הלהקה היחידה שחשובה – פרק ראשון

מאת: דנה קסלר


פתח דבר

יש שני סוגים של נערים ונערות בעולם, בדיוק כמו שיש שני סוגים של אנשים מבוגרים בעולם: אלה שמקדישים את חייהם למוזיקה ואלה שלא. אני לא יודעת מה גורם לאדם להשתייך לקבוצה זו או אחרת, אם זה עניין מולד או נרכש, ועד כמה יד המקרה ממלאת פה תפקיד, אם בכלל. אני כן יודעת שיש יותר נערים ונערות שמקדישים את חייהם למוזיקה מאשר אנשים מבוגרים שעושים זאת, פשוט כי חלקם נוטשים את אוסף התקליטים שלהם איפשהו בדרך. לפעמים זה קורה מתוך אילוצי חיים, ולפעמים כי בשלב כלשהו המוזיקה מפסיקה לעניין ולרגש כמו פעם, ויש גם מקרים שבהם היא פשוט סיימה את תפקידה. ויש לה תפקיד, שהיא ממלאת בשקדנות וביעילות גדולה מכל חבר, אהוב או פסיכולוג. היופי במוזיקה הוא שברגע שמתמסרים לה היא מתמסרת מיד בחזרה. ויש לה את הכוח לא רק לשנות את החיים — בגיל המונחה על ידי כמיהה עזה לשינוי, ציפיה לגל גדול שיבוא ויסחוף אותנו למקום אחר — אלא גם להציל חיים, ולהעניק משמעות לשנים שבהן אנחנו זקוקים לה יותר מכול. אבל גם כשהאובססיה חולפת — ואובססיות מסוג זה דינן לחלוף (בדרך כלל) — אותם נערים לעולם לא ישכחו. גם כשהלהט הראשוני אובד, כל מי שהקדיש את שנותיו המעצבות למוזיקה לא יכול להשתחרר מזה לגמרי. כי הוא היה שם, והוא יודע איך זה מרגיש, והוא יודע ששום דבר אחר לא מרגיש אותו הדבר.

בגיל צעיר ההערצה למוזיקה מתמקדת בדרך כלל במושא הערצה אחד, שנמצא גבוה מעל כולם, ויש לו משמעות סימבולית, מעבר למוזיקה שהוא מייצר, משמעות המעניקה לו מקום ייחודי וחד-פעמי בלב מעריציו. לפעמים משמעות הקיום מתגלה לגמרי במקרה — באוסף תקליטים של אח גדול, או בזמר שהמוכר בחנות התקליטים המליץ עליו. אבל זה לא תמיד קורה במקרה. לפעמים הגילוי הוא פרי חיפוש ארוך וממושך. חיפוש אחר משהו שיישמע בדיוק כמו המוזיקה ששמענו עד לאותו רגע רק בראש, או אחר אמן שעצם קיומו מבטא במדויק את כל מה שאי פעם האמנו בו, רק לא ידענו להגדיר במילים.

כשאנחנו מתמסרים ללהקה שום דבר מלבדה לא חשוב, כי שום דבר מלבדה לא מזקק את האמת הפנימית שלנו באופן כה מדויק, ולא משמיע לנו אותה שוב ושוב ושוב, בריפּיט אינסופי, כדי שלרגע לא נשכח אותה או נסטה ממנה. השנים המסחררות, המאושרות וחדורות המטרה של ההערצה הן גם השנים שבהן מתגבשת הזהות העצמית, שלא פעם נשענת על משנתו הסדורה של האמן הנערץ — על הקודים האסתטיים שלו, על האידאולוגיה שהוא מייצג במפורש או במרומז, ועל הסבטקסט, שלעתים רק המעריץ עצמו מזהה ומפרש.

בשנות התשעים נתקלתי בחנות תקליטים בלונדון בספר Love is the Drug — אנתולוגיה של סיפורי הערצה למוזיקה שערך מבקר המוזיקה, הסופר והשדרן הבריטי ג’ון אייזלווד. מבקרי מוזיקה, עיתונאים ושדרני רדיו כתבו שם איש איש את סיפור ההערצה הפרטי שלו. הם כתבו על האובססיה שטיפחו, לג’וליאן קופ או לדקסיז מידנייט ראנרז או לבירדז או לביי סיטי רולרז, שעזרה להם לעבור את שנות התיכון הלא קלות ושינתה לנצח את מסלול חייהם.

כשקראתי את האנתולוגיה הזאת הבנתי שני דברים: ראשית, שהדברים שאני עברתי בשיכון בבלי כשהייתי נערה, דומים להפליא לדברים שעברו אנשים דומים לי בממלכה המאוחדת; ושנית, שמנטלית המרחק בין בבלי ללונדון או לניו יורק — שם “מתרחשים הדברים”, כך אומרים — זהה למרחק בין כל פרבר בצפון או בדרום אנגליה ובין העיר הגדולה, מוקד העניינים.

