הקול האורפאי – פרק ראשון

התוודעות למשוררת:
במקום הקדמה

הדבר היה לפני כמעט שישים שנה, בסוף שנות החמישים של המאה הקודמת. בדירתו הצנועה של נתן אלתרמן שבקצה רחוב שדרות נורדאו, לא הרחק מחוף “מציצים”, נערכה איזו מסיבה נדירה — אלתרמן, תושב הקבע של “כסית” שברחוב דיזנגוף, מיעט מאוד באותן שנים (וכנראה, גם בשנים אחרות) לזמן אנשים לביתו. הדירה חולקה בקפידה לשלושה מדורים נפרדים זה מזה: חדרו של נתן, שהיה נעול במנעול ייל, שמפתחו נמצא אך ורק בכיסיו של בעל החדר; החדרים של רחל מרכוס ותרצה אתר; וכן חדר מרכזי נוסף, חדר “משפחה” כביכול, שעירומו ודלותו (החדר היה חשוף כמעט לגמרי מרהיטים) העידו על מצב המשפחה שבה מדובר.

הכרתי את הדירה מאמצע העשור ההוא. מדי פעם היה אז אלתרמן “תופס” אותי מעם שולחנו ב”כסית” בקצה מבטו ההזוי כביכול, המרחף מעל לראשיהם של הסובבים אותו, רומז שאגש אליו ושואל בגמגום שמתוך לגלוג קל מדוע “נעשה שקט” ואין שומעים אותי ורואים אותי ומה זה נעלמתי. שאלה זו הביאה ברגיל לביקור בביתו. הוא היה מכניסני לחדרו, נועל את דלת החדר אחריו, ושנינו היינו יושבים ליד מכתבת העץ השחורה, הקטנה, שולחן עבודה דל של תלמיד גימנסיה (שוודאי נמצא ברשותו של נתן עוד משנות העשרים של המאה), שעליו ניצבו מכונת כתיבה מיושנת ותצלום של א”נ גנסין — יושב רחב כתפיים בחולצה רוסית לבנה, משופם וזועף — בין שמעון ביכובסקי לאביו הצעיר של נתן, יצחק — שניהם עומדים לימינו ולשמאלו. פעם ואולי פעמיים אף הצביע אלתרמן על הדמות המרכזית שבתצלום ואמר במבטא הרוסי הרך שלו: “בילדותי ישבתי על ברכיו”, ואכן גנסין שהה בביתם של האלתרמנים בוורשה חודשים ספורים לפני פטירתו בדמי ימיו, ובוודאי גם שעשע את נונק’ה בן השנתיים על ברכיו. היינו משוחחים שיחה מקוטעת (אלתרמן היה שואל את מי ומדוע אני הולך “להרוג” במאמר הביקורת הבא שלי), ובין דיבור לדיבור המה הזמזום החרישי שהיה נובע מנתן, עולה ויורד על איזה גל פנימי, מפכה מעבר ומעל לכל שיחה.

באותו ערב, מכל מקום, היה החדר הנזירי נעול וחָשֵׁך, ואילו חדר האורחים (כאמור, החדר היחיד בדירה שהיה בבחינת “רשות הרבים”) היה מלא שאון ואדם. אינני זוכר מה בדיוק היה הטעם לאותה מסיבה. איחרתי במקצת, והקולות קידמוני במעלה המדרגות (הדירה הייתה בקומה השלישית של הבית, ללא מעלית; בעת ההתקף שהביא למותו התמוטט המשורר בשעה שטיפס על המדרגות העולות לביתו). אלתרמן עצמו הוא שפתח את הדלת, לפת את כתפִי ביד אמיצה ואמר: “הנה הוא”. בלי אומר דחף אותי בין האורחים הרבים לעבר המרפסת הפונה אל השדרה. זו הייתה בלתי מוארת, ובאפלולית הסתמנו שתי צלליות של נשים, יושבות על ספה או דרגש. היו אלו המשוררת יוכבד בת־מרים ובתה המדענית מריסה, שלא הכרתין עד כה. בָּבוּאַת האור שהגיעה מן החדר האירה במקצת את המצח המקומר להפליא של בת־מרים והבליטה את השקע הקיקלופי המוזר שבאמצעיתו (תוצאה של ניתוח קשה). הסתמן גם הגילוף של הרקות, שלא ראיתי יפות מהן מימַי. האפלולית הייתה מלאה; מכל מקום, מבטים חיים, נוצצים, ועיניים יהודיות כהות, גדולות, ערות, מלאות עומק כהה — עיני האם והבת כאחת. שתיהן סקרו אותי ישירות, “מדדו” מכף רגל ועד ראש, ללא נימוס והתחשבות, ואילו אלתרמן אמר “הנה הוא סוף סוף”, והזכיר את שמי בתוספת הלגלגנית של “הפֶּלֶא של הביקורת הצעירה”. רק החשכה הסתירה, אולי לא לגמרי, את הסומק העז שהציף את פנַי. מה גם שלפתע, ללא כל אזהרה או הקדמה, אחזה בי בת־מרים בשתי ידיה, הִטתה אותי לעבר האור ואמרה: “נתן (מלעיל) אומר עליו שהוא ‘עילוי’ (מלעיל), ובאמת יש לו פנים של בחור ישיבה ועיניים של יהודי מן העיירה. נכון?!”.

