברוחב לב ובלא ניד עפעף לקחת “עוד חתיכה”? הגעפילטע פיש מחלק את השולחן הסעודה לשניים. למעטים שגומרים עליו את ההלל, שאוכלים כשדוק של נוסטלגיה מעמעם את עיניהם ולרבים שאינם מסוגלים לסבול לא

את טעמו ולא את נוכחותו על השולחן. לפניכם דיוקנו של אחד המאכלים המשוגעים, הארורים והעצובים של החברה הישראלית, מאכל יהודי שאזרחותו נשללה ממנו מטעמים לאומיים.

הגעפילטע פיש הוא מאכל לא יפה. יש משהו בצורתו הפחוסה והדחוסה, במרקמו הספוגי, באפרפרות הלבנבנה שלו שאינו מושך את העין. קציצה סתמית, חסרת הוד והדר שאחת לה אם תאכל או לא. לכך נוסף ציר הדגים הרירני שמקיף את הקציצה, שרועד כמו דו-חי, שטרם החליט האם פניו לים או ליבשה, ומכתר אותה באי ודאות. ההגשה המסורתית של הקציצה בתוך קליפת הקרפיון, דג לא מצודד, או לחלופין עטופה בפיסה מעורו השחור הופכת את הגעפילטע פיש למאכל כעור אף יותר. אפרפרות לבנבנה שחיה בתוך שחרחרות אפרפרה.

מצד שני, נדמה הגעפילטע פיש הוא מעין פסל סוריאליסטי הנמצא לא רק על הצלחת אלא גם על הגבול בין דמיון למציאות, בין המודע למודחק ובין התשוקה לאימה. את ההרגשה הזו מעוררת פרוסת הגזר הכתומה שנחה על הדג, הצ’ימס, שפוקחת עין ומתבוננת בסועדים הבאים לכלותה. יחד עם הציר הרוטט היא מקנה לדג שנטחן ובושל חיות מפתיעה. כאילו לא מספיק להמית את הקרפיון, לקצוץ אותו, לטחון אותו ולבשל אותו כדי להרוג אותו לחלוטין. אליהם מצטרף הארגמן המלכותי של החזרת שפורש גלימה מדממת על הקציצה חסרת החן עד שבסוף האכילה נראיית הצלחת כאילו ניצלה מפוגרום אדום.

גם טעמו של הגעפילטע פיש הוא בעייתי. הבלילה הטחונה שבושלה במים נראיית הדבר האחרון שקשור לדג וכך גם טעמו, רחוק מהדגיות, רחוק מהנהר, דג שאינו דג. גם מרקמו בעייתי, הוא רך, ספוגי, דחוס. קציצה שהיא אינה קציצה. ועם זאת, דווקא תפלותו משמשת בד לבן לצבעי הטעמים. האסכולות להכנת געפילטע פיש רבות ומגוונת. יש המדגישים את המתיקות, יש את המליחות ויש את הפלפול. הגעפילטע פיש הכנוע מתמסר לתבלינים, מציית להם, מפנים אותם והופך אותם לטבעו. לכן המיומנות של תיבול המאכל הופכת לאומנות. כי הסועד טועם את התבלינים ואת המינון ביניהם יותר משהו טועם דג.

אבל טעמו האמיתי של הגעפילטע פיש לא מגיע מהתבלינים, או ממומחיותו של הטבח, או מהקלסתר הגרוטסקי שמקנים לו אישון הגזר המבושל ודם החזרת. טעמו האמיתי של הגעפילטע פיש מגיע משמו. מי שאוכל את הגעפילטע פיש אוכל יותר מקציצת דג הוא אוכל את השפה הנלעגת, האסורה והמודרת של החברה הישראלית – היידיש. גע — פיל — טע — פיש. הגע האשכנזי, מורפמה יידישית שמציינת גרגור עמום שפורץ מבית הבליעה עם עין שאיבדה את גרוניותה לטובת תנועה, לטובת אֶה. אחריה מופיע גזע הפועל, פיל, פה רפויה, שנתקלת בלשון בעצלתיים ומשם היא מתרוממת לטע, שנפלט החוצה במקום להיבלע. הפיש – המילה החלקלקה לדג מוסיפה עוד פה רפויה, שמשרה רפיון על הפה ועל שאר האיברים. צלילים שהם זרים לגוף הישראלי, לחיתוך החיך הצברי, המזרח תיכוני.

