יפתח אלוני על “היום שאחרי” // דברים בערב ההשקה

המונח מו”ל מתעתע, כי מה פירוש להיות מוציא לאור בעולם מוצף אור?

עולם שכמעט לא ניתן למצוא בו צל על מנת להשתהות ולהקסם מטקסט כמו זה של שרון ב”היום שאחרי”.

לכן אני כופר בהגדרת המו”ל, למרותשאין לי מינוח חלופי ואני רק יכול לומר שאני תופס את המעשה של הוצאת ספרים כנשלט על ידי חוקי עולם הפואטיקה.

שרון כותבת:

“כל כך חם וכמעט אין עצים מסביב.”

היא בדרכה לאקרופוליס, על מורדות גבעת המוזות, וגרון הכתיבה שלה, כך אני שומע, חרב:

“רוצה צל. צל ומים.”

“אין מים. ויש מעט צל.”

שרון מטפסת על מגדל בבל הזכרונות האתונאים כדי למצוא את מקור הכתיבה.

בעיניי שרון אומרת, לחיות אלו מותרות עבור כותב, תנו רק לשרוד ללא רגשות אשם – “שרידה אינה פשע” שרון חוזרת ומדגישה, היא כותבת בשורות קצובות: “בסוף אדיפוס בקולונוס, המלך הגולה, הקבצן/ העיוור, יודע לפתע ללכת ללא ליווי בחורשה – // מציאת הדרך הלא מהוססת, צעד צעד/ בקצה התסבוכות של הדם, הגורל, והוראות הבימוי// היא התגלות”.

בעיניי הספר הוא מסע-מאבק של שרון בכתיבה או אל הכתיבה – המאבק של כותב בהעדרו המסנוור של האור. היכן שמצוי ה”סוד”, המעין שבין שכבות הריבוי של העצמי ממנו היא נובעת. הכתיבה שנתפשת כידיעת העצמי היא בעצם אי-ידיעת העצמי. הצורך לכתוב, לעבוד הוויה שנמצאת תמיד באפלה. הפנים תמיד מוצלח יותר מביטויו בשפה, אומרת נורית זרחי, מחדיר נימים של אי-בטחון, ביקורת עצמית לעיתים קטלנית, וחוסר חופש, או תלות כפויה בין שני עברי הנפש.כשהאחד לא תמיד ואולי תמיד לא סובל את האחר.

אני חש בשרון את הסכסוך הפנימי העמוק כל כך הזה: “בבית הדין חפות היא על דרך השלילה, לא ניתן לבסס אותה ניתן להוכיח רק אשמה”.

שרון מנסה לשמור על שיווי משקל כהולך על חבל המתוח בין שני אותם עברי הנפש, חבל שהיא נותנת לו את הכינוי, “פרידה”.

פרידה היא תהליך נצחי של החיים, תנועה בין המואר לחשוך. המסה על פרידתו של סופוקלס מהשירה הוא בעיניי הפקפוק הנצחי של שרון ביצירת קול-ללא-קול, שהוא בעיניה שפת המשוררים.

היא מצטטת ראיון שנערך עם נָבּוֹקוב

מה הכי שנוא עליך שואל המרואיין את נָבּוֹקוב המזדקן

להסריח, לרמות, לענות

משיב הסופר ללא היסוס

ומה חשוב בעיניך

להיות נדיב, גאה, חסר פחד

משיב נבוקוב שפָּרץ יום אחד בבכי-שאין-להרגיעו בתום שעות של חיפוש ביערות אחר פרפר נדיר שחמק.

האם שרון חוששת שהסוד יחמוק ממנה? או שבעולם האור הרצחני בו אנו מוצאים עצמנו חיים הוא יתגלה וימוג?

“היום שאחרי”הוא היום הבלתי אפשרי לדימיון, אותו יום בו המוות באמת מלכד את שני עברי הנפש. אבל אין לנו שום חשק אמיתי למות.

השאלה אם יש לנו חשק לשרוד.

בכל מקרה, האור רק הולך ומתגבר, מסנוור עד מוות.

“מהיר, נער הזהב של תביי/ מרגע לידתו, ללא סיבה,/ נבחר/ על ידי האלים/ לא לחיות – / לשרוד.”