השאלה הופנתה אל מריסה, שהגיבה עליה בחיוב תקיף שמתוך צחוק מתאפק, ואחר כך הוסיפה: “תעזבי אותו, אמא. את לא רואה שהוא כמעט מתעלף?”. אבל בת־מרים לא “עזבה” אותי. בעודה אוחזת בידי בכוח מפתיע (עכשיו כבר הסתמן לעינַי גופה הדק, השביר כביכול) הודיעה לי, שאינני צריך לראות בעניין בן העיירה ובחור הישיבה פחיתות כבוד לעצמי (באותם ימים של סלידה מכל דבר “גלותי” זה לא היה מובן מאליו). אף היא עצמה, אמרה, הִנה בת כפר, ויהודֵי עיירה לא היו מעולם בבחינת “מוקצה” בבית אביה; ועיניים של יהודי בוודאי ובוודאי שאינן דבר של מה בכך.

עמדתי מבולבל, נבוך וקצת נעלב בעוד אני אחוז בידיה של המשוררת וקולט בעיקר את רושם הסיגוף והחומרה שבפניה, מעשה ידי פסל גוֹתי, ובגופה עוטה השחורים. עם זאת הבחנתי גם בגמישות ובדריכות של ישיבתה ושל אחיזתה. איזו ישות חיונית וחריפה עמדה לפנַי ישירות, חוסמת כל דרך חמיקה. הייתי אז אברך תורה וספרות (כבן עשרים ומשהו) יהיר ופגיע, חצוף ונוטה להסמקות עזות של מבוכה, ורציתי להיבלע אל תוך מרצפות המרפסת החשוכה. ידעתי שבת־מרים שרויה באבל מתמשך על מות בנה זוזיק (נחום הזז), שנהרג בתחילת מאי 1948 בקרב על מתחם אוגוסטה־ויקטוריה שעל הר הזיתים. ידעתי שהיא “פרשה” מן השירה ומן העולם הספרותי בעקבות מותו של הבן. את ספרי השירה של בת־מרים, שראו אור במהלך שנות השלושים והארבעים של המאה, הכרתי היטב כמעט מראשית ימי הגימנסיה, שעה שהייתי שרוי במין “מחתרת” ספרותית, שגיבוריה היו אותם משוררים ומספרים קרובים ללבי, שלא הייתה להם דריסת רגל בתוכנית הלימודים דאז. רבים מן השירים, בעיקר מתוך ספרה של בת־מרים “דמויות מאופק” (הוצאת מחברות לספרות, תל אביב תש”ב), הכרתי בעל פה, והייתי חוזר עליהם באוזני כמה מחברַי ללימודים, שאולי לא תמיד היו מעוניינים לשמוע. היא, בת־מרים, הייתה בעיני לא רק המשוררת הגדולה מכולן )לא פעם הסתבכתי בוויכוחים מרים עם חסידיהן של מועמדות אחרות לתואר(, אלא גם דמות התמצית של ההשראה השירית המשכרת. מושג ההשראה השירית, ה”מוזה” ניתן לומר, היה )ועודנו( קשור אצלי בטורים או בבתים משלה, כגון:

אֶכָּשֵׁל בֶּעָנָן כִּבְאֶבֶן,
אֶכָּשֵׁל בְּיוֹמִי כִּבְחֵטְא.

או:

עֵגֶל בַּחֲלוֹם, חַמָּה בַּסֶּדֶק.
אֶבֶן מִתְחַכֶּכֶת בַּסַּף.
דְּשָׁאִים בִּרְסִיסִים.
גָּדֵר מִתְנַדְנֶדֶת, רָדוּם עַל חֻדָּהּ הַכּוֹכָב.

