היום שאחרי – פרק ראשון

*
לסופוקלס יש סוד. הוא קורא לסוד
אדיפוס בקוֹלוֹנוֹס.
יש דרכים שונות להחביא סוד. הדרך השכיחה
שברון לב.
מדי יום, אחרי עבודה של שמונה שעות
175 מילים בלבד היו לנבוקוב.
נבוקוב אינו סופוקלס. אבל שניהם
לקראת הסוף, כמו שקספיר,
לא מסתפקים בשברון לב
כמכניזם הנפוץ ביותר של הסוד.
אני לא מבולבלת: זו אינה שירה
זו מסה על פרידתו של סופוקלס
מהשירה; ובכל זאת אני כותבת
בשורות קצרות וברווחים. זו עוד דרך
לשבת על סלע כמו אדיפוס
הזקן.

שורה קצרה דומה יותר לסלע
משורה ארוכה.
קשה לשקר אז. ולא רק בשל חוסר
נוחות.
בשל העייפות.

*
עשרים שנים לאחר שכתב את אדיפוס המלך ושלושים וחמש
שנים אחרי אַנְטִיגוֹנֵה
וזמן קצר לפני מותו ככל הנראה ב־ 406 לפנה״ס (טרם
מפלת אתונה בידי ספרטה)
סופוקלס כותב את אדיפוס בקולונוס.
קולונוס היא דֶמוֹס באטיקה, צפונית מערבית
לאתונה. סופוקלס מכנה אותה “קולונוס
המלבינה” אולי בשל מחצבות אבן הגיר בסביבה. שם
הוא נולד, בדמוס הזה, הקדוש לפּוֹסֵידוֹן

מכניע־הסוסים. מה הכניע סופקלס כשנתן לגיבור הזקן שלו,
כעת בן תשעים, בגילו, להיקבר בקולונוס?

שרידה אינה פשע

אומר הרוכל־חסר־הבית
מקים גילדת הרוכלים שסמלהּ הוא שמיכה.
אני מתפרנסת מהיקר לי ביותר
קריאה וכתיבה.
לפני הקיץ, במרתף המוזיאון, כשהתקרבנו
להליכתו של אדיפוס העיוור ללא ליווי
בשדות הנעלמים
הותרנו הרחק מאחור
את אומללויות התיאוריה,
הקריאה של הידוע מראש, כמו
מריחת אברי רבייה במיתוסים יוונים (שיבוש ציטוט מנבוקוב)
ועדיין בקצה השדה עמד מישהו
שביקש לפשפש בגופו של אדיפוס.

בלילה לא נרדמתי. לגיון החזירים שלי
כרסם בשצף קצף את הפנינים שהשלכתי
בפניו.

אבל אני כותבת את מה שאני כותבת
לא כדי להצדיק דבר זה או אחר
(גם אם אי אפשר להימנע מכך לחלוטין)

אני כותבת בשל יִרְאָה והערצה.
אני משתחווה בתוך חוסר ההבנה.

אני מאמינה בכל לבי שכתיבה
היא הליכה כנגד הביוגרפי.

אולי גם סופוקלס האמין
וליווה את יציר כפיו עד מדרגות
הנחושת ועץ האגס, ודחף אותו הלאה
לאדמה —

ששְׁמהּ במקרים מיוחדים

שמים.