מעבר לספרים מעבר לספרים
מאת:הוצאת אפיק - ספרות ישראלית
חנות הספרים "לשם שינוי" היא ערוץ אלטרנטיבי ייחודי המאפשר מפגש בלתי אמצעי בין סופרים לקוראים. המפגש יתקיים – הן במתכונת של פגישה בחנות עצמה 'מסביב לשולחן', והן בצורת תשלום תמלוגים ישיר ומיידי לסופר/ת בעת רכישת ספר.
 
"לשם שינוי" תפעל כחנות-סלון לספרות מקור המיועדת בעיקר להוצאות עצמאיות, ותשמח לארח סופרים, ולהציג כותרי מקור של כל הוצאה. בחנות-סלון יתקיימו שיחות בנות עשרים דקות בין סופרים לקוראים 'מסביב לשולחן'. במקביל, התשלום בעבור קניית הספרים יפוצל לשניים: לסופר ולהוצאה. כל הספרים יימכרו במחיר אחיד של 60 ₪ לכותר, מתוכם יעביר הרוכש 18 ₪ ישירות לסופר (באמצעות אפליקציית ביט או העברה בנקאית).
 
הוצאות שונות כבר הצטרפו ל"אפיק", בהן, "פרדס", "תשע נשמות", "ברחש", "הבה ולהבא", "רסלינג", "אבן חושן", "כהל" ו"רימונים", לצד אלו יוצעו למכירה ספרים שראו אור באופן עצמאי.
 
"לשם שינוי" מבקשת להתקיים כחנות אלטרנטיבית ששמה את הסופרים, המשוררות ויצירתם במרכז, הן כאנשי-שיח והן כמי שזכאים לתגמול ישיר בעבור עבודתם. החנות תפעל שלושה ימים בשבוע במתכונת מגוונת: הן כספרייה שתאפשר קריאה ועיון בספרים שראו אור בהוצאות שונות ובאופן עצמאי, הן כחלל בו יערכו אירועי INTIMEET כגון שיחות עם סופרים, מופעים מוזיקליים מצולמים, הרצאות והקראות סיפורים קצרים ושירים, והן כחנות ספרים.
 
ימי ושעות פתיחה: ג'-ה', 12:00-20:00.
💜על מנת לשמור את מקומכם באחד האירועים שבערבים, אנא הרשמו מראש בלינקים שלעיל. לצערנו לא תתאפשר כניסה מעל 15 איש לאירוע בשל תקני התו הסגול. ללא הרשמה מראש הכניסה תתאפשר על בסיס מקום פנוי.
 
כתובת החנות: רח' אחד העם 108, ת"א (כניסה מימין, קומה 1)
מס' טלפון לתיאומים ובירורים: 054-5557924 (אביה)
לעדכונים ופרטים נוספים, עקבו אחרינו בעמוד הפייסבוק ובאינסטגם.    
קרא עוד...
מאת:אפריל ביטון וניר סופר-דודק
גאים ונרגשים להציג בפניכם את שני הסיפורים שזכו במקום הראשון והשני בתחרות שיזמנו בימי סגר קורונה - "מאה המטר שלי", בשיתוף עם מעבורת - פרויקט הסיפור הקצר. מקום שני: סיפורה של אפריל ביטון "זוהרה", כבש אותנו במשחק הקרבה-הרחקה שבו. סיפור שנכתב במסגרת תחרות "מאה המטר שלי", אינו מתרחש בהווה של הסגר ואינו מוגבל למאה מטר, המאה מטר הם מאה שנותיה של זוהרה, הסבתא של השכונה - מאה מטר של ילדות בצל דיכוי חברתי, אפלייה ואלימות. ויחד עם זאת, זוהרה שקורצת לזוהרה אלפסייה שרקדה בחצרו של מוחמד החמישי, הוא סיפור קריא להפליא ונוגע ללב. לקריאה לחצו מקום ראשון: הסיפור הזוכה בתחרות "מאה המטר שלי" מגיע מהמרחבים של הרי יהודה – הגיבור שזה עתה עבר להתגורר בכפר, מאבד את כלבו העירוני, שלא עמד במעבר. ומאז מות הכלב, לא מוצא לעצמו הגיבור מנוחה. המרחבים הפסטורליים הופכים למקור לאיום עמום עבורו, שאת מקורו הוא רק מנחש. "תקאסים צבוע" הוא סיפור קצר וטורד שלווה שכתוב במלאכת מחשבת של דיוק ופיוט. לקריאה לחצו ניר הספיק לכתוב ספר בישול צמחוני, להפוך לפסיכולוג קליני ולכתוב דוקטורט על הפילוסופיה של ההפרעה הטורדנית-כפייתית. כיום הוא מחלק את זמנו בין היער, הקליניקה ובלוק הכתיבה. נשוי לנירית ואבא לשלושה ילדים ולשתי כלבות הסגר גאות. [caption id="" align="alignnone" width="349"] מחבר 'תקאסים צבוע': ניר סופר-דודק[/caption] לסיפורים הנוספים שזכו: מאה המטר שלי
קרא עוד...
מאת:יחיל צבן

גלוסקאות: סדרה על תרבות המזון הישראלית

בעריכת יחיל צבן

הוצאת אפיק – ספרות ישראלית מזמינה סופרות וסופרים, חוקרות וחוקרים להגיש כתבי יד לסדרת ספרים חדשה בנושא תרבות המזון הישראלית. יתקבלו בברכה כתבי יד שעוסקים בהיסטוריה של מאכלים ובמסורות בישול בארץ ישראל, מסות שבוחנות את הקשר בין אכילה, קיימות ואקולוגיה ומחקרים על דיאטות, כשרות ותוכניות בישול בטלוויזיה. עורך הסדרה, יחיל צבן, הוא מרצה לספרות וחוקר של תרבות המזון הישראלית. בין ספריו: ”ונפשו מאכל תאווה״: מזון ומיניות בספרות ההשכלה (2014), "ארץ אוכלת": על התיאבון הישראלי (2016), "ספרים הרבה": ספרות / מזון מהיר (2019). את כתבי היד נא לשלוח למייל: yahilzaban1@gmail.com בתיאבון!
קרא עוד...
מאת:מגוון סופרים

סיפורים קצרים שנכתבו לאור תקופת הסגר קורונה 2020

  כמה רחוק אפשר להגיע כשהתנועה מוגבלת למאה מטר? עד כמה זה אפשרי להרחיב את הגבולות של עצמנו? אנו מאמינים שאין עוד כלי שמסוגל לבחון גבולות כמו ספרות. היא מדיום שיודע למתוח גבולות – ממשיים, דמיוניים, רגשיים, פוליטיים וחברתיים. מתוך כך, לאור תקופת ההסגר, הוצאת 'אפיק-ספרות ישראלית' ומעבורת – פרויקט הסיפור הקצר, הזמינו אתכם לכתוב על מחוזות הסגר. לכתוב על המובן מאליו, על מה שמתחת לאף, ועל מה שמתרוצץ בראש כשחוקרים את הסביבה הקרובה המותרת לתנועה, תחת הכותרת: "מאה המטר שלי".  על אף שהשגרה כבר עושה את דרכה בחזרה אלינו, המחשבות שעלו לכולנו בשעות הבדידות והסגר ימשיכו ללוות אותנו עוד זמן רב, והספרות כאן כדי להאיר כיווני מחשבה נוספים. מתוך מאות סיפורים שהתקבלו, זכו חמישה נהדרים. הסיפורים שהגיעו למקומות הראשון והשני יתפרסמו לקראת חג השבועות באתר 'המעבורת – פרויקט הסיפור הקצר', ושלושת הסיפורים הנוספים זמינים לקריאה באתרינו. כאן המקום להודות שוב לכל מי ששלח אלינו סיפור. רישגתם ושימחתם אותנו בעושר והגיוון של הנושאים, באמצעים הסיפוריים ובדימיון שאפשר לנו להתנתק לכמה שעות מהמאה המטר הפרטיים שלנו. להלן הסיפורים הזוכים: מקום ראשון: תקאסים צבוע / ניר סופר-דודק הסיפור שנפתח במעבר מהעיר אל הכפר ובמוות הפתאומי של כלבו האהוב של הגיבור, ממשיך אל מסע חיפוש סוריאליסטי בהתחלה אחר בת קול ואחר כך אחר בת ריח, כשההיגיון המוכר הולך וחומק ממנו. לקריאה לחצו. מקום שני: זוהרה / אפריל ביטון זיכרונות ילדותנו מלווים אותנו באשר נלך, מאה מטר או מאות קילומטרים, זה לא משנה. זוהרה היא הסבתא של השכונה, ויש את יוסף שקורא לה אמא, אבל היא לא אמא שלו. דרך המבט הילדי, מחזירה אותנו אפריל ביטון אל הסודות האפלים של העבר שכוסו באבק הזמן. לקריאה לחצו. מקום שלישי: תומס ואני / יוני מלכין אם היינו צריכים להעניק את פרס הסיפור המפתיע בתחרות "מאה המטר שלי", סיפורו של יוני מלכין, "תומס ואני", היה ללא סופק גורף את הפרס הזה. לא נהרוס את ההפתעה, רק נאמר, שלא כולם יחזרו לשגרה עם הסרת ההגבלה על מאה המטרים. לקריאה לחצו. מקום רביעי: כמו זבובים / נועם נגרי סצנת רחוב מקרית מסיטה את הגיבור ממסלולו וגורמת לו לעבור את מאה המטרים המותרים. בפרוזה קולחת ותזזיתית, מתאר נועם נגרי את האבסורד שבמצבנו, את האלימות, הדחפים ואת מה שנדחס לשורת סיום מופתית: "אנחנו עם המוות גמרנו."(!) לקריאה לחצו. מקום חמישי: האחות / לבנה מושון דבר לא מפחיד את איקי פוגל למוד הסבל "...בטח לא הבידוד והסגר, ובוודאי לא המטרז' המותר לתנועה, לא המסכה בגובה הנחיריים ולא משמרות מהפכת המגיפה." אך כששוטר מתנכל לו, עזרה באה מכיוון לא צפוי. בצל ההגבלות והפחד, יחסי שכנות טובה ואחריות לסביבתנו הם התקווה שנותרה. לקריאה לחצו. מאי, 2020.
קרא עוד...
מאת:יוני מלכין

