יפעל ביסטרי על “היום שאחרי” // דברים בערב ההשקה

לשרון יש סוד. היא קוראת לסוד היום שאחרי. את הסוד הזה היא אינה שומרת לעצמה, כי איך אפשר

לשמור לעצמךְ סוד כשאת משוררת וּמוֹרה.

אני רוצה להגיד שגם שרון מחביאה את הסוד, שגם היא, כמו נבוקוב וסופוקלס, מחביאה אותו מבלי

להסתפק במכניזם הנפוץ של שברון הלב, ולהוסיף: אלא באמצעות הטמנתו (של

הסוד) בלב הפעור של תלמידים שלמדו לבקש לשבת על סלע.

אני לא מבולבל: זו אינה מסה על היום שאחרי. אלה רק דברים שנאמרים בערב חגיגי לכבוד הופעה של

ספר. ובכל זאת, כדי לדבר ברצינות על היום שאחרי, כפי שהספר הזה מחייב, הייתי מוכרח לחפש

בעצמי, אולי בגניבה, צורה הולמת כדי להכניס בה משמעות.

הקריאה ביום שאחרי, שכבר מפתיחתו עוסק במציאת המקום לנוח, הייתה חוויה של ביקור במקום

מוכר וחם וּבה בעת כזה שיש בו כפילויות והדים וסימנים של מקומות שלא הכרתי מעולם. במילים

אחרות, היה בקריאה הזאת משהו שהזכיר שיעור של שרון. בשנים האחרונות ישבתי על ספסלים

במרחבים שונים והקשבתי לשרון מדברת על שירה, והיום שאחרי, צורתו ולשונו המיוחדת שהיא גם

מסה וגם שירה וגם דברים נוספים – איפשר לי לשמוע את הדיבור-ממש, הכולל את ההדגשות וההגדלות

והשתיקות והרווחים שמצויים בטיפוגרפיה ובדיבור.

אני מאזין לדיבור הזה, או ליתר דיוק – משתתף בשיחה הזאת, כבר כמה שנים, ב כּיתות המבוטנות של

האוניברסיטה, ב קרחות היער בגן הבוטני, ב מרתף האפלולי במוזיאון תל אביב. ניסיתי לחשוב על

המשותף בין כל המרחבים האלה, וחשבתי על העיר שלי, על תל אביב, וביום שאחרי קראתי על המתנה

שסופוקלס נתן לעיר שלו, לפוליס שלו, לאתונה, וחשבתי על תל אביב, הפוליס שלי, עיר מדינה – צירוף

שפתאום, בזמן הקריאה בספר, קיבל משמעות רצינית שחורגת מהדיבור המוכר והשחוק והוולגרי-כמעט

על “מדינת תל אביב”; תל אביב כפוליס ב מובן העמוק שנובע אולי מהיותה הד או כפיל של אתונה

ההיא.

אתונה של אדיפוס בקולונוס היא פוליס שההוויה שלה היא תבוסה וּכניעה: סופוקלס כותב את

הטרגדיה לפני המפלה הגדולה במלחמה הפּלוֹפּונזית, כשכבר אפשר היה לחזות אותה. הקהל שלו,

האתונאים, צופים ב טרגדיה כמה שנים אחר-כך, אחרי התבוסה; מתוך תודעת המובסים. סופוקלס

מעניק להם מתנה: הצצה אל המופת; אל מה שהעיר שלהם צריכה להיות; הצצה אל מה שהם צריכים

להיות, או במילותיה של שרון, מעניק לעיר “חיזיון מיטיב של עצמה; חיזיון הפוטנציאל הכביר שלה.

שהעיר לא תשכח ששיאו של האנושי אינו נבדל מהאלוהי”. ומהו שיאו של האנושי? מהו שיא

הפוטנציאל של העיר? שהמלך יוצא מגדרו כדי להגן על חסר הבית שמבקש מחסה; שהוא מוכן לשלם

מחיר כדי להגן על מי שאין לו הגנה, ועושה זאת ללא תמורה.

בהמשך ישיר וכמעט מבלי משים, באותו משפט וּנשימה נכתב: “סופוקלס מבקש להכניע את הדימיון

שלנו, של העיר, כי איננו חושבים עוד טובות על עצמנו. שכחנו, בין חלומות של שיגעון גדלות

לסיוטי תבוסה, שהדבר הקשה ביותר הוא לברך ברצינות את מקום ההולדת”, כך שרון כותבת, וכמעט

בהיסח הדעת כולנו פתאום שם, ביום שאחרי, בגוף-ראשון-רבים; אנחנו האתונאים, אנחנו אזרחי העיר

שאיננו חושבים עוד טובות על עצמנו. אנחנו ששכחנו לברך את מקום ההולדת.

אז האם גם אנחנו יכולים להיזכר היום, 2400 שנה אחרי סופוקלס, ששיאו של האנושי אינו נבדל

מהאלוהי? האם גם אנחנו, אזרחים ואזרחיות של העיר שלנו, נדע – כתזאוס מלך אתונה – לעצור את

הפולחן לאל מכניע הסוסים רק כדי להעניק מחסה לחסר הבית? האם נהיה מוכנים לשאת ב מחיר וּלהגן

על מי שאין לו הגנה? לעשות חסד עם הטמא והמנודה? האם בימים של תלישות וייאוש ניזכר גם אנחנו

כיצד מברכים ברצינות את מקום ההולדת?

כי “אתם מבינים?” שואלת שרון, בהקשר מעט אחר, “הדברים לא קרו פעם אחת, ודי. לפעמים כן. אבל

לרוב לא.”