או גם (וזה כבר מתוך “משירי רוסיה” המופלאים, ספרון רב קסם בסדרת “דורון” של ספריַת הפועלים):

יַעַר אֶל יַעַר, פֶּטֶל, צִרְעָה,
עֵין הַיַּנְשׁוּף בִּזְהָבוֹ שֶׁל הַדֶּשֶׁא.

ומתוך אותו מחזור — הדברים על טבעם וטיבם של בני רוסיה:

הַטַּל שֶׁעַל פְּנֵיהֶם — מִתֹּם שֶׁל הַדַּעַת,
אֹשֶׁר הַשְּׁכוֹל — מִגּוֹרָל וְיִעוּד.
צָלַל בְּנִיבָם, כְּכוֹכָב בַּיַּעַר,
אֱלֹהִים גְּדוֹלִים שֶׁל אַהֲבָה וּבְדִידוּת.

אינני בוחן עתה אם שורות אלו וכיוצא בהן הן באמת הטובות ביותר שכתבה; אבל בהן ובשכמותן — יותר מאשר באחרות — חשתי באיזו הצפה מוזיית, שהיה בה אפילו משהו מן המאיים:

עַרְפִלֵּי־הֵד, עַנְנֵי כְּחוֹל וְתֹהוּ,
מִתְאַבֵּךְ הֶחָלָל וְנֶעֱרָם.
צֵרוּפֵי שֵׁמוֹת שֶל עוֹלָמוֹת לֹא־יָבוֹאוּ
מַבְהִירִים אֶת גְּבוּלָם הַנֶּעֱֳלָם —

צירוף המלים והצלילים היה ועודנו מחליש בי בפועל, תוך רגעים אחדים, את תחושת האחיזה בכאן ובעתה ומפזר אותי לעבר מרחבי טיסה לא בטוחים.

עכשיו מצאתי עצמי דחוף לעברה ואחוז בידיה של דמות מוזה שחורה זו, מוצג לראווה, נסקר ונשפט. אוזני היו קשובות כל כך לעצם תנועת קולה הגבוה, שחתך את האוויר בעוצמתו, והיה מתנגן וצורמני בעת ובעונה אחת, עד שכמעט לא הבחנתי בכך שהפיזיונומיה ה”גלותית” שלי כבר אינה נושא דבריה, שנעשו לדברי הטחה והתקפה:

— טוב שנתן הביא אותו. נו, יש לי איתו חשבון. יאמר־נא אדוני המבקר הנכבד, מה זה פתאום הוא כותב עלי מאמרים? לא מצא עניין אחר להתעסק בו?!

המדובר היה במאמר שפורסם חודשים אחדים קודם לכן. המאמר דן בצביון הרגשי והרוחני של שירתה, כפי שזה הסתמן בעיקר בתמונות של דאייה, טיסה, תנועת כנפיים מתנועעות, חוצות מרחקים מפולשים. אלו נראו לי כציונים ציוריים של איזו חוויית־יסוד מטאפיזית של שבירת ממדי הזמן והמרחב על מנת לצרף אותם מחדש במסגרת של הווייה רוחנית טהורה. חיפשתי, לאו דווקא במיומנות רבה, איזה “מפתח” לתחושה המוזיית הכמו־אלכוהולית שהשרו עלי השירים. יכול להיות שמה שחיפשתי הייתה איזו נקודת אחיזה לשם התגוננות מפני תחושה מסחררת זו. מכל מקום, התשוקה להיבלע אל תוך מרצפות המרפסת או להטיל את עצמי לעבר הצמרות של השדרה גברה עכשיו שבעתיים. היה ברור לי, שהמשוררת לועגת לניסיון הכושל שלי לחדור לעולמה החווייתי ומבטלת אותו. אלתרמן, שנשאר עומד מאחורי במשך כל העת, ואולי חש ברתיעתי, חש לעזרתי והודיע:

— אל תדאג, היא כבר קראה את המאמר שלך עשר פעמים! מריסה צחקה ואישרה, ואף הוסיפה, שבת־מרים שומרת על המאמר “על השולחן ליד המיטה”; אבל בת־מרים עצמה המשיכה בכל התוקף וההדגשה:

— אל יהיה טיפש (במלעיל; תוך זמן קצר למדתי, שזה היה כינוי חיבה מובהק, נועד למעטים, ושהיה מכוון באותן נסיבות אל אלתרמן ולא אלי; אני עדיין לא הייתי ראוי לכינוי קרבה כזה). על המאמר הזה הוא כבר יקבל אצלי. רק יראה את עצמו. הוא כבר יקבל את המגיע לו. זו הייתה הזמנה לבקרה בביתה.