סיפור קצר במסגרת תחרות "מאה המטר שלי"

תומס אומר שמעולם לא פגע בזבוב. ככה זה פה. כולם חפים מפשע. תשאל כל אחד על מה הוא יושב והוא יסביר לך בדיוק איך, למה ומתי הוא לא עשה שום דבר. לא אני. אני  יכול לתאר בדיוק די מפורט מה קרה באותו לילה נורא שהביא אותי לשבת כאן. סתיו 1993. כביש החוף. השעה הייתה בערך ארבע לפנות בוקר. סיימנו, אני וכמה חברים טובים, לילה של מדורה בים. היה שם שמח. הרבה אש מתוקה, מים מלוחים ומשקאות חריפים מאוד. אילו רק ידענו שהסוף יהיה כל כך מר. זה היה ערב חמים ונעים והתכנית הייתה להישאר לישון מתחת לכוכבים, לקום עם הזריחה לרחצה ולחזור הביתה. באיזשהו שלב מתקדם של הלילה, בלי יותר מדי הכנה מוקדמת, השמיים התכסו עננים כהים-שחורים וכל הכוכבים נעלמו. לאחר כמה רגעים התחילו ליפול מהשמיים טיפות קרות של גשם סתווי שמהר מאוד נהפך למבול. המדורה דעכה מהר, נהיה קר, רוח החלה לנשב ואנחנו ברחנו לרכב, צוחקים תוך כדי ריצה. התכניות נהרסו אבל לנו לא היה אכפת. היינו צעירים ושיכורים וכל זה היה משעשע. על הכביש, בעוד הגשם דופק על השמשה טיפה מהר יותר ממה שהמגבים מסוגלים לשאת, עברנו תמרור מהירות. "עד מאה קילומטרים לשעה" זה כנראה מה שהיה כתוב בו. אני בכל אופן, לא הבחנתי. הרכב נסע מהר, מדי פעם ירד לשוליים וחזר. הכביש היה חלק מכל האבק הקיצי שהפך לבוץ. פתאום הופיעו לי מול השמשה אורות בוהקים של רכב אחר ושמעתי צפירה חזקה. אחרי זה אני כבר לא זוכר הרבה. אני רק יודע לומר ממש בקיצור ששני חברים שלי כבר לא אתנו ואני מאז בכלא, כבר לא מעט שנים. להבדיל ממני, שהואשמתי בנהיגה בשכרות, נהיגה במהירות גבוהה מהמותר והריגה, תומס כאמור חף מפשע. לא פגע בזבוב הוא טוען. אני לא מתחקר אותו על זה. אני משתדל לא להיכנס פה עם אנשים ליותר מדי שיחות על העבר. לרוב האנשים פה אין עבר כל כך שמח. ואם הוא במקרה היה שמח, זה רק הופך את ההווה שלהם לעצוב יותר. חיים פה את הרגע. מנסים לשרוד את היום. תומס היה פה לפניי. לא יודע ממתי הוא פה (בלי שיחות על העבר, זוכרים?) אבל שכאני נכנסתי הוא כבר נראה די ותיק. מהיום הראשון שלי פה, אני ותומס שותפים לסוויטה. אני משתדל לקרוא לתא שלנו סוויטה. המיטה בגודל מיטת מלכים. המצעים רכים, נקיים וריחניים ומוחלפים מדי יום. הסורגים הם עיטורי זהב על דלת הכניסה ועל החלון. השירותים והמקלחת עשויים שיש ושנהב. זה נחמד לדמיין. זה בערך כל מה שאפשר לעשות פה. במציאות, כל גודל התא שלי ושל תומס הוא בסך הכול 12 מטרים מרובעים. שלושה מטרים לרוחב על ארבעה לאורך. לפחות כך זה בשבילי. עבור תומס, ללכת מקצה אחד של התא לצידו השני זו הליכה של מאה מטר. זה לא רק בכאילו, באמת כך הוא מרגיש. ואני יכול להבין אותו. האמת, ביחס לכולנו כאן תומס הוא בר מזל. רואה את העולם אחרת. אני ותומס חברים טובים. חיבבתי אותו מהרגע הראשון. זה לא שיש לנו הרבה במשותף אבל שנינו שתקנים. ושנינו אוהבים שתקנים אחרים. אנחנו מבלים שעות ארוכות ארוכות בשתיקה. אפשר לומר ששתקתי עם תומס יותר זמן ממה שדיברתי עם כל אחד אחר בחיים. זה נחמד לי לחשוב את המחשבה זאת. יש משהו בשתיקה עם מישהו אחר שמחבר אותך אליו,הרבה יותר חזק מכל מילה שתיאמר. הדבר הכי קשה בכלא זה המרחב, או יותר נכון המחסור בו. לשאר הקשיים התרגלתי די מהר. למדתי ליהנות מארוחות הגורמה התפלות של חדר האוכל. למדתי להישאר מתחת לרדאר של טיפוסים מסוימים. למדתי לאיזה סוהר כדאי לפנות כשצריך משהו מסוים ולאילו סוהרים לא כדאי לפנות אף פעם. אפילו למדתי להעסיק את עצמי במחשבות בלילות החשוכים והארוכים מבלי לשקוע בהרהורים מלנכוליים מדי. אבל לעובדה שאני מבלה את כל חיי הארורים בתוך קופסת לבנים בגודל של קופסת גפרורים אני לא מסוגל להתרגל. זה משהו שאנשים בחוץ נוטים לקחת כמובן מאליו. אומנם הרבה אנשים חיים בקופסאות בטון בעיר, חלקן לא יותר גדולות מהסוויטה שלי ושל תומס, אבל לפחות הם יכולים בכל רגע נתון לפתוח את הדלת ולהתחיל ללכת ברחוב. סתם להתרחק מאה מטר מהבית להסתובב ולחזור. הייתי נותן את רגליי בשביל לקבל את החופש ללכת ככה. מאה מטר זה כל כך רחוק! עולם ומלואו מתרחש במרחק של מאה מטר. קומו עכשיו וצאו מהבית. תלכו מאה צעדים גדולים ותחזרו. יש סיכוי סביר שתראו בדרך (תלוי כמובן בשעה ובמקום מגוריכם): חנות או שתיים, איש על אופניים, איש זקן עם כובע על ספסל, יונים מתחת לספסל של הזקן עם הכובע, שני כלבים, לפחות שישה חתולים, אימא עם עגלה שבתוכה תינוק שמנמן, ילד אוכל ארטיק, רמזור אדום, שוטר, ירח/שמש, מעבר חצייה וכמה עצים. וזה עוד בלי להזכיר את הדברים שלא תראו, לא בגלל שהם לא שם, אלא בגלל שרוב האנשים לא ממש יודעים להתבונן. זה בערך מה שיש כאן לתומס. הוא היחיד שאני מכיר פה בכלא שנהנה מכל המרחב הזה. והוא נהנה. לא שהוא אי פעם אמר לי שכיף לו או הביע שמחה בכלל, אבל אני למדתי להכיר את תומס גם בלי התקשורת המקובלת בין בני האדם. תומס הוא חיה אחרת. לפעמים אני מתעורר באמצע הלילה, פוקח עין אחת, נשאר בלי לזוז במיטה ורואה את תומס יושב בפינה ערני כאילו זו שעת צהריים. יושב ומחכה. מחכה לטרף, אני חושב לעצמי. אבל אני לא אומר דבר. תומס לא מפחיד אותי כלל. הרי אנחנו חברים. גם את העובדה הזו הייתי צריך לחוש בפנים, בלב. עד היום אני צריך מדי פעם לשכנע את עצמי שכך הדבר. שהיחסים בינינו הדדיים. אני מאמין בזה באמת. החברות שלי עם תומס לא מתבטאת בדרך שבה מקובל לבטא חברויות בכלא. הוא לא שומר עליי ואני לא שומר עליו. אנחנו לא חברים בכנופיה שנקראת 'תומס ואני' או משהו בסגנון. למען האמת, הדבר העיקרי שהחברות עם תומס נותנת לי זה להיות חבר של מישהו שיש לו את החופש הזה. תומס הוא אסיר חופשי. מאה המטר של תומס הם, באיזושהי דרך מעוותת, גם החופש שלי. אני רואה אותו מסתובב לו חופשי ומאושר וזה מזכיר לי שיש מושג כזה שנקרא חופש. חירות. שהמושג הזה נמצא בתוך הראש ולא בשום מקום אחר. יש אנשים שיש להם טירות ובהן מאות על גבי מאות של מטרים רבועים של חללים ולצידן גנים של עשרות קילומטרים רבועים ובכל זאת אינם מרגישים חופשיים. הם בכלא. נענשו ללא חטא (האמת היא שכל אדם חוטא. אין נשמה ללא חטא, בטח נשמה עם הרבה מאוד כסף). ויש אנשים שאין להם כלום בעולם. כלום חוץ מחופש. הם אנשים ברי מזל. ועדיין, אדם צריך שיהיו לו איזה מאה מטר להתרחק. לתפוס קצת פרספקטיבה, להזיז את השרירים. כמו האדם, כך גם העכביש. גם הוא צריך קצת להזיז את שמונת הרגליים שלו, לרדת ולעלות קצת לאורך הקור. קצת אירוני שהשותף שלי לתא בכלא, זה שמסמל עבורי חופש יותר מכול, הוא בעל חיים שמייצר תאי כלא קטנים מחלבון גופו, אחר מכניס לתוך אותם תאים צפופים חרקים למחייתו, ונותן להם לחכות למוות המתקרב באיטיות. ככה זה. החיים הם אירוניים, החופש הוא חמקמק והמרחב הוא ממש לא מובן מאליו. בבקשה בבקשה, בשבילי, תיהנו שם בחוץ ממאה המטר שלכם. ________ סיפור זה נכתב והתפרסם במסגרת תחרות סיפורים קצרים, 'מאה המטר שלי', שהתקיימה לאור תקופת ההסגר של הקורונה, 2020, ובשיתוף עם 'המעבורת - פרויקט הסיפור הקצר'. שני הסיפורים שזכו במקומות הראשן והשני יתפרסמו באתר המעבורת לקראת חג השבועות. 'תומס ואני' זכה במקום השלישי בתחרות. ________ בתמונה: מחבר הסיפור, יוני מלכין מקום חמישי: האחות / לבנה מושון מקום רביעי: כמו זבובים / נועם נגרי
קרא עוד...
מאת:נועם נגרי

