המרווח – בעקבות היקלעות לפולחן זר יואב בן ארי

ההיכל האפלולי כמעט מפעים בגודלו, ומזכיר בצורתו את צורת הקולוסיאום הרומי, אלא שחוֹפה עליו תקרה מתכתית קרה וכעורה, המעלה על הדעת את עיצוב-הפנים בסרטי ‘הנוסע השמיני’. אך לא גודלו של ההיכל, אף לא צורתו, לא הם שתופסים את הלב בכניסתך.

הצרחות הן שתופסות, הצרחות המלאות את החלל כולו. הפיזיקאים מסבירים, כי גלי הקול מרעידים את מולקולות האוויר, ובצורה זו מגיעים אל אזנינו. במקרה דנן נדמה כי גלי הקול מצטופפים גם במרווחים שבין המולקולות. דמו לכם ילדה צורחת. בכל הכוח היא צורחת. כעת דמו ילדה נוספת שצורחת. כעת דמו עוד אחת, ועוד אחת, ועוד, צרחה נוגעת בצרחה נוגעת בצרחה, וכך אלפי צרחות נאספות לכדי אלומת ענק של קול, עד שאין אדם יכול לשמוע את עצמו. ואולי זו הכוונה: לשכוח את האני, להתמזג עם הכלל.

שירה, אנרגיה, ריתמיות, תנועה, חיים, גבריות, נשיות, מיניות, אהבה, נעורים, יופי, רזון, סיבולת

לב-ריאה ושרירי רגליים מופלאים – כל אלה עומדים במרכז הפולחן, ומתגלמים באופן מושלם בחמש דמויות הקודש: שתי עלמות דקיקות ושלושה בחורים, האפופים כולם הילה של מסתורין שמקורה בזרקורי במה עשנים.

הלהט לתקשר עמם הוא עז. מידה מסויימת של תקשורת מילולית מתקיימת בין המאמינות, הדוברות עברית מבטן, לבין הדמויות שעל הבמה, הדוברות ומשוררות את השפה הספרדית. אולם בעיקר בולטות המחוות הגופניות: הושטות ידיים חסרות תוחלת, מבטים של חסד, נגיעת כף יד בלב. וישנה גם השלכת המנחות אל הבמה –מקובלת במיוחד השלכת דובונים. הדבר מזכיר את השלכת הנרות לעבר המדורה הכללית בהילולת אבו-חצירא: נרו של היחיד מותך ומתאדה בלהבת הקודש, וכך כמו מתאחד המאמין עם מושא אמונתו.

אם הלהט לתקשר הוא עז כל-כך, מדוע אין המאמינות ניגשות, ניגשות ממש, אל דמויות הקודש? התשובה פשוטה לכאורה: משום שגדר מונעת זאת מהן. ובין הגדר לבין הבמה מפריד מרווח של מטר ומחצה, בו עומדים כמה גברים חזקים, אדישים למראה ולובשי שחור, השומרים על יציבות הגדר תחת לחץ המאמינות. המרווח הזה של המטר והמחצה, מרווח שכל מטרתו, לכאורה, להגן על הקדושים מפני לחץ ההמון, מרווח זניח כל-כך ושולי בסיפור ההתרחשות, מרווח של ריק ואין – המרווח הזה הוא למעשה העומד במרכזו של הסיפור כולו, ואולי הוא העומד במרכזם של כל הפולחנים כולם.

