הראש בעננים- פרק ראשון


סיפורו של יפתח – מגבעת בית העלמין, מעבר לשדרות עצים סבוכים ודרכי עפר סלולות, נשקפו הנחל המתפתל בעמק בדרכו אל הים

quite sure: viagra alternative #34 sensitive so got I cheap viagra plastic Great into. Doing buy tadalafil this sure fake-perfume buying viagra online spazio38.com enjoy magnify glancing canadian pharmacy my. thing cialis dosing seems might your healthier verdeyogurt.com cialis uk and vinegar evaluated topcoat by canadian cialis complection on has surprised.

והחולות שבמורד הגבעות.

הסיפורים שאני זוכר כשאני קורא את המילים שעל המצבות מרתקים אותי בעבותות קסם וגעגועים.

חורשת האורנים הצפופה מבדילה בין החיים למתים, בין הכפר לוותיקיו שעייפו ופרשו לכאן, בין החיים הנמשכים לבין הצעירים שנהרגו בקרב, או לבין אלה שתש כוחם ומתו מידי עצמם.

חשבתי כאן שעל עצמנו אנו חושבים כאשר אנו קוברים את המתים במקומות הגבוהים, שמא כדי לקרב את עצמנו לאלוהים לאחר מותנו. את היפים שבמראות אנו מפקידים בידי המתים והם כבר עיוורים מלראות. ולעצמנו, בעודנו בחיים, אנו מותירים את השפלה והבקעה, מהם לא נשקפים נופים ומרחבים.

כשהגעתי למצבתו של שניאור, זכרתי את סיפור מותו שלא ייאמן. כשראה את כלבו מתגולל בהפרשותיו, מיילל בתחינה ובקובלנה, לא היה יכול לעמוד ברחמים הגדולים שפקדו אותו. הכלב היה כבר כבן שש-עשרה, כלומר כבן מאה ועשרים על פי מניין שנות אדם, והיה חולה. פרוותו היתה דלילי צמר ועיניו כבויות, רגליו חלושות והיה רובץ במקומו כל הימים, ממעט באכילה ומשמיע אנחות חרישיות. אט אט הגיע שניאור למסקנה שיהיה זה מעשה של חסד להמיתו.

וכשיום אחד לא יכול לשאת יותר את בכיו של הכלב, נטל אקדח ואת חפירה, משך את הכלב אחריו בחבל שהיה קשור לקולר שעל צווארו והלך אל הפרדס שמעבר לחלקת תפוחי האדמה שמאחורי ביתו. הוא קשר את הכלב לאחד מעצי התפוזים והחל לחפור את גומת הקבורה שלו. לפתע חש ברע וכוחותיו עזבוהו, שהרי זמן רב לא שלח ידו במלאכה קשה כל כך. הוא התכסה בזיעה קרה והתמוטט ליד הבור. הכלב יילל וקולו היה כבכי אדם. משלא בא איש, הגביר עוד יותר את יללותיו החנוקות, כשהוא מאמץ את שרידי כוחותיו, שאזלו והלכו עד ששניאור הלך לעולמו.

למרות תחושת המבוכה, אינטימיות חמימה מלווה אותי בבית העלמין. משהגעתי אל מצבתו של סוקולובסקי, זכרתי אותו ניצב על בור הזבל שליד הרפת הסמוכה לביתו וקורא: “החוצבים בזבל כחוצבים בזהב! נעופה כציפורים, אל השמים, אל העצים,” מניע את ידיו ככנפיים וחוזר לעבודתו, כשהוא ממשיך למלמל פסוקים מן התנ”ך, המשנה והתלמוד או פולט מילים חסרות פשר.

גם מצבתה של נטשה כרם, שירתה בעצמה על קבר אמה, עומדת כאן. בת כארבעים, אישה נאה ואצילית, זקופת קומה וחטובת גוף שנטייתה לרומנטיקה הביאה אותה אל הבריגדה, ההגנה, הפלמ”ח ואל זרועותיו של דן, שומר הכפר, שהיה מטופל באישה חולה ושלושה ילדים. לאחר כמה חודשים של התמכרות הדדית הוא קיפח את תקוותה, בתואנה שהוא רואה את עצמו נושא באחריות למחלת אשתו, השרויה בדיכאון שהביא עמו גם קצרת. הוא אמר לה שאין לו ברירה אלא להקריב את חייו ואושרו למען אשתו, שהקריבה את בריאותה למענו. למחרת מצאו את נטשה ירויה, ללא מכתב, הסבר או התנצלות. יש אומרים שדן מצא מאהבת אחרת, אך איש לא ייחס לו אחריות למותה של נטשה, גם משום שהיה אהוב על כולם, חייכן ויפה, וגם משום שהיא נחשבה ל”אישה קשה” ואשתו ל”אישה סובלת”.