סיפור קצר במסגרת תחרות "מאה המטר שלי"

  ראיתי אותה מתופפת באצבעותיה על גב הנייד. מדבקות של חדי קרן זוהרות בחושך שהיו מודבקות עליו החזירו קרניים משלהן אל עבר השמש, כאילו היו בשיחה פרטית איתה. הלילה לא מספיק להן, אלה, רוצות גם את היום שיהיה להן גן שעשועים לחלומות. היא עמדה על אי התנועה, סמוך למעבר החצייה. הרמזור התחלף לירוק אבל היא לא חצתה את הכביש. רק עמדה שם וצעקה לתוך הנייד שלה. כלבת הפאג שלה נצמדה לה לרגליים, בנדנה ורודה כרוכה לצווארה. "תהרוג את כולם!" צרחה. "אני לא עולה הביתה עד שאתה לא שולח לי תמונה שכולם שמה מתים, אתה שומע אותי?" היא התנשפה נשיפות קצרות אל תוך השפופרת. "זה לא מעניין אותי, אתה הגבר. אתה זה שהיה בצבא. הורדת מחבלים 'כמו זבובים', ככה התרברבת לי, לא? אז בוא תהיה גבר עכשיו, ותראה לי שאתה באמת יודע מה זה להרוג. לא שצריך להיות כזה גבר בשביל להרוג אותם. לא, בועז זה לא מעניין אותי. מה זה? לא, אין לי אפשרות. אמרתי שלא! בועז, אני נשבעת אם אתה לא הורג –  אני הולכת עם סוזי לאימא שלי. מה'כפת לי שהיא מבוגרת. לא מעניין אותי הפיליפינית. אני הבאתי לה אותה, אני יכול לקחת לה את החדר מתי שאני רק רוצה! תשמע טוב מה שאני אומרת לך עכשיו, כי אני לא אגיד את זה שוב: אני-לא-נכנסת-יותר-לבית-עם מוות. נגמר לי מהמוות – אתה מבין את זה? לא, אתה לא תגיד לי שאנחנו ביחד בזה. אנחנו לא ביחד בזה. אני לבד בזה. ואתה הרגת מחבלים בצבא, אז עכשיו אתה גם תהרוג את ה... גועל נפש הזה, ותאסוף אותם בשקית זבל וגם תזרוק לפח. מה זה איך תזרוק? מצידי תעיף את זה מהחלון. כמו זבובים עאלק, הוא אומר לי... למה מה הם, האפיפיור שאי אפשר לגעת בהם? מה, אלה הבנים של מלכת אנגליה שמגיע להם יחס מיוחד? ס-לי-חה? אני? אני מתנהגת כמו פרינססה? אתה לא היית איתי כשעברתי את מה שעברתי עם הרצל, אז אל תגיד לי פרינססה. הדברים האלה ש... ש... שמתרוצצים לי עכשיו בבית זה מה שהרג לי אותו! מה? בסדר, אז אולי לא אלה בדיוק. אבל הם מאותה המשפחה! "הכלבה שלה התחילה להשתגע פתאום. נדמה היה שהיא מנסה להשתחרר מהרצועה. היא משכה אותה אל עבר הכביש. האישה התנגדה לה, מושכת אותה ברצועה חזרה לכיוונה, וצועקת: "סוזי לא, סוזיייי... סוזי רעה! לשבת אמרתי!" אבל הכלבה לא ישבה. האישה זרקה אל הנייד, "חכה רגע," והכניסה אותו לכיס המעיל שלה בכמה תנועות מסורבלות, תוך כדי שהיא מוסיפה להדק את הרצועה של סוזי לכיוונה. היא רכנה אליה וגערה בה: "סוזי! אסור למשוך!" סוזי נעמדה של שתי הרגליים האחוריות, הביטה בה בעיניים בוהקות, מתנשפת ומריירת לה על חרטום הנעל. הבנדנה שלה השתחררה מהצוואר. "איך לעזאזל הצלחת לשחרר את זה?" האשימה את הכלבה, משכה אותה בכוח באוזניה וקרבה אותה אל חזה. סוזי התיישבה לימינה בכניעה וזו וכרכה מחדש את הבנדנה סביב הצוואר שלה, מהדקת את הקשר. עשיתי כמה צעדים לכיוונם אבל לא רציתי להתקרב יותר מדי. כבר מזמן עברתי את מאה המטרים המותרים, ורק רציתי לחצות את הכביש, כדי לחזור לדירה שלי בנורדאו. אבל משהו במחזה הזה שיתק אותי. הנייד שלה צלצל שוב מתוך כיס המעיל. היא הוציאה אותו ונהמה בכעס: "הלו. מה? אני פה עם סוזי, כן. כן, היא רצה. כן בועזזז, נתתי לה לשתות קיבינימט. אתה אל תגיד לי איך לטפל בכלבה שלי, תדאג ל... דברים האלה שבבית. מה זה? מאיפה לי לדעת איפה הקיי שבע מאות. לא אכפת לי שבחוץ זה כמו מלחמה. מה? עאלק לא לצאת. הנה, תקשיב: אני לוקחת אוויר. אתה שומע את זה? אני חיה! אתה שומע? אני עם המוות גמרתי. לא, אני באמת לא מבינה שיום אחד כולנו נמות. יופי בועז, באמת יופי. אחלה פילוסופיה הבאת לי על הבוקר. אתה מבין בכלל את הסיטואציה? אתה מבין שאני במעבר חציה באמצע הירקון וכבר עברו אולי עשרים או שלושים ירוקים פה, בזמן שאני מבזבזת עליך בטרייה? אין כלב ברחוב ורק אני פה עומדת, מחכה שתתפוס את ה'זבובים' שלך. מה זאת אומרת איך אם אין את השבע מאות? תגיד אתה רציני? תמחץ אותם עם הידיים... ת... ת... תחנוק אותם עם פינצטה, אנערף?! מה'כפת לי!! תחשוב שזה סמיר קונטאר. או ההוא אבו מה-שמו? אה, אז עכשיו אני המשוגעת כי אני אומרת את השמות שלהם באמצע הרחוב? תן לי להזכיר לך משהו: הם מתים. הם מתים ואני ואתה חיים! לא, כלב אין פה, אומרת לך! על הזין שלי המאה מטר –  הלכתי לגן העצמאות." ואז זה קרה. פתאום, ברגע אחד, סוזי, קרסה אל הרצפה. היא התחילה לחרחר חרחורים קצובים. קצף יצא לה מהפה. אבל האישה לא שמה לב. "הכלבה!" צעקתי. התקרבתי אליה כמה צעדים נוספים, שומר על מרחק סביר ממנה. "גברת! הכלבה שלך... אני חושב שהיא נחנק...". "בועז, אני רצינית. אני נשבעת שאם אתה לא הורג אותם, אני לא חוזרת!" היא לא התייחסה אליי. חדי הקרן על גב הנייד שלה הבהבו, אחת הקרניים סנוורה אותי לרגע. "אני לא... בקיצור – תהרוג, או שפעם הבאה שנתראה זה יהיה ברבנות." אף על פי שהייתי בסך הכול במרחק של כמה מטרים ממנה, לא יכולתי לזוז. משהו הוסיף לשתק אותי. הראש שלי הסתחרר. חלפה חצי דקה נוספת, אולי פחות, ורק אז ניערתי את עצמי בכוח ושעטתי אל עבר הכלבה. רכנתי אליה ובדקתי לה את הדופק. לא היה. "גבררררתת!" צעקתי, "הכלבה!" רק עכשיו, כשהמילים שלי הסתובבו לה מתחת לרגליים כמו נמלים, היא שמה לב אליי. "מה אתה רוצה? אני נראית לך ג-ב-רת?!" היא התפרצה. "פשוט הכלבה שלך..." סיננתי. היא הביטה בסוזי מלמעלה. התרתי את הקשר והסרתי ממנה את הבנדנה. אחר כך גם את הקולר. אבל הכול היה מאוחר מדי. האישה שמטה בבהלה את הנייד מהיד שלה, מביטה בעיניים ריקות בסוזי. האוויר סביבנו הפך לקרח, חלקיקי אוויר עמדו מלכת. חלפו עשר, או אולי עשרים שניות נוספות, ורק אז לחשה האישה, בשקט מופתי: סוזי... סוזי... שלי. היא הביטה בי. אחר כך בכלבה. ראיתי שהיא מנסה לצרוח אבל לא מצליחה. מדדתי לסוזי שוב את הדופק אבל לא היה. בתנועה אחת חדה האישה קרסה עליי. הגוף שלה היה קר. הבל הפה שלה היה מסריח; הקרבה בינינו הייתה חלום בלהות. עצרתי את הנשימה לכמה רגעים. בסוף עזרתי לה להתרומם. נעמדנו זה מול זה; שני עמודי תאורה שנשרפה להם הנורה. הידיים שלה רעדו. לקחתי אחת מהן והנחתי אותה בין שתי הידיים שלי למרות שאסור היה לגעת. לאף אחד מאיתנו לא היו כפפות. הרעד שלה הלך ונרפה מרגע לרגע. הזעם שעטף אותה כמו תכריך הלך והתרחק ממנה. כמה דמעות נתלו לה מהעיניים ונחתו לבסוף על גב היד שלי. משב רוח בודד חלף על פנינו, משהו מכדור הארץ החסיר פעימה. יכולתי להרגיש איך שני הלבבות שלנו נסדקים – כל אחד בבית החזה שלו – אף על פי שלא הכרנו זה את זה. שתיקה ארוכה נמתחה בינינו. אחר כך יצאה שמש. נשארנו לעמוד על אי התנועה, סמוך למעבר החצייה, כמו באיזו דקת דומייה מאולתרת. בלי לחשוב יותר מדי, כרכתי את שתי הידיים שלי סביב המותניים שלה, קרבתי את חזי לחזה. גל רטט חלף בה. היא נכנעה למגע הזה והרכינה את הראש שלה על הכתף השמאלית שלי. "סוזי...", היא לחשה. ויותר לא הוציאה הגה. בועז מלמל משהו מן האספלט. הרמזור התחלף לירוק. אנחנו עם המוות גמרנו. ________ סיפור זה נכתב והתפרסם במסגרת תחרות סיפורים קצרים, 'מאה המטר שלי', שהתקיימה לאור תקופת ההסגר של הקורונה, 2020, ובשיתוף עם 'המעבורת - פרויקט הסיפור הקצר'. שני הסיפורים שזכו במקומות הראשן והשני יתפרסמו באתר המעבורת לקראת חג השבועות. 'כמו זבובים' זכה במקום השלישי בתחרות. ________ בתמונה: מחבר הסיפור, נועם נגרי צילום: מור אלנקווה ________ מקום חמישי: האחות / לבנה מושון מקום שלישי: תומס ואני / יוני מלכין
קרא עוד...
מאת:לבנה מושון

