המרווח – בעקבות היקלעות לפולחן זר

מאת: יואב בן ארי

ההיכל האפלולי כמעט מפעים בגודלו, ומזכיר בצורתו את צורת הקולוסיאום הרומי, אלא שחוֹפה עליו תקרה מתכתית קרה וכעורה, המעלה על הדעת את עיצוב-הפנים בסרטי ‘הנוסע השמיני’. אך לא גודלו של ההיכל, אף לא צורתו, לא הם שתופסים את הלב בכניסתך.

הצרחות הן שתופסות, הצרחות המלאות את החלל כולו. הפיזיקאים מסבירים, כי גלי הקול מרעידים את מולקולות האוויר, ובצורה זו מגיעים אל אזנינו. במקרה דנן נדמה כי גלי הקול מצטופפים גם במרווחים שבין המולקולות. דמו לכם ילדה צורחת. בכל הכוח היא צורחת. כעת דמו ילדה נוספת שצורחת. כעת דמו עוד אחת, ועוד אחת, ועוד, צרחה נוגעת בצרחה נוגעת בצרחה, וכך אלפי צרחות נאספות לכדי אלומת ענק של קול, עד שאין אדם יכול לשמוע את עצמו. ואולי זו הכוונה: לשכוח את האני, להתמזג עם הכלל.

שירה, אנרגיה, ריתמיות, תנועה, חיים, גבריות, נשיות, מיניות, אהבה, נעורים, יופי, רזון, סיבולת

לב-ריאה ושרירי רגליים מופלאים – כל אלה עומדים במרכז הפולחן, ומתגלמים באופן מושלם בחמש דמויות הקודש: שתי עלמות דקיקות ושלושה בחורים, האפופים כולם הילה של מסתורין שמקורה בזרקורי במה עשנים.

הלהט לתקשר עמם הוא עז. מידה מסויימת של תקשורת מילולית מתקיימת בין המאמינות, הדוברות עברית מבטן, לבין הדמויות שעל הבמה, הדוברות ומשוררות את השפה הספרדית. אולם בעיקר בולטות המחוות הגופניות: הושטות ידיים חסרות תוחלת, מבטים של חסד, נגיעת כף יד בלב. וישנה גם השלכת המנחות אל הבמה –מקובלת במיוחד השלכת דובונים. הדבר מזכיר את השלכת הנרות לעבר המדורה הכללית בהילולת אבו-חצירא: נרו של היחיד מותך ומתאדה בלהבת הקודש, וכך כמו מתאחד המאמין עם מושא אמונתו.

אם הלהט לתקשר הוא עז כל-כך, מדוע אין המאמינות ניגשות, ניגשות ממש, אל דמויות הקודש? התשובה פשוטה לכאורה: משום שגדר מונעת זאת מהן. ובין הגדר לבין הבמה מפריד מרווח של מטר ומחצה, בו עומדים כמה גברים חזקים, אדישים למראה ולובשי שחור, השומרים על יציבות הגדר תחת לחץ המאמינות. המרווח הזה של המטר והמחצה, מרווח שכל מטרתו, לכאורה, להגן על הקדושים מפני לחץ ההמון, מרווח זניח כל-כך ושולי בסיפור ההתרחשות, מרווח של ריק ואין – המרווח הזה הוא למעשה העומד במרכזו של הסיפור כולו, ואולי הוא העומד במרכזם של כל הפולחנים כולם.

המשחק הוא משחק של קירבה וריחוק. כדמויות בסדרת טלוויזיה ארגנטינאית, דמויות הקודש בהכרח נמצאות “שם”. לעולם לעולם “שם”. רחוק רחוק בארגנטינה, בסוף מערב, או באיזה “שם” רחוק אף יותר, אולי במין יקום מקביל הנמצא מעבר למסך. כי פולחן תמיד זקוק למסך, יהא זה מסך טלויזיה, תהא זו פרוכת מסך. אנחנו מוכרחים, פשוט מוכרחים, לגעת במה שמעבר לו. ואסור, פשוט אסור שניגע. וככל שהמתח האירוטי שבין ה”שם” האסור לבין ה”כאן” המוכר גדול יותר, ניכר יותר – אך עדיין רומזני ומזמין – כך עוצמת הקדושה עולה. זהו סוד ארכיטקטורת האורך במבנים מקודשים: המאמין עובר שער אחר שער, מחלל אחד לחלל הבא, צעד אחר צעד, ועם התקדמו הופך ה”שם” שבקצה המבנה, קודש הקודשים, אולי האלוהים בכבודו ובעצמו, לנגיש יותר, למרוחק פחות. המרווח מצטמצם. ומה נמצא מעבר לקודש הקודשים? מה מעבר לארון הקודש? מה מעבר לפסל אפולו? מה מעבר לפסלו של הצלוב? עמדתם פעם מאחורי כנסייה? ומה ראיתם? את אלוהים? את ישוע? לא. ראיתם גבנון ארכיטקטוני, המכסה על תרמית האפסיס. כדי שלא תיחשף התרמית, כדי שלא תתגלה העובדה שמעבר לשיא לא נמצא דבר, או שהדבר הנמצא הוא סתמי או משעמם, הגישה לקודש הקודשים היא מוגבלת. היא ניתנת רק לאנשים מסויימים, בימים מסויימים, בהקשרים מסויימים. כדי שישאר הקודש בעינו, חייב להישמר הפוטנציאל הלא-ממומש. “לשנה הבאה בירושלים הבנויה” – דור אחר דור אחר דור, ואבוי למממשים. “וראית את אחורי”, אומר האל למשה, “ופני לא יראו” (שמות ל”ג 23). המרווח חייב להישאר.

8_deluge_2006

http://artstuffbitch.blogspot.co.il/ : דייוויד לה-שפל, “המבול”, נלקח מ

והנה כאן – המרווח הצטמצם! הכמעט נדמה כנמוג! בני הקודש הגיעו כל הדרך מארגנטינה, כל הדרך מסוף מערב, או אם לדייק – כל הדרך מן היקום המקביל שמעבר למסך. והנה הם כאן – הושיטי היד וגעי בם! ובאמת, אם הוריך ניאותו לשלם עבור מקום בסמוך לבמה, ואם רק תרמסי מעט את חברותיך הנמעכות אל הגדר, ורק תושיטי יד ארוכה בשניה הנכונה, בה מושיט הקדוש את ידו לעברך – והנה הנה את נוגעת בו, נוגעת בו ממש!… אך מעל המרווח יתקיים המגע. ואת המרווח לא תעבורו. הכמעט נותר בעינו. הכמעט הוא מחולל הקדושה.

וסיכמה זאת יפה אחת המאמינות, שהרהורי כפירה, כך נראה, החלו לעלות בלבה: “ממש שמנה זאתי, מה, בטלויזיה היא הרבה יותר כוסית.”

נכתב ב-2011, בעקבות הופעה של “כמעט מלאכים”

תמונות:

1. לה-שפל, דייוויד, “American Jesus” ו “Deluge” מתוך: http://artstuffbitch.blogspot.co.il/, http://anthonylukephotography.blogspot.co.il/

2. ג’סטין ביבר, מתוך: Vanity Fair, פברואר 2011