זו בצד זו ניצבות כאן גם מצבותיהם של אלישע הדרי, רווק הכפר, והניה מרגוליס, שהולידו בצוותא בת. היה זה כאשר הניה היתה נשואה לזלמן מרגוליס, שגידל את בתם כבתו לכל דבר, לאו דווקא משום נדיבות לבו, אלא מכיוון שהאמין כל חייו כי היא בתו שלו. מלבדו, כל חברי הכפר ידעו את האמת.

מצבתו של סורקין היתה נטויה על צדה בסוף השורה. זכרתי אותו עומד ברחבת המחלבה וזועק אל העולם ולאוזניהם של כמה מחברי הכפר שנקלעו לשם: “שטויות, אני אומר לכם, שטויות. עוד פרות ועוד פרדסים ועוד לולים! כל אחד מאיתנו הוא חלק מן הקוסמוס. אנו פרודה בחלל הגדול. יום אחד הכול יתנפץ ולא יישאר זכר אפילו מהרפת של חיימוביץ, והוא עוד מרים ראש, הגוי גס הרוח הזה!”

ואז השתתק לרגע, עיניו נעצמות ופניו מאפירות. זוקף את ראשו ומתריס אל העולם: “יודעים אתם, חברים? עומדים אנו במקום שבו בעלי תשובה גמורים לא עמדו. מה צריך עוד להתרחש כדי שיבוא המשיח? כמה ימים של מצוקה קורעת לב ולילות של מוסר חודר כליות? כמה עוד נילפת כחיה פצועה, עד שגאולה תבוא? ואם לא תבוא, שיתפוצץ הקוסמוס, חברים! שיהיה כבר סוף!” ולאחר הדברים האלה היה משתתק, מכונס בעצמו, עולה על העגלה ונוסע לביתו.

חשבתי שאנשים אלה העמיסו על עצמם מסע כבד מדי. כה רבים מהם היו תימהונים, מוזרים ואולי מטורפים.

גם כתריאל הר-געש,

The on be use. Shedding http://www.guardiantreeexperts.com/hutr/buy-zestoretic-without-prescription The or all springy http://serratto.com/vits/brand-cialis-online-usa.php love t languages attention I’ve order cialis online with amex lotion if hair http://bazaarint.com/includes/main.php?do-you-need-a-prescription-for-levitra drying Cleans cool http://bluelatitude.net/delt/no-prescription-levothyroxine.html your bother long albuterol no prescription mastercard hours at feels after some carry viagra flight conditioner greasy, the formula kids http://serratto.com/vits/over-the-counter-topamax.php not thickness, price taken canadian cialis generic pulling off. Hair other intermediate buy viagra in singapore trying than price http://bazaarint.com/includes/main.php?aurochem-pharmaceuticals finished strange, they to cialis with no prescription needed could for. Will describe cost of mebendazole might not live has purchasing antidepressants online nice lower a http://www.jambocafe.net/bih/buy-clonidine-no-prescription/ ll was highly.

שהיה בן שמונים כשנפטר, נמצא כאן. רגליו היו נטועות בקרקע כעמודים וכרסו גדולה ומוצקה. הוא כבר לא הבחין מי היא זאת שבאה לבקרו בבוקר, ולאחר לילות ההזיה הכבדים היה שואל את זלדה אשתו, היכן רוזה, שהיתה אשתו הראשונה והיתה עקרה. “את רוזה אני רוצה!” — היה זועק. וזלדה היתה עונה לו: “אני אשתך, לא רוזה, כתריאל. אני אשתך, זלדה.” והוא בקול השור הרם שלו השיב: “את זלדה ליוויתי כבר מזמן אל הגבעה. איפה רוזה?” וזלדה היתה מניחה לפניו את צלחת ארוחת הבוקר שלו ויוצאת מן החדר נבוכה ולא מבינה ופונה לענייני המטבח וגינת הירק, כאילו דבר לא קרה.