סיפור קצר במסגרת תחרות "מאה המטר שלי"

  הוא ידע שהכיסא ימשוך תשומת לב, שתיכף ומיד יראו על היונים שעבר את הגבול. אבל הוא היה חייב, כמו אז, כשנכנס לשדה לחלץ את מני. לא חשב פעמיים. עשה מה צריך. אחר כך סיפרו לו, שסחב אותו מאה ושלושים מטר תחת אש, ועל האלונקה מלמל, שהדרך לא חשובה העיקר הכוונה. מאז מני עף ללונדון, ואצלו, ברוך השם, הרגליים מוטלות על הכיסא כמו שתי חתיכות מתות. מה שחשוב לו שהיונים מאושרות. לראות שהן מחייכות אחרי הסבב היומי על הכיסא הממונע, בהפוגה מעבודת המחשב, אחרי האיסוף מהמאפיות ודוכני הפלאפל במרכז המסחרי, זה שכרו. באמת, מה הם בשבילו מאה ושלושים צעדים? מי שמכיר אותו יודע שיש לו משמעת. בעבודה מהבית, בסדר היום המופתי. יחד עם קצבת הנכות ממשרד הבטחון, הוא מצליח לעבור את החודש. מאז שרוני הלכה והשאירה אותו להסתדר לבד על הכיסא, שום דבר לא מפחיד אותו, בטח לא הבידוד והסגר, ובוודאי לא המטרז' המותר לתנועה, לא המסכה בגובה הנחיריים ולא משמרות מהפכת המגיפה. בכל פעם שהַכְּריזה ברחוב מזהירה מפני החריגה מהמרחב המותר, הרגליים שלו מגחכות. הוא מדיח את הידיים ומקרצף היטב בסבון, זו תרומתו של איקי פוגל למאמץ. בחוץ פיזזה השמש ובאבחת עין מַדד את הצעדים בהערכה גסה, מדלג על 'בוקר טוב, איקי,' של השכן פריינטה שהסתובב עם הלברדור שלו עד קצה השער ולא הצליח למשוך אותו חזרה. המעט הזה הורג אותו, גיחך השכן מתחת למסכה, הורג את כולנו, השיב לו כשהוא לוחץ על מתגי הכיסא. אם אתה יוצא, תזהר שלא יעלו עליך, צחק לו פריינטה. זו, מאז שהגיעה לבניין, הוסיף במין תפנית מוזרה והשקיף מעל שערות ראשו, הביאה חתולים מגיפה, בקושי שלושה חודשים, ותראה. מזווית העין ראה את השכנה החדשה פולשת בין השיחים, בחצי פיג'מה עליה, רזה כעצם יבשה, בעלת תנועה תזזיתית, קוקו מזדקר מהקודקוד. עיניים עכבריות, אף מחודד ובלי מסכה. הולכת ומקססת בלשונה, קסססס ארוכים, שורקת בצימוד שפתיים דקיקות מעצבנות. בידה שקית ניילון עכורה, אלוהים יודע מה טמון בה. כל יום מגיעים חתולים נוספים משמועה, מתאונן פריינטה ומתקוטט עם רצועת הכלב. משהו אמר לו שהשתלטה על הנתיב מהחצר ימינה ושמאלה כשקודם רוב הטריטוריה היתה שלו. גם כעת, כשהיא בזחילה על האדמה, קרוב למעקה האבן, מחפשת גור מצומק במצוקה, הוא לא יכול שלא לחוש רמז לשתלטנות שלה. העיקר שתישאר בחתולים ותעזוב לו את היונים. לא מכבר תפס אותה נעצרת, כששני סלים עמוסים בידיה ומתבוננת בעוד הוא מאכיל אותן. לא סבל את הרהוריה. בכל הרחוב הקטן אף אחד לא מתעניין. רק מהידיים שלו הן אוכלות ברחבה הקטנה, מתחת לשקמה המזדקנת, מאה שלושים צעדים מהחצר. שעה ארוכה ביום הוא מתעסק אתן. מאז שרוני הלכה, הן בשבילו הרבה יותר ממה שנכה בגיל ארבעים וחמש יכול לצפות. בלי שהרגיש מצא אליהן שביל. אין לו מלים לתאר אותו. מכיר אותן אחת אחת, ולכל אחת שמור שם חיבה. הן מדגדגות לו בתענוג את כפות הידיים. אמיצות שבהן מנתרות על ידיות הכיסא בגבורה, מתייצבות במרחק נשיקה מלחייו. רואים עליהן שהן יודעות להבדיל בין אדם לאדם. תיכף מזהות מי שכוונותיו טהורות. מריחות מרחוק את הטובים ומפלות את העוינים. אחרי חמש שנים הן סומכות בלב שקט על המרחב הבלתי מאיים שלו. ולפני שהוא מסתלק הביתה, לא שוכח להשאיר גושי לחם על המעקה, שלא יחסר. בשבתות יפנק אותן באורז בסמטי, לכבוד היום המיוחד. ההסדר ביניהם הגון לגמרי: הוא נותן גרגר, הן נותנות אהבה. יונים נשאיות, אמר כבוד ראש המועצה לפני שבוע, כירד מכיסאו לרחוב בליווי שני יועציו. תפס אותו כשפיזר ברחבה את הפירורים וניגש בחיוך מתון להתעניין במעשיו. עדיף שבימים אלה יתכבד וישב בבית, אמר בשמץ ביקורתיות, ושני יועציו הנהנו כמסכימים עמו. בזהירות אומר, הוסיף ודיבר, ולא שאני רופא, לא כדאי לסכן את המערכת החיסונית. זה בסדר, אדון המועצה, פטר אותו בתנועת יד, אני והן מאותה משפחה. תראה, איך שראו אותך ברחו, התחייך. כשתקע בו ראש המועצה עיניים נעלבות ושאל למה הוא מרמז, התחמק. היועצים הניחו יד מנחמת על מרפקי אדון המועצה ומשכו אותו משם. על דרך האמת, חיזק איקי את עצמו, אם בחרו לעוף, סימן שגילו שאין על מי לסמוך. הן יודעות היטב מי בא לחבק, ומי בא לגרש. אבל כבר חלף שבוע והעניין נשכח. בתום שעה ברחבה, בחצי הדרך חזרה לחצר, עוד לפני שקלט שהרחוב לא לגמרי עירום מדייריו, ניתקה דמות מתחת לעץ הצאלון וזינקה עליו להבהיל. מה אתה חושב שאתה עושה, תבע השוטר לדעת והמסכה שלו נשאבה פנימה מכעס אל תוך לועו. תיכף ביקש שיזדהה. למה להזדהות? הרים אליו מבט מופתע. לרשום דו"ח, לקח השוטר את חזהו בהטיה לאחור ופתח את שתי ידיו כמצייר אין ברירה. אבל אני מכאן, מקומי, הצטחק, רואה את החצר שם, הגברת עם הפיג'מה? שם אני גר. מה...?! חבּוב, השיב השוטר, הוויכוח מיותר. תעודה מזהה, בבקשה. בהיסוס ציין את שמו המלא, וכמי שהחשד החל לקנן בו, העיר: יתכבד ויאמר לי השוטר, על מה אני מתושאל ומה העילה. בנינוחות לכאורה הציג איש החוק את שמו, אבנר, ואמר שכעובד ציבור בתפקיד הוא מבקש שישאיר את  ההתחכמויות שלו בצד ויראה תעודה. מצדו, התגונן ואמר, שיצא לרגע מהבית בטווח המותר ולא הצטייד, כי לא חשב, ועדיין הוא דורש הסבר . תן לי לחשוב מה חמור יותר, הטה השוטר ראשו הצדה בקרירות ורכן לעומתו ממרחק בטוח. בהנחה שאני מתעלם כרגע מהטינופת שאתה משאיר אצל היונים - ויש לי עדות מכלי ראשון, אני עצמי צפיתי בך שעה ארוכה -  נותרה בעינה ההפרה הבוטה של המיכסה המותרת. להעריך נכון גם אתה מסוגל, האזרח פוגל! תוך שדיבר נפנף השוטר במופגן במדריך נהלים והוראות לשעת חירום ולגלוגו חצה את חרירי המסכה. המיכסה המותרת? מה בשם אלוהים... הכיסא רעד תחתיו. טוב אם אתה רוצה, אז כך, התחיל השוטר לנאום, אם אני לא טועה, ואני בדרך כלל לא טועה, חרגת מטווח המאה מטרים הידועים והמותרים. כבר בדקתי ומדדתי ומצאתי, שלושים מעבר למותר. כשליש חריגה, מר פוגל, שווה בימינו קנס בן חמש מאות שקלים...מצטער. אבל מה חשובה הדרך? העיקר הכוונה, רצה לצעוק כמו אז, כשהיה על האלונקה, אך לפני שהספיק להתקומם, כשרק התחיל הדם להתחתר בעורקיו, שמע אותה מגיעה בריצה מכיוון חצר הבית, וקולה צלול ורם: הי, הי, העיניים לא רואות, אדוני השוטר, נצעד מכאן עד לחצר ונמדוד, אוכיח לך שאתה טועה. למשמע קולה נפנה השוטר מוכה תדהמה, סמוק. עורקיו נפוחים כזפק היונה. גבירתי, ומה אַת לו? אחות, אדוני. אחות. תעודה מזהה, בבקשה, פקד השוטר. עזוב תעודה, אתה טועה ומטעה, אמרה ומשכה אותו במרפקו אחריה, בוא, אראה לך. הוא נגרר אחריה בעל כורחו, ושניהם התרחקו לכיוון חצר הבית, כשהיא מתווכחת, מצעידה את רגליה במרווחים ומונה בקול רם, מוכיחה לו פסע אחר פסע, ומסכמת שבעים צעדים. שבעים או לא שבעים? צעקה את ניצחונה קרוב לשער. מה שם הגברת? שאל השוטר. נורית? יפה, גברת נורית, והעיסוק? אחות קופת חולים. אז תשמעי אותי היטב גברת-נורית-אחות-קופת-חולים, הרים השוטר קול רועד, אל תבלבלי את המוח בשבעים. תסתכלי הלאה, מהאדון פוגל ורחוק, עד לרחבת היונים – לידיעתך, זה הרבה יותר וזה מרחק ההפרה  על פי החוק...  שליש ויותר. את מבינה, גברתי? וזה בדיוק העניין, החזירה השכנה בגאווה, השבעים שספרנו יחד, הם שלי, אבל – שים לב - לי מגיעים עוד שלושים כדי לסגור מאה למיכסה. כן או לא? נכון, הסכים השוטר כשהוא הולך ומחוויר, אבל מה לך ולעניין שביני לבין הנכה? או, כבר מתקרבים להבנה, אדוני. יתרת השלושים שמגיעה לי, אני, האחות נורית, נותנת במתנה לאחי על הכיסא. ותראה פלא, הכול מתאזן. זה מקבל, לי לא חסר, והקנס בטֵל. הגענו לעמק השווה, אדון-שוטר-אבנר? ברחוב היתה דממה. חתול לא ילל. יונה לא המתה. על פניו של האיש במדים התיישב בלבול בלתי צפוי. גם אצל איקי, עוד לא התיישב החישוב. חכי, פקד השוטר ועלעל במדריך לשעת חרום הלוך ועלעל. לא נמצאה לו הפיסקה שחיפש. ולאחר שעיין ועיין, הסתכל לימין ולשמאל ולאחור, נמלך בדעתו, הסתובב והסתלק. אף פעם לא הייתי טובה בחשבון, נאנחה השכנה כשהכיסא שלו נגע כבר בשער, ושניהם, הוא ופריינטה, הסתכלו בה המומים ושותקים. ________ סיפור זה נכתב והתפרסם במסגרת תחרות סיפורים קצרים, 'מאה המטר שלי', שהתקיימה לאור תקופת ההסגר של הקורונה, 2020, ובשיתוף עם 'המעבורת - פרויקט הסיפור הקצר'. שני הסיפורים שזכו במקומות הראשן והשני יתפרסמו באתר המעבורת לקראת חג השבועות. 'האחות' זכה במקום החמישי בתחרות. ________ בתמונה: מחברת הסיפור, לבנה מושון ________ מקום רביעי: כמו זבובים / נועם נגרי מקום שלישי: תומס ואני / יוני מלכין    
קרא עוד...
מאת:אביה אטס
העולם גורס את עצמו לדעת: 4 מיליון ספרים נגרסים מידי שנה בישראל. רבים מחובבי הקריאה יעידו שאין כמו תחושת השוטטות בחנות הספרים; המבחר העשיר, המדפים הצבעוניים, ריח הדפים החדשים וכמובן רגע מציאת הספר המובחר. ייתכן שגם אתם מחסידי האולד-סקול הספרותי, ולכן אספנו עבורכם רשימת יתרונות לאופן הרכישה המודרני שנועדה, בין היתר, לשכנע אתכם שהקנייה באינטרנט מחזקת את היצירה.