הגעפילטע פיש בשמו ובמבטאו הוא שגרירה הדחוי של יהדות מזרח אירופה. יהדות שתרבותה, מסורותיה, שפתה ומאכליה נפסלו וגונו כחלק מתהליך אכזרי ומכאיב של שלילת הגלות והמצאת הישראליות. הישראליות מבינה את זהותה ומדמיינת את עצמה כקהילה דרך מאכלים נבחרים כגון סלט ירקות, פלאפל, קוטג’ ובמבה; וגם על ידי דחיית מאכלים שנתפשים כלא לאומיים בעליל כגון קותלי חזיר, דג המלוח וגעפילטע פיש. לא שלא אוכלים אותם, אוכלים גם אוכלים, אבל אוכלים אותם ללא גאווה. ללא גאווה לאומית. יותר מזה, מי שאומר לא לגעפילטע פיש, מי שמעקם את אפו ומכרכם את פניו הוא ישראלי אמיתי. ילדים קטנים מגדירים את עצמאותם על ידי דחיית מזון. ילדים גדולים מגדירים את עצמאות מולדתם על ידי דחיית מזון גלותי.

הגעפילטע פיש טומן בחובו את קלקולי הגלות כפי שנתקבעו בדימיון הציוני. הגלות הפכה את היהודים לעם של עלובים ונדכאים שסובל מעיוותים גופניים, בעיות מיניות ונפש מעורערת. המחלות הללו נגרמות כתוצאה מאורח חיים לאומי לא נכון – העם היהודי אינו חי בארצו. התרופה למחלות הגלות פשוטה: עליה לארץ ישראל וחיים בה. אבל מה השגנו בזה אם העולים החדשים ממשיכים לאכול פירושקי, דג מלוח או קובה? אם הם ממשיכים להכניס לתוך הגוף שלהם שעבר טריטוריה חתיכות מטריטוריה אחרת?

הגעפילטע פיש הוא בדיוק מזון כזה. מזון עם אופי גלותי. קודם כל הוא מאכל של עלובים. מאכלים גלותיים הם תמיד מאכלים עניים. בגלות היו הקהילות היהודיות מיעוט וכמו כל מיעוט הם סבלו מהגבלות כלכליות מגוונות ומתנאי מחיה קשים. לכן אין בתפריט המסורתי של יהודי מרקש או יהודי קובנה פילה בקר. חלק גדול מתיחכומם של מאכלי העניים הוא להסתיר את עוניים, כמה עצמות, חופן קטניות והמון פחמימות זולות והנה יש לך חמין, כמה פרורי בשר בתוך המון סולת והנה קובה. הגעפילטע פיש הוא דג של עניים. הקרפיון הוא דג זול. עצמותיו הרבות מקשות על אכילתו ולכן אין ברירה אלא לטחון את בשרו על עצמותיו שוב ושוב במלאכה מפרכת. לדג הטחון מוסיפים שפע לחם. הלחם נועד לנפח את הדג, להפוך את מנת הדג הזעומה המוגשת בערב שבת לקציצה נאה שאותה מכניסים בחזרה לקרפיון בנסיון הרואי להפוך אותו לדג אחר, דג שמן. הדג לא רק ממלא את עצמו אלא גם מתבשל בעצמו. מוסיפים למי הבישול סוכר, מלח, פלפל וכמה חתיכות גזר ושורש חזרת בסלק וקיבלתם מנה מפוארה בגרושים. או יותר נכון תחפושת של מנה מפוארה. הגעפילטע פיש הוא היהדות הענייה שמטליאה את מאכליה בטלאים אחרים.

הדג הממולא בדג הוא תסמין של מחלה נפשית. בדרך כלל ממלאים משהו במשהו אחר. למשל בתוך עלי כרוב מניחים אורז, בתוך כדור סולת קומץ בשר, בתוך מעי פרה קטניות וקמח. הממולאים, ועל כך יורחב בפרק נפרד, מסמלים מלאות והתמלאות. אבל הגעפילטע פיש הוא מנה משוגעת. הוא ממלא את עצמו. האם יצא לכם לאכול עלי גפן ממולאים בעלי גפן? בצק רביולי ממולא בבצק רביולי? שאורזים נייר מתנה בנייר מתנה זו אינה מתנה. שאורזים דג בתוך דג אומרים בעצם שזה דג שבלע את עצמו, דג שאוכל את עצמו. אחד מהסמלים הפגאנים המרכזיים, שהתגלגל אחר-כך גם לנצרות, הוא שני דגים שאוכלים זה את זה. דג אוכל דג, הוא סמל למחזוריות החיים, הסועדים של היום הם הסעודה של מחר. אבל הגפילטע פיש הוא דג שבלע את עצמו, אין סוף שקורס לתוך עצמו. באותו מידה היהדות הגלותית שאוכלת את המנה הזו היא יהדות שאוכלת את עצמה. יהדות שזוללת את עצמה לדעת.