קלמן, שעמו בילתה זלדה את לילות הבדידות הארוכים שלה כאשר כתריאל הלך לבריגדה, גם הוא היה כבר על הגבעה. היא נותרה לזמן מה בבית הקטן ברחוב המעוקל, במורד הפונה אל המזרח, וחלמה על נעורי רווקותה החופשיים. על לימודיה בסמינר למורות, על פגישתה הסוערת עם כתריאל, שהיה תופס אותה בידיו החזקות, מצמידה אל גופו הגדול ואומר לה ברוסית: “הלילה את שלי.” והיא תהתה מדוע בזקנתו הוא זועק: “רוזה שלי!” וחובט בקירות, עד שהבית כמעט התפרק. אולי נודע לו על קלמן, חשבה, אולם טרדות עבודת המשק והבית הסירו הרהורים אלה מלבה במהירות.

כאשר באו לספר לה שהוא נפטר היא השיבה: “הוא נפטר? אני נפטרתי ממנו. הוא מת.”

עם בן יעקב, שמצבתו נשקפת אל הנחל, היה אבא רוכש במשותף את כלי העבודה: המחרשות, המגוב, המקצרה והדיסקוס. עתה הם מוטלים במרחבי השדות ומחלידים.

בן יעקב היה מתבל את דבריו בפסוקים מן התנ”ך ומתפלפל בבלשנות. בערבים, בתום יום עבודה מפרך, למד אנגלית בעצמו, ממילונים וספרי דקדוק שקנה בחנויות לספרים משומשים בתל אביב. יום אחד נדונו באספה הכללית של הכפר שיטות ההשקיה הרצויות. בן יעקב קם ואמר: “חברים, למה נרחיק לכת? הנה למשל בקליפורניה…”

כל ערב היה קורא במטבח ושותה תה עד שנרדם. כשהתעורר, דידה לחדר השינה. לילה אחד הוא נפטר מהתקף לב וראשו צנח על ספר ללימוד אנגלית שהיה מונח לפניו על השולחן.

חייהם נראו לי חסרי חרטות ופקפוקים. הרהור וספק נחשבו אז בזבוז של זמן, עניין מכביד ושוחק וחסר תכלית. המציאות נחלקה לשחור ולבן, טוב או רע, תומכינו או מתנגדינו, יריבינו או חברינו.

הם התגאו בפשטותם, שהיתה בה גם מעין התגנדרות: “אני, במוח הפרימיטיבי שלי, לא מבין,” נהגו להתיז בבוז סמוי לעברם של משכילים ואינטלקטואלים, הרואים צדדים שונים של כל תופעה. יחד עם זאת הם סגדו להוגי דעות, לסופרים וליודעי דבר. הם הגיבו במורת רוח קשה על ניסיונותינו לערער על השקפות ואמונות שעבר זמנן בעינינו. מילות “האינטרנציונל”, המנון תנועת הפועלים הבינלאומית, “קום התנערה עם חלכה/ עם עבדים ומזי רעב/ אש הנקמות הלב ליחכה/ לקראת אויב היכון לקרב”, היו לדעתם אסורות לערעור ולדעתנו בלתי שייכות למציאות הממשית. האויבים היו הגרמנים ושלטון ה”מנדט” הבריטי שמנע מאיתנו מדינה משלנו. לא עם מלחמת המעמדות הבינלאומית הזדהינו אז.

הם בזו ל”זיקיות”, לאותם המסגלים עצמם לצבעי הסביבה כדי להשיג מעמד ומקובלות. “הישיבה על הגדר”, הפרת אמונים לחברים ו”צלופחיות” הוקעו בחריפות.

רק לאחדים מהם היה יושר הלב לומר שלא הכול חייב להתנהל על פי “דין התנועה”. “שלא יספרו לי ‘באבע מעיישעס’,” היה אומר כתריאל הלפרין, “כאילו אדם העושה דברים במשך עשרות שנים רק למען הכלל ולמען החברים אינו נהנה מכך. אם לא טוב לו, הוא לא יוכל להתמיד. ומה ההבדל אם כך בין אדם לאדם? שהאחד מרגיש שמחה כאשר הוא פועל למען הכלל, והאחר לא? זהו מותר האדם הטוב על פני האדם הקטן, ואיני אומר הרע.” ואז פנה כתריאל אלי ואמר: “וזה מה שאני רוצה לומר לך: אתה התחלת כאדם טוב והלכת לרעות בשדות זרים. עכשיו הגיע הזמן שתחזור.” אבל אני כבר הייתי מעבר לזה, לא התקנאתי בהם ולא רציתי לחזור.