ובכל זאת, הלחצים שמתבגרים בריטים נאלצים להתמודד איתם הם שונים מאלה שמתבגרים ישראלים חווים. אמנם בכל מקום מתבגרים צריכים להתמודד עם שערות שמתחילות לצמוח בכל מיני מקומות, עם מבחנים, עם מקובלים ובנים ובנות והורים, ועם הממסד ועם החרדה מפני העתיד, אבל בעוד שלצעירים בריטים היו את הבעיות החברתיות-כלכליות-פוליטיות שלהם, לנו היו את שלנו: בניית זהות במדינה מזרח תיכונית המונחית על ידי אתוס ציוני שאין לו דבר וחצי דבר עם חלומות הפופ המערביים שלנו, מרחק פיזי רב בינינו לבין מושאי ההערצה שלנו, והידיעה שבסוף התיכון צריך להתגייס לצבא.

אבל מוזיקת פופ היא מספיק אוניברסלית כדי להציל גם את חייהם של ילדים ישראלים שלא מבינים חצי מהמילים שגיבוריהם שרים. השאלות אולי אחרות, אבל התשובות זהות. למוזיקה יש את הכוח הכמעט מיסטי למלא בורות עמוקים של ייאוש ושל חוסר ודאות ולתעל אליה את כל הזעם העצור המבעבע בדם. בשנות הנעורים הפער בין הקיום הפיזי על מגבלותיו הברורות לבין החלומות הוא לעתים גדול מנשוא, אך למוזיקה יש את הכוח לרומם נפש תועה ולשחרר אותה ממגבלותיה. כשהאוזניות מוצמדות לראש, המוזיקה יכולה כבמטה קסם להפוך את המציאות היומיומית המקטינה והרומסת לרגע נשגב.

לקח לי כמה שנים להבין שסיפורי ההערצה הישראליים צריכים לצאת לאור, כי הם מספרים סיפור אחר מסיפור ההתבגרות הישראלי הסטנדרטי, שאיתו הם משתלבים, יותר או פחות, ואיתו הם נפגשים בצמתים שונים של ההוויה הישראלית.

את הסיפורים כאן כתבו אנשים בגילים שונים, שגדלו במקומות שונים בארץ וחוו משהו שלא כל אחד חוֹוה, משהו בעל עוצמה נדירה וחד-פעמית, משהו שחיבר אותם לעצמם, לאמת שלהם, לאנשים אחרים שחשו אותו דבר, וניתק אותם עוד קצת מכל האחרים, שמהם הרגישו מנותקים גם ככה. רובם חוו את אותה חוויית הערצה מכוננת לפני שנים, בעידן הפרה-אינטרנטי, שלפני הגלובליזציה, והיא הייתה מלווה בחיפושים נואשים וכמעט הרואיים אחרי תקליטים, פריטי לבוש ומידע שפשוט אי אפשר היה להשיג באותם ימים בארץ. ייתכן שהקושי בלהיות מעריץ פופ בישראל של שנות השישים והשבעים, ובעצם גם של שנות השמונים והתשעים, רק תרם לקסם. ייתכן שהדבקות והמסירות שנדרשו לנו כדי לעשות את זה “כמו שצריך”, רק הגדילו את הריגוש וגרמו לנו להרגיש יחידים ומיוחדים, שונים מכל האחרים. ואם התמזל מזלנו, והתחברנו לעוד מעריצים כמונו (לפעמים חברים מתאהבים בלהקה ביחד, לפעמים זה קורה דרך מודעת התכתבות או מבט חטוף אל מישהו שלובש חולצה של הלהקה הנערצת עלינו) הסוד המשותף הזה רק הפך למתוק יותר.

אלו הם סיפוריהם של נערים ונערות לשעבר שגדלו במדינה נטולת מסורת אמיתית של פופ-רוק, ובכל זאת הקדישו את שנות נעוריהם למוזיקה — ללהקה, לזמרת, לזמר, שהיו יחידים ומיוחדים, ואתם הם יכלו לנסוק אל מעבר לישראליות, הרחק אל מחוזות הפנטזיה. בחלק מהמקרים הלב נפתח דווקא אל אמן ישראלי, שלו ולו בלבד היה הכוח להפוך את המציאות הישראלית לנסבלת, מובנת והגיונית יותר.

רבים מהם חלמו בגיל צעיר לעזוב את הארץ, להגר למדינה שממנה באה המוזיקה שהקדישו לה את חייהם, או לכל הפחות למדינה שבה כוכבי רוק לא צמחו בלהקות צבאיות. כמה מהם אכן עזבו, אך אחרים בחרו להישאר בארץ, או לשוב לכאן, ואולי אפילו לעזור לצעירי הדור הבא למצוא את המוזיקה שתשנה להם את החיים.

כל הדמויות המוזכרות בספר אמיתיות גם אם השמות לפעמים שונו.

בתחילת כל טקסט הוספתי כמה מילים משלי על מושא ההערצה.

תודה גדולה לישיב כהן, לעמיחי שלו, לתמי בורשטיין, ליפתח אלוני, לאולגה סונקין ולכל הכותבים שהשתתפו בספר הזה.