גם מבחינה מינית לגעפילטע פיש יש לא מעט בעיות. עצם רפיסותו, רכותו, ספוגיתו מעמידים אותו כמאכל שמסמל את הגוף העלוב והרפוי של היהודים הגלותיים. העדר העצמות מן הדג מקל על האכילה מצד אחד ומצד שני מציג אותו כמאכל ללא חוט שדרה, מאכל של זקנים עם שיניים חלשות שלא מסוגלים לנגוס בחיים אם לא טחנו להם אותם לפחות פעמיים קודם.

המזון הגלותי הזה מסוכן. הישראלים התמימים שאוכלים געפילטע פיש ממלאים את פיהם בהנאה גלותית הנושאת מחיר: השחתת הגוף הציוני השגיא והגא שחי בהרמוניה חקלאית עם הארץ. שריריה של הציונות אמורים להיות מורכבים מתפוזים וחביתות מקושקשות שצמחו והוטלו בפרדסיה ובלוליה של ארץ ישראל. הכרס הגלותיות הרפויה עשויה מקורקבנים וקרפיונים. הסכנה גדולה אף יותר למי שאינו נמנע על בני עדות אשכנז. טורקים, יוונים, עיראקים ומצרים יודעים מגיל צעיר שאכילת געפילטע פיש עלולה לשכנז אותם. מי שנהנה מגעפילטע פיש בוגד בזכרם של הממולאים האמיתיים, של אורז עטוף בעלי גפן, של הקובה ושל הקוסה מחשי.

אז למה בכל זאת אוכלים געפילטע פיש? למה בכל סופרמרקט יש שורה ארוכה של צנצנות שבתוך מימיהם העכורים צפים כדורי דגים? למה בראש השנה ובפסח מתגודדים מאות אנשים בתורים ארוכים בבני ברק ומאה שערים מחוץ למסעדות “יהודיות” (לא ישראליות). ולמה כל מיני משוגעים מחליטים לשים נפשם בקלחת ולשעבד את כוחם ומרצם להכנת דגים שחצי מהסועדים לא יסכימו לאכול?

אולי משום שהגעפילע פיש הוא מאובן מבושל. הוא אוצר בתוכו מערך טעמים, מרקמים, מנהגי בישול וטקסים שכמעט ונעלמו מן העולם. ואולי משום שמי שאוכל הגעפילטע פיש מתגבר על הבושה באבא ואמא, בסבתא ובסבא, באותם מהגרים, יהודים גלותיים, שלא הצליחו להיפרד מהמזון האבוד של העיירה, מהזכרון האבוד של העיירה. ואולי משום שאכילת געפילטע פיש היא חזרה אחורה בזמן, אל העבר שנמצא מחוץ להיסטוריה ומשתמר, לא בסיפורים ולא ברעיונות אלא בטעם.