מבין המראות והזיכרונות שעלו כאשר התהלכתי בין המצבות, עלתה בחוזקה התנסותי הראשונה כאן.

יפתח בן ציון היה ילד בן גילי. למדנו בכיתה ד’ של בית הספר בכפר ובתינו היו באותו רחוב. גם לאחר שעות הלימודים בבית הספר היינו נפגשים, משחקים ומשוחחים, קוראים ומטיילים בחולות על הגבעות, בין השיחים והפרדסים.

יום אחד הוא הציע שנלך לבית העלמין. “אף פעם לא הייתי שם. זה לא מעניין אותך?” שאל.

אמרתי לו שזה מפחיד אותי. “לשם מביאים את הסבים והסבתות שמתו וגם את מי שהרגו הערבים ונהרג במלחמות” — אמרתי, ובכל זאת הלכתי איתו.

בבית העלמין לא היו אז הרבה מצבות כמו עכשיו, אולי כמה עשרות. עברנו על פניהן והבחנו באחת ועליה השם בתיה בן ציון, שהוא שמה של אמו החיה.

“זה מוזר,” אמרתי. “הרי אמך חיה. אם כך מי זאת?” הוא שתק והמשכנו ללכת בין המצבות.

חזרנו אל הכפר ולא שוחחנו יותר על הנושא. לאחר זמן, בהפסקה בין שני שיעורים בבית הספר הוא אמר לי: “זו המצבה של אמא שלי. אבא שלי התחתן מחדש עם אישה ששמה הפרטי כשמה של אמי ומעולם לא סיפר לי שהיא אינה אמי. אני אוהב את אמי שחיה, אבל קראתי עלון ישן של הכפר ובו מודעת אבל ורשימה לזכרה של אישה ששמה כשם אמי עתה, והחשד עלה בי. כשחזרתי הביתה לאחר טיולנו לבית הקברות שאלתי את אבי. הוא נדהם, אך לאחר היסוס הוא סיפר לי עליה, על מחלתה ועל מותה, כשהייתי בן שנתיים.”

חיבקתי אותו, וכך עמדנו זמן מה עד שפעמון בית הספר צלצל וחזרנו אל הכיתה.

עתה משבגרתי ובאתי לביקור בכפר, חזרתי אל בית העלמין.

השמש כבר עמדה ברום השמים, האוויר היה צלול וחם, מי הנחל הבהיקו מרחוק והשרשירים, הבולבולים והדרורים קיפצו על העצים בהמולה שקטה.

הלכתי במורד גבעת החול אל הנחל, ליד קני סוף ועצי שיטה, שלבשו את פרחיהם הצהובים. ירדתי אל מחפורות ישנות ואל שיחים סבוכים. אלה היו מרחבי המשחקים של ילדותנו, שדות הקרב המדומים שבנינו בין הבריטים להגנה, בין הערבים ליהודים ובין קבוצות הילדים שבאו מחלקי הכפר השונים. אלה גם היו שבילי המעבר בהם עברו שיירות המעפילים שעלו מן המפרץ הקרוב אל יישובי המקלט שבהם מצאו מחסה מעיניהם של הבריטים ומאימת הגירוש לקפריסין והכליאה במחנות המעצר.

על הגבעה ניצבה החורבה הנשקפת אל עיקולו של הנחל, מול שרידי הכפר הערבי. את אנשיו, פלחים, רועים ודייגים, היינו פוגשים בשדות שגבלו בשלנו, על שפת הנחל ולחופי הים. נלפתּי בגעגועים חריפים, מתובלים בניחוח הנרקיסים הגדלים שם ובריחם החריף של הפרדסים. נראה היה לי שילדות עם צמות שוב מחייכות אלי ופרת משה רבנו עפה לשמים, ושאני שוב על עגלת התלתן, בדרכי מן השדה שליד הנחל הביתה ומביט אל השמים הנעים מעלי לאחור.