 

אז למה לך לקנות ספרים ברשת? 15 סיבות מצוינות לפניכם:  
  1. גריסת הספרים בישראל עומדת על היקף של כ-4 מיליון עותקים בשנה, כתוצאה מאחוז רכישה שנמוך מאחוז הייצור, ומחסור בשטח אחסון לצד עלויות אחסון גבוהות של חברות ההפצה.
 
  1. תמיכה ישירה בהוצאות הספרים – הרשתות הגדולות מקזזות את תקבולי ההוצאה בכ-65%.
 
  1. תמיכה בסופר/ת שכתב/ה את הספר – ככל שאחוזי תקבולי ההוצאה גדלים, כך גדלים גם התמלוגים לסופרים.
 
  1. תמיכה בספרות – בעשרים השנים האחרונות, מאז שאמזון החלה במכירת ספרים באינטרנט, נמדדה עליה של כ-20% במספר הקוראים ברחבי העולם.
 
  1. יצירתיות ספרותית וריבוי קולות – המרחב האינטרנטי מאפשר ריבוי של קולות ושל ז'אנרים ספרותיים שבעבר לא קיבלו במה לביטוי משום שנחשבו לא רווחיים, כמו סיפורים קצרים, ספרות מעריצים (Fan Fiction) וספרי הדרכה נישתיים.
  1. אתרי מכירה בימינו מספקים מידע נרחב על המוצרים, לעתים יותר מהחנויות, כגון ביקורות על הספרים, המלצות של קוראים נוספים, מידע על המחבר, סרטוני הקראה מהספר ועוד.
 
  1. שמירה על איכות הסביבה – ריבוי ההזמנות באינטרנט מוביל להדפסת כמות מדויקת של עותקי הספר, וכתוצאה נחסכת כמות משמעותית של נייר.
 
  1. המבחר הוא באמת אינסופי – אם לא מצאתם את ספרכם החדש באתר אחד, עברו לאתר אחר.
 
  1. לרבים מהספרים שאתם מחפשים יש גם גרסה דיגיטלית לקריאה. על נושא זה אפשר לכתוב כתבה שלמה נוספת, אבל בקצרה – חסכון בנייר, חסכון בכסף, נגישות, ותפוצה רחבה.
 
  1. חיסכון בזמן – התירוץ "אין לי זמן ללכת לקנות את הספר" כבר לא רלוונטי. האינטרנט לא רק זמין עבורכם בכל זמן ומקום, אלא גם ההתמצאות במרחב האינטרנטי יעילה וממוקדת יותר.
 
  1. הרשו לאינטרנט לעצב את הספרייה שלכם – קראתם כתבה על ספר/סופר/נושא מעניין, אל תחכו להזדמנות שתראה את עצמה, הזמינו את הספר.
 
  1. סוף סוף תקבלו דואר הביתה שהוא לא מביטוח לאומי.
 
  1. אין כמו הריגוש מחוויית ה-Unboxing אחרי קבלת משלוח בדואר.
 
  1. לא יצאתם מהבית, לא חטפתם קורונה.
 
קרא עוד...
מאת:יואב בן-ארי

את סרטה המצוין של טליה לביא, “אפס ביחסי אנוש”, העוקב אחר קבוצת חיילות שלישות בבסיס שריון צהל”י בנגב, ניתן לראות כקומדיה צבאית ישראלית מאוד. והוא אכן כזה. צופה ישראלי, בעיקר צופה אשר שירת בצבא, ובעיקר כזה אשר (כמוני) העביר את השירות בעבודה משרדית, יזהה בסרט דקויות הנובעות מתוך העברית הצבאית ומתוך ההווי הצבאי המקומי. ואולם הסרט, כך מתברר, הצליח לעורר עניין לא רק באולמות הקולנוע בארץ, אלא גם בנכר. יש בו אפוא דבר הנוגע בחוויה חוץ-ישראלית וחוץ-צבאית. ודאי, הסרט כובש ראשית לכול בזכות שלל הדמויות המצחיקות-מעצבנות, הנוגעות ללב ומשוחקות להפליא. אבל יש כאן דבר נוסף. הדבר הזה הוא האבסורד. “אפס ביחסי אנוש” הוא קומדיית אבסורד מרה.

“תחושת האבסורד” כותב אלבר קאמי, “אינה צומחת מבחינה פשוטה של עובדה או מרושם כלשהו, היא נובעת מהשוואה בין מצב עובדתי לבין מציאות מסוימת, בין פעולה לבין העולם שהוא למעלה ממנה. ביסודו של דבר, האבסורד הוא פירוד. אין הוא מצוי אף באחד מהגורמים המושווים. הוא נולד מן העימות ביניהם” (מתוך: “המיתוס של סיזיפוס”). ב”אפס ביחסי אנוש” צומחת תחושת האבסורד מתוך המפגש והפירוק של שלושה מישורי משמעות, המעניקים, או אמורים להעניק, פשר למסגרת שבתוכה פועלות החיילות בסרט: המישור הצבאי, המישור המשרדי, ומישור ההתבגרות הנשית.

מישור המשמעות הצבאי מושתת על אתוס גברי של גבורה והקרבה, של התוויית ההיסטוריה, של הגנה על המולדת, של חיים ומוות. אני זוכר את הפעם הראשונה בה השתתפתי במטווח בטירונות: להפתעתי, חולשה פיזית אחזה בידיי, ובתחילה התקשיתי ללחוץ על ההדק. לא הצלחתי אז להסביר לעצמי את החולשה, וגם היום אינני בטוח במשמעותה, אולם סביר להניח שחשתי במשהו מן הכוח ליטול חיים, ובאחריות הנלווית לכוח, כאילו חוויתי משהו מהילת הקודש של הכלי הזה. כיוון שהצבא עוסק בגורלות אדם, בחייהם ובמותם, הריהו בהכרח בעל אתוס חגיגי מאוד, מלא בפאתוס מקודש.