וכפי שבאתונה העלו בני העיר את הטרגדיה שוב ושוב, והזמן מהפך המשמעויות חרץ גורלות זהים

ושונים בה בעת לגיבוריו, כך גם אנחנו בני ובנות העיר, בתאטרון הקטן במרתף מוזיאון תל אביב, קראנו

ושאלנו את השאלות, מלווים את הזקן העיוור שבכל מילה שלו שוכנת הראייה, עד שנעלם.

לקראת הערב הזה, שבאופן חסר אחריות לחלוטין, ניתנה לי האפשרות לדבר בו, חשבתי על המתנה

שסופוקלס העניק לאתונה, ועל המתנות ששרון המשוררת העניקה לקוראות שלה, ועל המתנות שהיא

המורה מעניקה לתלמידים שלה. ועל הרצון שלי לתת מתנה בעצמי, להעמיד אותה בפני החובה לקבל

את המתנה (בלי להשחית ובלי להישחת).

ואיזו מתנה אפשר לתת למורה מלבד לומר, הנה,  תראי, לימדת אותי להסתכל באופן אחר – רציני – על

הדברים, לדעת לקרוא את היום שאחרי ולזהות בו משהו מן הפוליטי, באופן שמתנגד לוולגריות

ולבנליות שבה אנחנו מדברים את המושג הזה “פוליטי”. לומר על היום שאחרי דברים באופן שאינו

מקלקל את היצירה עצמה, שהרי כמו שחנה ארנדט כתבה: “יש משהו מעיק בלדבר על משוררים.

משוררים צריך לצטט ומה שיש לנו לכתוב עליהם בדרך כלל הופך למיותר.”

אז לא על המשוררת. אותה רק אצטט בהמשך. אדבר על המורה. ואעז ואומר שלדבר על שרון המורה,

זה בהכרח לומר משהו פוליטי בתחום של שיח הספרות והוראת הספרות. בתחילת הספר שרון מתארת

את המפגש הראשון שלה עם האקדמיה; כתלמידה בתואר ראשון שכותבת עבודה על אדיפוס המלך,

ומז ה ה משהו כּ ב ד משקל שקשור במקהלה. היא נענשת בהפחתה של עשר נקודות מהציון משום שלא

ציינה מקורות שניוניים – לרעיונותיה שלה. “הוא צדק הפרופסור”, היא כותבת, “כי לא דיברתי בשפת

המקום, אבל דיברתי בעוד שפה”, ואמנם השפה הנוכחת בשיעורים של שרון היא לא בדיוק שפת

המקום, אבל אני יכול לומר שעבורי בכל הקשור למפגש עם שירה היא שפתי, היא הלינגווה פראנקה,

הפרוטו-פואטיקה, היא שפת האם.

השפה הזאת היא שפת השירה וּשפת השיחה במפגשים בסדנאות הכתיבה ובסמינר במוזיאון, וזו גם

השפה של היום שאחרי. וההיבט של השיחה בשפה הזאת, חשוב בעיניי במיוחד כשמבחינים בין

הכתיבה לבין ההוראה: בעוד הכתיבה הוא מקום בודד ומקום מובהק של חוסר ידיעה, ההוראה וחוויית

הלימוד מתרחשות בהכרח בגוף ראשון רבים. ביום שאחרי בולטת התנועה הזאת, בין האנחנו של

ההוראה והשיחה, לבין הדיבור השירי של האני.

“אנא – מישהו – אני זקוקה לעזרה. איך מגלים סוד גלוי לעין” – מופיעה פתאום קריאה נוגעת ללב

באמצע הספר, ואולי מאחדת את תנועת המשוררת ואת תנועת המורה לבקשה מפורשת לעזרה,

להקשבה, לשיחה.

אז מהו הסוד של חוויית הריבוי של ההוראה? אולי משהו מהסדר של הנחמה; נחמה שנובעת מאותה

שיחה עם התלמידים, המהדהדת את השיחה בספר עצמו – השיחה עם נבוקוב וסופוקלס ואבות ישורון

וסטיבנס; שיחה בעברית וביוונית ובאנגלית; אולי מעין דיוניסיה גדולה, שיש בה נחמה מהסדר של

הארוס (אבל אולי נשאיר משהו לספר שייכתב בעקבות סמינר אחר).

כי כשמדובר בקריאה של טרגדיה, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו שאלות על עצמנו כקהל שקורא

טרגדיה בתל אביב, אל מול הקהל שצפה בטרגדיה באתונה. שרון תוהה על הזיכוך של אריסטו, כותבת

“קשה להבין מהתיאור שלו מה עובר עלינו כאשר אנחנו צופים בטרגדיה”. האם במוזיאון צפינו

בטרגדיה? בטרגדיה שכל כולה היא הראייה והאסור בראייה? האם הקריאה היא צפייה או שמא היא

מאפשרת לנו מרחק בטוח, כזה שלא היה ברשות היוונים? האם יש כזה דבר “מרחק בטוח” כשקוראים

וכשכותבים ברצינות?

בשלב הזה, כמו בשיעורים, גם המילים מתחילות להיגמר, אבל אז אפשר לחדד את תשומת הלב

לדברים אחרים, כמו טמפרטורה למשל. כמו באזכורים הקצרים של נבוקוב, שנעים בין “הצינה

המועילה” לבין להט הבכי-שאין-להרגיעו, בתום החיפוש שלו אחר פרפר נדיר שחמק.