קרא עוד...
מאת:דרור בורשטיין

אתה יודע, הוא אמר אחרי שתיקה נוספת, גם בַּשלד יש זרחן. אחרי שחזרנו, מי שחזר, התחלתי לחשוב על המתים בלילה, בתוך כל הקברים, איך הם זורחים שם, כמו גחליליות. תחשוב על זה, כל העולם התת-קרקעי והשלדים שזוהרים. או בוערים. מואר שם, הוא אמר, אור יקרות. וגם בשתן יש זרחן. אתה יודע שאלכימאים ניסו, מאות שנים, להפיק זהב משתן? הם כשלו אבל גילו את הזרחן. אבל אצלי הזרחן לא מתקשר למוות, ולא לשתן, אלא דווקא לכוכבים. כשהייתי ילד הורַי קנו לי מפת כוכבים ללילה. על קרטון עגול בצבע כחול עמוק היו נקודות קטנות והן היו הכוכבים. היה אפשר לסובב את הקרטון סביב ציר עשוי מנעץ של אבץ, לאט, כמו חוגת טלפון ישן. היינו שוכבים בחוץ, מטלפנים אל השמַים. מוזר, אמר, שהמילה הזאת נגוזה, “לטלפן”. כל עולם הכוכבים זהר אצלי במעגל הזה, כאילו תפסתי את כולם ברשת אחת, כמו דגים. אני שומר אותה עדיין, אם תרצה אתן לך אותה, אולי אתה תהיה זקוק לזה להכנת התיק, אולי זו תהיה, אני לא יודע, רְאָיָה לטובתי? אבל מאז ששמעתי על כל הזרחן שיש בעצמות של המתים לא שׂשׂתי להישאר בחוץ בלילות. עקבתי פעם אחרי כוכב אחד מזריחה ועד שקיעה. שכבתי שָמָה והרגשתי שֶמה שיש למעלה, כל הכוכבים, רק משקף את המצב בתוך האדמה. כל מבט במפה הזרחנית שלי הזכיר לי שלמטה, מִתחתי, יש כוכבים לגמרי אחרים, והם מאירים תמיד כי תמיד יש שם חושך, הלסתות מאירות והגולגולות והצלעות. אני אפילו לא יודע אם זה נכון או שאני המצאתי את זה. אולי תגיד אתה, הוא קם ואמר לי, תמיד היית כימאי חובב כזה. אספת מדחומים וסוללות, אמר, היה לך עכבר, הלא אני זוכר אותך.

ידעתי את התשובה, אבל לא אמרתי דבר. אני עורך-הדין שלו, חשבתי, זה לא מתפקידי לומר לו מה אני חושב על המתים ועל אורם. הוא אמר, פחדתי לשאול, שלא יחשבו שאני מטורף, מי זה שואל על זוהר המתים, מי זה צופה בכוכבים התת-קרקעיים? אף ילד לא גילה עניין בזה. וגם אני שכחתי מכל זה, מהזרחן, עד שקראתי על ההפצצה ההיא בעזה. שהשתמשו בה. בפצצות, אני אומר. פצצות זרחן. זרחן לבן. קראתי בעיתון שזרחן בא בשלושה צבעים: אדום, שחור, לבן. זרחן לבן זה חומר אכזרי. אתה יודע למה? כי הוא נדלק כשהוא בא במגע עם אוויר, ואי אפשר לכבות זרחן בוער כל עוד ישנו אוויר סביבו. ויש אוויר. תמיד. עובדה, נושמים. אם זה פוגע בבשר החי, זה באמת עינוי. לא הגופרית של סדום ועמורה, גופרית זה ריח והכול, אבל זרחן, זרחן זה… הכוויות אחר-כך זוהרות, זה כמו… בבת אחת זה כמו החזיר אותי אל הילדוּת. אל המפה ההיא העגולה… אל האחות שלי… אתה כבר לא זוכר, נכון? הבטתי בו במצח מכווץ. אתה ממשיך לדבּר, רציתי לומר לו, על ההפצצה הזאת, כאילו היתה משהו שקראת עליו בעיתון. בעיתונות זרה. אבל שתקתי. אם זו דרכּו לומר את זה, שיהיה. הרמתי אליו שוב עיניים. הוא ישב שם ושתה מפּחית הקוקה-קולה שלו, הוא עיין ברשימת המרכיבים כאילו יש פסוקי תנ”ך שָם שצריכים פירוש. הפּחית הזיעה. זכרתי אותו במעורפל מהילדוּת הרחוקה, ראיתי אותו עם המפה שלו באחד הטיולים השנתיים, שוכב בלילה על הגב, נועץ עיניים בה ואז מרים מבט, אבל לא, זה היה בכלל בחדר הסגור, באכסניה, הוא שם הוציא את המפה, נשכב מתחת לתקרה והסתכל. פתאום ראיתי בבירור. הוא קם פתאום וניגש אל מתג החשמל, החשיך את המשרד. לא אמרתי כלום על זה. אם זו דרכו לומר את זה, שיהיה. ישבנו זה מול זה, ומסביבנו כל ספרי החוק והמשפט. בקושי ראיתי איך הרים את כפות ידיו וטמן בהן את פרצופו. אם הוא אכן טמן. הבטתי למטה אל הפקק שעמד באיילון דרום. שנים הוא כבר עומד שם מלה-גרדיה עד גלילות. ספרות השעון שלו נראו, וגם שלי. המחוגים זהרו בחושך.

קרא עוד...
כל הזכויות שמורות לאפיק 2020 עיצוב ODT