אלא שכאשר המשמעות העליונה – ההיסטוריה, ההקרבה, החיים והמוות – נפרטת לפרוטות היום-יום, כאשר הפאתוס פוגש במציאות של השגרה הצבאית, עלולה המשמעות להתרסק, ומההתרסקות הזאת צומח אבסורד. הסרט רצוף ברגעים כאלה. באחת הסצינות, עוברות החיילות תדרוך לגבי “נוהל מעצר חשוד”. כיצד לעצור אדם חשוד, שואלת הקצינה, כאשר “כל מה שעומד לרשותי זה העירנות שלי, התושיה, האחריות לביטחון הבסיס, ורובה M-16 “? לאחר שהחיילות כושלות מלענות, היא מפרטת את הנוהל המוכר לעייפה: עצור (לא עוצר) – עצור והזדהה (לא עוצר) – עצור או שאני יורה (לא עוצר) – דריכה הפגנתית של הנשק (לא עוצר) – יריה באוויר (לא עוצר) – יריה לרגליים. אינני יודע כיצד חיילים קרביים חווים תדרוכים מסוג זה, אולם עבורי כג’ובניק הם נראו תמיד כל כך מנותקים מהמציאות, כל כך רחוקים ממשהו שאני עלול להיתקל בו או להתמודד איתו בהצלחה. רב”ט זוהר (דאנה איבגי המופלאה), שהיא היחידה בסרט המזהה את האבסורד ועסוקה בסימון מיוסר ומתריס שלו, שואלת כאן כשחיוך נבזי על שפתיה: “אבל מה אם הוא כן עוצר?” עלי להודות שלצד הצחוק שאחז בי ברגע זה בסרט, אחזה בי גם בושה: כיצד אני מעולם לא שאלתי את השאלה המתבקשת הזאת? מה שהשאלה של זוהר עושה, זה פירוק של הטקס המקודש. “נוהל מעצר חשוד”, שמטרתו ההכרחית והמוצדקת היא למנוע פגיעה בחפים מפשע ולהסדיר את השימוש בכלי הקודש הקטלני, הוא בה בעת מגוחך למדי בתוך מציאות שבה מרבית ה”חשודים” הם כנראה עוברי אורח תמימים, ומגוחך עוד יותר כשהמאבטחות הן פקידות משרד בבסיס עורפי, פקידות שנעדרות כל “עירנות, תושיה, ואחריות”. כשהגיון-העל האדום מדם של הצבא נחווה בתוך מציאות אפורה, נוצר פירוד בין המשמעות לחוויה, ומתהווה האבסורד.

מישור המשמעות השני הוא המשרד: בירוקרטיה של משרדים היא אכן משמעותית ובעלת היגיון פנימי. חשוב שטפסים מנהלתיים יהיו מתוייקים היטב, ושמידע יהיה מסודר. בהקשר הצבאי, רישום לא מדויק עלול להיות גורלי במקרי חירום. אבל לאדם הנמצא בשגרה המשרדית, שהמשמעות של הסדר מתקיימת הרחק-הרחק מעל פעולות היום-יום שלו, לאדם כזה פורחת המשמעות מבין האצבעות, והיא מתקשה למצוא אחיזה בהיגיון של פעולותיו. לא מדובר כאן על שעמום בלבד. מדובר על כך שתיוקם או גריסתם של מרבית הטפסים לא מעלה ולא מורידה במאום. שוב, זוהר היא שמזהה את האבסורד הזה, ומורדת בו באמצעות התחמקות מכלל פעולה, ובאחד משיאי הסרט גם באמצעות חבלה מכוונת, מרושעת ונואשת, במנגנון.

כאשר משרד נמצא בתוך מסגרת צבאית, האבסורד הצבאי פוגש באבסורד המשרדי. באחת הסצינות, טוראית דפי (נלי תגר המעולה) מדריכה בהתלהבות חיילת חדשה לגבי אחת המגירות: “פה יש מחוררים, מהדקים, סיכות, נעצים, חוצצים, סכין יפנית, סכין מעטפות, טושים, מחדדים, דבק פלסטיק, דילול דיו…” רשימת המלאי הזו מפורטת כאשר על הקיר, בפינת הפריים, מופיעה תמונת טנק. מרחק אינסופי מפריד בין מכונת המוות חורצת הגורלות, שלמען תפקודה קיימים המשרדים והניירת, לבין שגרת הנעצים והטושים. בכמה סצינות מנסה הקצינה רמה (שני קליין) להחדיר בחיילות מוטיבציה לפעילות תיוק אינטנסיבית באמצעות אתוס קצונה אופייני, ומדברת על “הזדמנות לתת תרומה קטנה לצה”ל”, על “טביעת חותם”, ואף על “חוויה”. אני מזכיר: מדובר על תיוק טפסי שלישות בקלסרים. שוב, הפערים הם בלתי נתפסים.

מישור המשמעות השלישי הוא בעיניי החשוב ביותר בסרט: זהו מישור המשמעות של ההתבגרות הנשית. מישור זה מושפע משני המישורים האחרים, ומשפיע עליהם. השירות הצבאי נחשב לתחנה ראשונה של בגרות בחברה הישראלית. זוהי המסגרת החוץ-ביתית הראשונה שהמתבגר הישראלי הממוצע נקלע לתוכה, ההזדמנות הראשונה שלו להיכנס לתפקיד של אדם מבוגר. הצבא לא יכול, כמובן, לעקור באחת את הילדיות מתוך הנער. אבל אם הבן-המתבגר עשוי לעטות על עצמו את מסכת הגבריות הצבאית ולטשטש את ההיבטים הילדיים שבו, הרי שהבנות הג’ובניקיות בסרט מתקשות להשתלב במסגרת הצבאית המשרדית באופן שמקנה משמעות בוגרת ומספקת לנשיותן. מכיוון שהצבאיות והמשרדיות הן אבסורדיות מלכתחילה, לא נפתחת אפשרות לחיילות לממש את עצמן כנשים בוגרות. באין מוצא, הן נשאבות לרגרסיה ומתנהגות כילדות. אך בעוד המסגרת המשפחתית הקנתה אולי משמעות לילדיותן בדמות יחסים משפחתיים תומכים ואוהבים (והסרט לא מספר על כך דבר), הרי שהמסגרת הצבאית המשרדית אינה יכולה להעניק להן משמעות דומה, ומן הילדותיות לא נותרים אלא פריקת העול, ההתבכיינות, ההתחמקות, הוויכוחים חסרי השחר, חלומות השווא, ומשחקי המחשב.

אחד הדברים המרתקים בעיניי בסרט הוא הגילום של תופעה זו באמצעות שרטוט מפורט ומדוייק להפליא של תפאורת המשרד הצבאי: הצבא והמשרד – סמלי הסדר והמשמעת – הופכים לזירה של כאוס עמוס, כמו חדר של מתבגרות חסרות הדרכה הורית, כאוס בו משמשים בערבוביה סמלים צבאיים, אביזרים משרדיים, ואסתטיקה ילדותית. הזכרתי קודם את תמונת הטנק המופיעה על קיר המשרד. בהמשך אותה סצינה, כאשר דפי מסבירה בדרמטיות לחיילת על סגולותיו של אקדח הסיכות (“הדבר הזה הוא קטלני, שום דבר לא מחזיק את הבריסטולים”), ניתן לראות על אותו קיר ציור של וויל-אי-קויוטי מסדרת האנימציה. ועל צגי המחשב ניתן לראות פתקים גזורים בצורת פרחים שמודבקים ברישול, גחמה אסתטית דלה וחסרת חן הנבלעת בתוך הררי התיקיות שאיש לא טורח להחזיר למקום.

אך מעבר לרגרסיה הילדותית, מישור המשמעות של ההתבגרות הנשית נוגע בפן חשוב הרבה יותר, המקנה לשני המישורים האחרים תוקף זוועתי: מבלי להפריז בספויילרים, העיסוק בפגיעות נשית ובפגיעותו של הגוף הנשי – בבתולים, בהתמסרות אובססיבית, בפגיעה עצמית, בתקיפה מינית, בשלמות הגוף – נעשה בסצינות מחרידות, כמעט מסוייטות, המעוררות אי נחת בצופה. כשם ש”במחכים לגודו” מקרין הדיבור האובדני על הפטפטפת הכללית, כשם שאימת המוות מקרינה על החלקים הקומיים ב” מילכוד 22 “, כך הזוועה הגלומה בסצינות האמורות מעניקה לסרט כולו גוון מאיים המוציא אותו מגידרה של קומדיית מצבים, ומעניק לאיוולת הצבאית-משרדית מימד אבסורדי באמת, במובנו המחריד של המושג “אבסורד”. להרגשתי, באווירה המאיימת הנוצרת מתוך הפגיעות הנשית, ובאופן בו האווירה הזו מקרינה על המצבים הקומיים, טמון אחד מסודות כוחו של הסרט.

קרא עוד...
מאת:אליס ביאלסקי

ב-1987, כשמלאו לי שמונה עשרה, התאהבתי בטירוף, עד כדי אובססיה, במוזיקת רוק. האהבה הזאת הכתה בי כמו נחשול, שינתה את אורח החיים שלי, את בחירת הקריירה, את תפישת עולמי ואת הגדרתי העצמית. לפני כן האזנתי אך ורק למוזיקה קלאסית והלכתי לקונצרטים כמה פעמים בשבוע. עם החברים שלי נמנו רק תלמידי האקדמיה על שם צ’ייקובסקי – את יתר ההולכים על שתיים לא החשבתי לבני אדם. האהבה שלי למוסיקה היתה גדולה כל כך, שאפילו נרשמתי לשיעורי ערב בקונסרבטוריון והכרחתי את אמי לקנות לי פסנתר. התאמנתי במשך שעות על נגינת סולמות ועל תרגילים לפיתוח הטכניקה וחוזק האצבעות (ובייחוד הקמיצה, האצבע החלשה ביותר), שחברי המוסיקאים המליצו לי עליהם. מקץ תקופה של אימונים אינטנסיביים נחבלתי בידי – תופעה מוכרת בקרב נגנים מקצועיים, שמבלים זמן רב מדי ליד הפסנתר. היד התנפחה והכאב היה בלתי נסבל. נאלצתי ללכת לרופא, לחבוש את היד, לקחת תרופות. ואם לא די בכך, נאלצתי גם לספוג את ההלצות של חברי, שמצבי נראה להם משעשע מאוד.

כך, חובבנית ככל שתהיה, קריירת הנגינה שלי נחסמה בפני לתמיד. לקחתי את זה קשה, כמובן, אבל כמו קודם, לא הוצאתי את האף מהקונסרבטוריון ואת כל כספי ביזבזתי על קניית תקליטים של מוסיקה קלאסית.