המשחק הוא משחק של קירבה וריחוק. כדמויות בסדרת טלוויזיה ארגנטינאית, דמויות הקודש בהכרח נמצאות “שם”. לעולם לעולם “שם”. רחוק רחוק בארגנטינה, בסוף מערב, או באיזה “שם” רחוק אף יותר, אולי במין יקום מקביל הנמצא מעבר למסך. כי פולחן תמיד זקוק למסך, יהא זה מסך טלויזיה, תהא זו פרוכת מסך. אנחנו מוכרחים, פשוט מוכרחים, לגעת במה שמעבר לו. ואסור, פשוט אסור שניגע. וככל שהמתח האירוטי שבין ה”שם” האסור לבין ה”כאן” המוכר גדול יותר, ניכר יותר – אך עדיין רומזני ומזמין – כך עוצמת הקדושה עולה. זהו סוד ארכיטקטורת האורך במבנים מקודשים: המאמין עובר שער אחר שער, מחלל אחד לחלל הבא, צעד אחר צעד, ועם התקדמו הופך ה”שם” שבקצה המבנה, קודש הקודשים, אולי האלוהים בכבודו ובעצמו, לנגיש יותר, למרוחק פחות. המרווח מצטמצם. ומה נמצא מעבר לקודש הקודשים? מה מעבר לארון הקודש? מה מעבר לפסל אפולו? מה מעבר לפסלו של הצלוב? עמדתם פעם מאחורי כנסייה? ומה ראיתם? את אלוהים? את ישוע? לא. ראיתם גבנון ארכיטקטוני, המכסה על תרמית האפסיס. כדי שלא תיחשף התרמית, כדי שלא תתגלה העובדה שמעבר לשיא לא נמצא דבר, או שהדבר הנמצא הוא סתמי או משעמם, הגישה לקודש הקודשים היא מוגבלת. היא ניתנת רק לאנשים מסויימים, בימים מסויימים, בהקשרים מסויימים. כדי שישאר הקודש בעינו, חייב להישמר הפוטנציאל הלא-ממומש. “לשנה הבאה בירושלים הבנויה” – דור אחר דור אחר דור, ואבוי למממשים. “וראית את אחורי”, אומר האל למשה, “ופני לא יראו” (שמות ל”ג 23). המרווח חייב להישאר.

והנה כאן – המרווח הצטמצם! הכמעט נדמה כנמוג! בני הקודש הגיעו כל הדרך מארגנטינה, כל הדרך מסוף מערב, או אם לדייק – כל הדרך מן היקום המקביל שמעבר למסך. והנה הם כאן – הושיטי היד וגעי בם! ובאמת, אם הוריך ניאותו לשלם עבור מקום בסמוך לבמה, ואם רק תרמסי מעט את חברותיך הנמעכות אל הגדר, ורק תושיטי יד ארוכה בשניה הנכונה, בה מושיט הקדוש את ידו לעברך – והנה הנה את נוגעת בו, נוגעת בו ממש!… אך מעל המרווח יתקיים המגע. ואת המרווח לא תעבורו. הכמעט נותר בעינו. הכמעט הוא מחולל הקדושה.

וסיכמה זאת יפה אחת המאמינות, שהרהורי כפירה, כך נראה, החלו לעלות בלבה: “ממש שמנה זאתי, מה, בטלויזיה היא הרבה יותר כוסית.”

נכתב ב-2011, בעקבות הופעה של “כמעט מלאכים”

תמונות:

1. לה-שפל, דייוויד, “American Jesus” ו “Deluge” מתוך: http://artstuffbitch.blogspot.co.il/http://anthonylukephotography.blogspot.co.il/

2. ג’סטין ביבר, מתוך: Vanity Fair, פברואר 2011

מהמגזין מהמגזין
מאת:הוצאת אפיק - ספרות ישראלית
חנות הספרים "לשם שינוי" היא ערוץ אלטרנטיבי ייחודי המאפשר מפגש בלתי אמצעי בין סופרים לקוראים. המפגש יתקיים – הן במתכונת של פגישה בחנות עצמה 'מסביב לשולחן', והן בצורת תשלום תמלוגים ישיר ומיידי לסופר/ת בעת רכישת ספר.
 
"לשם שינוי" תפעל כחנות-סלון לספרות מקור המיועדת בעיקר להוצאות עצמאיות, ותשמח לארח סופרים, ולהציג כותרי מקור של כל הוצאה. בחנות-סלון יתקיימו שיחות בנות עשרים דקות בין סופרים לקוראים 'מסביב לשולחן'. במקביל, התשלום בעבור קניית הספרים יפוצל לשניים: לסופר ולהוצאה. כל הספרים יימכרו במחיר אחיד של 60 ₪ לכותר, מתוכם יעביר הרוכש 18 ₪ ישירות לסופר (באמצעות אפליקציית ביט או העברה בנקאית).
 
הוצאות שונות כבר הצטרפו ל"אפיק", בהן, "פרדס", "תשע נשמות", "ברחש", "הבה ולהבא", "רסלינג", "אבן חושן", "כהל" ו"רימונים", לצד אלו יוצעו למכירה ספרים שראו אור באופן עצמאי.
 
"לשם שינוי" מבקשת להתקיים כחנות אלטרנטיבית ששמה את הסופרים, המשוררות ויצירתם במרכז, הן כאנשי-שיח והן כמי שזכאים לתגמול ישיר בעבור עבודתם. החנות תפעל שלושה ימים בשבוע במתכונת מגוונת: הן כספרייה שתאפשר קריאה ועיון בספרים שראו אור בהוצאות שונות ובאופן עצמאי, הן כחלל בו יערכו אירועי INTIMEET כגון שיחות עם סופרים, מופעים מוזיקליים מצולמים, הרצאות והקראות סיפורים קצרים ושירים, והן כחנות ספרים.
 
