הוא היה כאן, אני בטוחה בזה – פרק ראשון

שני דגים

הם קשורים במכונית החמה על ברכי הילדה, בתוך שקית
של מים מתוקים: שני כתמי זהב מרצדים, נושמים בעד
חתך, במראה המביטה לאחור. רחש גלגלים, החיים
העדינים האלו, עכשיו הם שלנו, נתנו להם שמות,
כשנגיע נשפוך אותם בסלון ונביט ונביט בהם, שוחים
בצנצנת סביב אצה מדומה ותמיד תהיה בינינו זכוכית.
פעם (הייתי עצמי ילדה), התנפץ אקווריום בפניי מרוב
שהתבוננתי בדגים. אולי משכתי בו מבלי דעת. אני
זוכרת אותם, מפרפרים בעד הדם, חובטים ברצפה ואת
אבי. ואחר־כך ההרדמה הכללית, עפעף תפור ולחישה
(שק הדמעות ניצל). דגים אינם יודעים לעצום את
עיניהם. הן פעורות תמיד אל המים שלפניהם, ואנחנו
מבקשים ומבקשים דבר מה שיבוא ויעמוד בינינו ובין
היופי. מה יהיה עלינו אם יתהפך לפתע על צידו, כל
השט בשניים, בשקט, כל מה שקשרנו (שאמרנו: שלנו)
שהבאנו הביתה, שנָתַנּוּ לו שֵׁם?

 

 

צלחת מעופפת

ברגע זה עוזב אדם את העולם, ברגע זה בא, אנחנו
אהבנו להתמסר בצלחת מעופפת. נכונו להשתטח, כל
הגוף, ובלבד שלא תיפול מידינו, להתנשף מלוהטים,
לתת את עינינו לדבר חמקמק וסב, אווירי, בא ויוצא מן
הידיים. פעם צנחה אל הים ואתה שחית אחריה. בעיניי
ראיתי מן החול את הגלים שבים וחוטפים, ואותך, עיקש
אחריה, עד שרחקת מאוד. אני זוכרת בגופי איך טבענו
בבגדי הים, חבוקים זו בזה, רטובי מלח, כשעלית מן
המים, אוחז בה. באילו מקומות אעמוד, כדי לתפוס את
האותות הסובבים השבים ומושלכים אליי, המבקשים
שאשיבם, בתנופה, עד מה רחקת, עד היכן תעמוד לי
גמישותי, גלים, טבעם שהם יפים ואדישים מאוד. ברגע
זה עוזב אדם, ברגע זה, ההסבר פשוט כדף: כל הדברים
הנסחפים מאיתנו אל ההלאה, רוחשים משם בעבורנו,
מבקשים להוריש לנו את זוהרם.