בזמן ששרצתי ימים שלמים בקפטריות של מוסדות מוסיקליים שונים ברחבי מוסקבה ודנתי עם חברי המוזיקאים בניואנסים של הרסיטל האחרון של סביאטוֹסלָב ריכטר או של רביעיית בּוֹרוֹדין, התחילו להתרחש סביבי דברים מעניינים. גורבצ’וב עלה לשלטון והחלה הפרסטרויקה. פתאום צצו ספרים שהדפסתם נאסרה קודם לכן, ובבתי הקולנוע הקרינו יצירות שלא חצו את סף הצנזורה הסובייטית, מה שנקרא “סרטי מדף”. בעיתונים ובטלוויזיה כתבו ודיברו על עניינים, שעד אז אנשים התלחשו עליהם בחדרי חדרים, בצנעה. אִטית מכולן היתה, כמובן, יציאתה מן המחתרת של מוסיקת רוק. עדיין פחדו מפניה. הרוק היה התגלמות ההשפעה המשחיתה של המערב. באמצע שנות השמונים מתחו המנחים ולדימיר פוזנר ופיל דונהיו גשר טלוויזיוני בין ברית המועצות לארצות הברית. בזמן השידור של הטוק־שואו שחצה את מסך הברזל, קמה אשה נרגנת באולפן בלנינגרד ואמרה בתרעומת: “אין סקס בברית המועצות!”. כך בערך היה מצב העניינים גם בתחום הרוק: כולם ידעו שמישהו מנגן אי־שם את המוסיקה הזאת, אבל העדיפו שלא לדבר על כך. זה היה מביש מדי.

ואצלב האוול קיבל אותם בזרועות פתוחות, והקהל בפראג נופף בכרזות שעליהן התנוססה הסיסמה: “הלאה הטנקים הסובייטיים, ברוכים הבאים, רולינג סטונס“. זו היתה הופעה היסטורית. צילום: רויטרס.
עוד כתבות בנושא
למרבה הפלא, אמי היתה זאת שפתחה לי דלת לעולם הרוק. היא הרצתה בבית ספר לרפואה וניהלה בו חוג סטודנטיאלי למוסיקה ודרמה. בזמן החזרות, התלמידים שלה ניגנו שירי רוק רוסיים של להקות כמו אקווריום, משינה וְרֵמֵנִי (שזה “מכונת זמן” ברוסית) וזוֹאוֹפּארק. חלק מהשירים מצאו חן בעיניה והסטודנטים נתנו לה קלטות עם אלבומי הלהקות. אמא הביאה אותן הביתה ונתנה לי להאזין להן.

אלבומי הרוק הרוסי הוקלטו מן הסתם באופן מחתרתי, באולפנים ביתיים. גם ההופעות עצמן התקיימו בדירות פרטיות של חברים ומכרים. המוסיקאים האלה נרדפו, נעצרו ולפעמים אפילו הוכנסו לבתי סוהר. אבל הזמנים השתנו לאִטם. בהדרגה הורשו כוכבי הרוק הרוסים להופיע באולמות של מוסדות חינוך בעלי אופי ליברלי יותר. פה ושם הושמע פתאום ברדיו או בטלוויזיה שיר חדש של אקווריום או קינוֹ. בתחילה, בהיותי חסידה של שוברט ובטהובן, המוסיקה כשלעצמה לא נגעה בי, אבל הטקסטים, האנרגיה, תחושת המחאה והחופש – כל אלה עוררו בי עניין. התחשק לי ללמוד יותר על הרוקנ’רול הזה. אחרי חצי שנה לא היה אפשר להכיר אותי – זנחתי הכל, האזנתי רק לרוק, התייצבתי לכל ההופעות, גזרתי את הצמה הארוכה והעבה שלי והסתובבתי עם מחלפות סתורות בפראות, צבועות בכחול ובסגול. החיים נעשו מרתקים בצורה שלא תיאמן ונוספו להם משמעות ותקווה.

באחד הימים הבהירים, השופעים והמאושרים ההם הסתובבתי במרכז מוסקבה ועברתי על פני בית הקולנוע חוּדוֹזֶ’סטבֵנִיי. על כרזת ענק התנוסס שמו של הסרט “Let’s Spend the Night Together”. פרט לרוקנ’רול, הקולנוע היה התחביב העיקרי שלי. השתדלתי לא לפספס שום דבר חדש, אבל על הסרט הזה בכלל לא שמעתי. על גבי הכרזה לא צוינו שם הבימאי ושמות השחקנים, אבל שם הסרט עורר בי סקרנות. שיניתי את התוכניות שלי תכף ומיד והחלטתי לצפות בו.

הקהל בהצגה היומית היה דליל מאוד. האור כבה. ציפיתי לסרט ארוטי, גם אם בגירסה שעוּותה קשות על ידי הצנזורה הסובייטית. במקום זה הופיעו מול עיני אצטדיון מלא צעירים לבושים בג’ינס ובטי־שירטס ובימה שקושטה באינסוף בלונים. אל הבימה הזאת התפרץ גבר רזה להפליא במכנסי בייסבול צמודים ובמעיל עור כחול. החיוך המחוצף שהפיק פיו העצום, מילא את כל המסך. אליו הצטרפו שלושה גברים עם גיטרות ואחד מאחורי מערכת תופים – כולם רזים כמעט כמוהו – והחלו לנגן מוזיקה בלתי סבירה בעליל, שפרטה על כל העצבים. על הלוח האלקטרוני מעל הבימה רצה הכתובית: The Rolling Stones. יותר מאוחר למדתי, ששמו של הבחור הרזה עם הפה הענקי הוא מיק ג’אגר, ומה שהוא עולל על הבימה לא דמה לשום דבר שראיתי מעודי. מפעם לפעם הוא יצא בריקוד שאמני, שקיבל בהדרגה צורה של התקף אפילפטי בדרגה בינונית. יותר מכל התחשק לי לטפס על הבימה הזאת ולעשות אתו אהבה. נשארתי להקרנה נוספת ולעוד אחת, עד להצגה האחרונה. למחרת הבאתי אתי חברים – רציתי להעניק את הסטונס במתנה לכמה שיותר אנשים.

אחר כך הגיעה שנת 89′ וגורבצ’וב פתח ליהודי רוסיה הסובייטית את השערים, שנסגרו באופן הרמטי עשור קודם לכן. בבית שוב דיברו על העזיבה, הפעם ללא צל של ספק. נעשה ברור שאנחנו מהגרים לישראל. עזבתי את האוניברסיטה וביליתי ימים שלמים בין דירות החברים ובהאזנה למוסיקה, בייחוד לסטונס. הורי התכוננו למעבר, ארזו חפצים, אירגנו מסמכים. ההכנות נפרשו כמעט על פני שנה שלמה. קנינו כרטיסי טיסה לישראל, אבל אז משהו לא צפוי קרה. פרצה שמועה שהרולינג סטונס מתכננים להופיע במוסקבה במסגרת סיבוב ההופעות שלהם באירופה. בריאיון ל”רולינג סטון” סיפר ג’אגר שכל חייו הוא חלם להופיע ברוסיה, אבל בתקופת שלטונו של ברז’נייב זה היה בלתי אפשרי. עכשיו הזמנים השתנו, ברוסיה התחיל עידן חדש, הקיץ הקץ על הטוטליטריזם, והם שמחים סוף סוף להופיע לפני הקהל הרוסי, כמו שהופיעו לא מזמן על שרידי חומת ברלין לפני המוני בני אדם ממזרח העיר וממערבה. השמועה פשטה גם בעיתונות הסובייטית. מאמרים זהירים על הסטונס התחילו לצוץ בעיתונים ובמגזינים השונים. מה לעזאזל, חשבתי לעצמי, הסטונס יופיעו במוסקבה, בכיכר האדומה, ואני בדיוק אסע? על גופתי המתה! לא יקום ולא יהיה!

נחושה בדעתי, הודעתי להורים שלי שלא אסע לשום מקום עד שלא אראה את הסטונס. היו סקנדלים וניסיונות שכנוע, הם נופפו מולי בכרטיסי טיסה ובמסמכים, אולם אני דבקתי בסרבנותי. אראה את הסטונס מופיעים ואעזוב למחרת, אם צריך. אך לא שנייה לפני. בלית ברירה, החליפו הורי את כרטיסי הטיסה והחלה ההמתנה לבואה של הלהקה. תחילה אמרו שהם יגיעו באפריל, אחר כך במאי, אחר כך בקיץ.

ההכנות לעזיבה היו בעיצומן. ארזנו את רכושנו והתלבטנו מה לקחת אתנו ומה להשאיר ברוסיה. הגיעו חברים וקרובי משפחה וכל אחד לקח משהו מן העבר שלנו – ספרים, כלי מטבח, רהיטים. נפרדתי ממוסקבה תוך כדי טיולים ארוכים במקומות האהובים עלי, ממלאת את זיכרוני עד אפס מקום, עד קריסת התודעה, בצילומי בזק. היה לי ברור שאנחנו עוזבים לתמיד וספק אם נשוב.

הדרכונים הסובייטיים נשללו מאתנו, ורק ויזות יציאה מרוסיה נשארו בידינו. המסמך הרה הגורל הזה נח אצלי בכיס בזמן ששוטטתי ברחבי העיר, גאה ולבושה כפאנקיסטית. הטיולים האלה עלו לאִמי על העצבים. היא כל הזמן דרשה שאצלצל הביתה ואדווח על מקום הימצאי. בגלל רגשי האשם שחשתי – המשפחה שלי היתה תלויה בין שמים לארץ בגללי – מילאתי מפעם לפעם את רצונה וצילצלתי.

באחת מאותן שיחות אמא ביקשה שאקנה בדרך לחם וחלב. לפני שירדתי למטרו, נכנסתי לחנות מכולת. דוחק אנושי ותורים ארוכים היו דבר שבשיגרה בכל מרכול סובייטי, ואילו כאן הדהים אותי הרִיק – החנות היתה ריקה מאנשים וממוצרים. היו בה רק קופסאות שימורים חשודות וזבנים שתקנים. הסיפור הזה חזר על עצמו גם בחנות הבאה: חלל ריק, ערמות של קופסאות שימורים במקום מצרכי יסוד וכמה קונים נבוכים, שנראו מבולבלים כמוני. עברתי מחנות לחנות בכל טבֶרְסְקָיָה – הרחוב הראשי במוסקבה – ולא מצאתי שום דבר חוץ משימורי סרדינים ברוטב עגבניות. בייאושי נכנסתי לחנות לחומרי בניין וקניתי מסמרים – לא אחזור הביתה בידיים ריקות!