ימי ושעות פתיחה: ג'-ה', 12:00-20:00.
💜על מנת לשמור את מקומכם באחד האירועים שבערבים, אנא הרשמו מראש בלינקים שלעיל. לצערנו לא תתאפשר כניסה מעל 15 איש לאירוע בשל תקני התו הסגול. ללא הרשמה מראש הכניסה תתאפשר על בסיס מקום פנוי.
 
כתובת החנות: רח' אחד העם 108, ת"א (כניסה מימין, קומה 1)
מס' טלפון לתיאומים ובירורים: 054-5557924 (אביה)
לעדכונים ופרטים נוספים, עקבו אחרינו בעמוד הפייסבוק ובאינסטגם.    
קרא עוד...
מאת:אפריל ביטון וניר סופר-דודק
גאים ונרגשים להציג בפניכם את שני הסיפורים שזכו במקום הראשון והשני בתחרות שיזמנו בימי סגר קורונה - "מאה המטר שלי", בשיתוף עם מעבורת - פרויקט הסיפור הקצר. מקום שני: סיפורה של אפריל ביטון "זוהרה", כבש אותנו במשחק הקרבה-הרחקה שבו. סיפור שנכתב במסגרת תחרות "מאה המטר שלי", אינו מתרחש בהווה של הסגר ואינו מוגבל למאה מטר, המאה מטר הם מאה שנותיה של זוהרה, הסבתא של השכונה - מאה מטר של ילדות בצל דיכוי חברתי, אפלייה ואלימות. ויחד עם זאת, זוהרה שקורצת לזוהרה אלפסייה שרקדה בחצרו של מוחמד החמישי, הוא סיפור קריא להפליא ונוגע ללב. לקריאה לחצו מקום ראשון: הסיפור הזוכה בתחרות "מאה המטר שלי" מגיע מהמרחבים של הרי יהודה – הגיבור שזה עתה עבר להתגורר בכפר, מאבד את כלבו העירוני, שלא עמד במעבר. ומאז מות הכלב, לא מוצא לעצמו הגיבור מנוחה. המרחבים הפסטורליים הופכים למקור לאיום עמום עבורו, שאת מקורו הוא רק מנחש. "תקאסים צבוע" הוא סיפור קצר וטורד שלווה שכתוב במלאכת מחשבת של דיוק ופיוט. לקריאה לחצו ניר הספיק לכתוב ספר בישול צמחוני, להפוך לפסיכולוג קליני ולכתוב דוקטורט על הפילוסופיה של ההפרעה הטורדנית-כפייתית. כיום הוא מחלק את זמנו בין היער, הקליניקה ובלוק הכתיבה. נשוי לנירית ואבא לשלושה ילדים ולשתי כלבות הסגר גאות. [caption id="" align="alignnone" width="349"] מחבר 'תקאסים צבוע': ניר סופר-דודק[/caption] לסיפורים הנוספים שזכו: מאה המטר שלי
קרא עוד...
מאת:יחיל צבן

גלוסקאות: סדרה על תרבות המזון הישראלית

בעריכת יחיל צבן

הוצאת אפיק – ספרות ישראלית מזמינה סופרות וסופרים, חוקרות וחוקרים להגיש כתבי יד לסדרת ספרים חדשה בנושא תרבות המזון הישראלית. יתקבלו בברכה כתבי יד שעוסקים בהיסטוריה של מאכלים ובמסורות בישול בארץ ישראל, מסות שבוחנות את הקשר בין אכילה, קיימות ואקולוגיה ומחקרים על דיאטות, כשרות ותוכניות בישול בטלוויזיה. עורך הסדרה, יחיל צבן, הוא מרצה לספרות וחוקר של תרבות המזון הישראלית. בין ספריו: ”ונפשו מאכל תאווה״: מזון ומיניות בספרות ההשכלה (2014), "ארץ אוכלת": על התיאבון הישראלי (2016), "ספרים הרבה": ספרות / מזון מהיר (2019). את כתבי היד נא לשלוח למייל: yahilzaban1@gmail.com בתיאבון!
קרא עוד...
כל הזכויות שמורות לאפיק 2020 עיצוב ODT