זמן לא רב לאחר מכן פשטו שמועות על פרעות ביהודים שצפויות להתרחש במוסקבה, היה לכך אפילו תאריך משוער. חברתי הטובה ביותר טילפנה והתעקשה, שהמשפחה שלי תשהה אצלה בדצ’ה עד יעבור זעם – הם רוסים ואף אחד לא יבוא להציק להם. בקושי רב הצלחתי לשכנע אותה שאלה שמועות שווא שהק.ג.ב מפיץ. לא היו כמובן שום פרעות, אבל כשאבי הביט בשמי מוסקבה השקועים והאפורים ואמר, שיכולנו להשתזף עכשיו על חופי תל אביב ולאכול תפוזים תוצרת יפו, חשבתי לעצמי שההופעה הזאת מוכרחה להיות הטובה ביותר בקריירה של הסטונס, ואת “Satisfaction” ג’אגר חייב להקדיש לי באופן אישי!

בדיעבד, אבא שלי צדק. הסטונס לא באו. לא באפריל, לא במאי, לא בקיץ ולא בכלל. ואת מי הביאו לנו במקומם? את הסקורפיונס. הסקורפיונס! אין לי מושג מאיזה תא אחסון מאובק הם שלפו את הלהקה סוג ב’ הזאת. אומרים שגורבצ’וב בכבודו ובעצמו אסר על הסטונס להופיע במוסקבה: הם נראו לו שערורייתיים מדי, פרובוקטיביים מדי. מוסקבה של סוף שנות השמונים עוד לא היתה מוכנה לסקס־סמים־ורוקנ’רול הקלאסי נוסח הרולינג סטונס. בסופו של דבר הסטונס נסעו לפראג. בהיותו איש רוח ומתנגד למשטר הקומוניסטי, ואצלב האוול קיבל אותם בזרועות פתוחות, והקהל בפראג נופף בכרזות שעליהן התנוססה הסיסמה: “הלאה הטנקים הסובייטיים, ברוכים הבאים, רולינג סטונס”. זו היתה הופעה היסטורית.

אני, לעומת זאת, ישבתי בדירתנו המבולגנת, הריקה למחצה, וצפיתי בטלוויזיה בקבלת הפנים החגיגית שגורבצ’וב ערך לחברי הסקורפיונס. הם הביטו סביבם, חיוך אידיוטי מרוח על פניהם, ולא יכלו להסתיר את שמחתם הרבה לנוכח המזל שנפל בחלקם. בזמן שגורבי טחן להם את המוח על פתיחות החברה הרוסית, בעיניהם ניצתה אש של ציפייה לכל הדולרים שהם ירוויחו עכשיו, בעקבות הפרסום הפתאומי והבלתי נתפש הזה.

מובן שלהופעה של הסקורפיונס לא הלכתי, אבל השיר “Wind of Change”, שנכתב בעקבות הביקור שלהם במוסקבה, נהפך ללהיט מספר אחת שלהם ורדף אותי עוד זמן רב, כך שנאלצתי לזנק בכל פעם לטלוויזיה או לרדיו, כדי להשתיק את הקול.

המשפחה שלי הצליחה לקנות כרטיסי טיסה רק לסתיו. הורי השתדלו לא לומר לי שום דבר, אבל ידעתי שהם מאשימים אותי בעיכוב שנוצר. כשהגענו לישראל והשתכנו בדירה שכורה בתל אביב, הקלטות והווקמן שהבאתי אתי מרוסיה היו לי לישועה. המוסיקה של הסטונס היתה חוף מבטחים שחמקתי אליו מכל תלאות ההגירה ואכזבותיה.

מאוחר יותר התקבלתי לחוג לקולנוע באוניברסיטה, התיידדתי עם אנשים והחיים חזרו אט אט למסלולם התקין. הבנתי שמוסיקת רוק בישראל לא לבשה צורה של מחאה או ביטוי עצמי. הרוק לא היה אלא מוסיקה: בעיקר רקע, ולא טעם החיים. סביבי היו כל כך הרבה דברים חדשים ולא נודעים, ורציתי לחקור ולהכיר מקרוב כמה שיותר. הכל נראה מפתה ומעורר תיאבון. ההתלהבות שלי מהרוק נראתה לי עתה חלק מהעבר הסובייטי שלי, תחביב ששקעתי בו עמוק מדי בגלל חוסר התקווה ואפרוריות הקיום. עכשיו, כשהחיים סביבי נעשו ממשיים כל כך ומיליוני אפשרויות נפרשו לפני, יכולתי למצוא לעצמי משהו חדש ולא לאחוז בישן. כך חשבתי.

בחוג לקולנוע הכרתי את בעלי לעתיד, שאהב ג’אז ושנא רוקנ’רול. האזנתי פחות ופחות לקלטות שלי, עד שהן יצאו לגמרי מכלל שימוש, והדיסקים החדשים, שקנינו יחד, היו על פי רוב של מוסיקה קלאסית, ששנינו אהבנו. הלכנו לאופרה ולקונצרטים של הפילהרמונית, והאהבה שלי לרוק נעשתה נחלת העבר. רק לפעמים, כשבטלוויזיה שודר קליפ חדש של הסטונס, או כשהודיעו על אלבום חדש או על סיבוב הופעות שלהם, לבי נצבט וחשבתי לעצמי: “כמה טוב היה אילו…”. אבל מערבולת החיים שוב סחפה אותי, ולא היה בה מקום לסטונס.

בשנת 2008 ביים מרטין סקורסזה סרט־הופעה על הסטונס בשם “Shine a Light”. באותו זמן כתבתי ביקורות קולנוע לעיתון הרוסי “וֶסְטִי”, והוזמנתי להקרנת הבכורה של הסרט בארץ. אין לי הסבר למה שקרה שם. יש להניח שהחיבור בין קולנוע למוסיקה של הסטונס השפיע עלי כמו בפעם הראשונה, כשראיתי את הלהקה באולם חצי ריק, לפני עשרים שנה במוסקבה. מבית הקולנוע יצאתי שוב בתור מעריצה קנאית – כמו בפעם הראשונה. במחי יד קניתי כמעט את כל האלבומים שלהם. לא את כולם, כמובן, רק את הטובים ביותר, עשרים פריטים בערך. הפעם עמדו לרשותי כל האפשרויות של החברה הליברלית והאינטרנט – יכולתי לקנות את כל מה שנפשי חשקה בו. וכך עשיתי, תוך דילול משמעותי של התקציב המשפחתי, שכן מספר הספרים, המאמרים והסרטים שנכתבו וצולמו על הסטונס הוא אסטרונומי. כמות הספרים והאלבומים שצברתי גרמה לכך שהבנות שלי התחילו להביא חברים לסיורים מודרכים אצלי בספרייה. מצד אחד, הן כמובן צוחקות עלי: “אמא משתמשת בפייסבוק רק כדי לעשות לייק לקליפים של הרולינג סטונס” (שקר וכזב!!!), ומצד שני, הן חושבות שזה דווקא די מגניב. האמונה שלי חילחלה סוף סוף גם לנשמתו של בעלי, ואני שמחה לומר שהוא נעשה מעריץ שרוף לא פחות ממני.

הדבר היחיד שלא עלה בידי לעשות הוא להגיע להופעה של הסטונס. אחרי סיבוב ההופעות שהסתיים ב-2007 הם לקחו הפסקה ארוכה מאוד. אחר כך הגיטריסט קית ריצ’רדס כתב ספר שהוא הטיח בו האשמות ועלבונות במיק ג’אגר, הם רבו ריב איום ונורא (אחד מני רבים) ושוב אפסה התקווה לאיחוד. בשלב הזה השלמתי עם העובדה, שכנראה לא נועדתי להיות בהופעה של הרולינג סטונס.

ואז הגיעה שנת 2012 – יובל להיווסדה של הלהקה. מיק וקית השלימו (שוב) והחליטו לציין את חגיגות היובל בסדרה של הופעות. בזמן שהם התכוננו ועשו חזרות הגיעה שנת 2013, אבל אחרי ככלות הכל מה ההבדל: חמישים או חמישים ואחת שנים? עקבתי בקנאה אחרי סיבוב ההופעות שלהם בארצות הברית, אחרי הביקורות הנלהבות שהופיעו בעיתונות, אחרי התגובות באתרי המעריצים והקליפים שהועלו ליוטיוב. כשנודע לי שהם מתכוונים להופיע בהייד פארק בלונדון, הבנתי שזה הסיכוי שלי. להופעה הראשונה, שנערכה ב-6 ביולי, לא הצלחתי לקנות כרטיסים: הם אזלו תוך שלוש דקות. 65 אלף כרטיסים נמכרו תוך שלוש דקות, ואני סברתי שהקשישים האלה לא מעניינים איש מלבדי. תודה לאל, בזכות הביקוש הרב הם הודיעו על הופעה שנייה, כעבור שבוע בדיוק, ב-13 ביולי. הפעם התבצרתי מול האינטרנט והמבצע הוכתר בהצלחה: שני כרטיסים להייד פארק, להופעה של הסטונס! קשה לומר שהמשפחה שלי קיבלה את הידיעה בשוויון נפש: אם מביאים בחשבון את עלות הטיסה והמלון, כל כרטיס עלה הון תועפות. אבל מצד שני, האם יש מחיר להגשמתו של חלום חיים?

זהו. הייתי בהופעה של הרולינג סטונס, ראיתי את מיק ואת קית במרחק עשרה מטרים ממני. צעקתי, רקדתי ושרתי יחד עם 70 אלף בני אדם בגילים שונים, מארצות שונות. זו היתה חוויה חד פעמית, בלתי נשכחת, אבל חשוב מכל היה הגילוי, שג’אגר הפילוסוף אכן צדק:

You can’t always get what you want

But if you try sometimes you just might find

You get what you need

קרא עוד...
כל הזכויות שמורות לאפיק 2020 עיצוב ODT