מלכת הממלואים – פרק ראשון

מלכת הממולאים
 
ולמה באמת התעקשתי דווקא על העמק העלוב ההוא והמלצרית הדפוקה והסודני המעוך?
כי רציתי להתעקש על דבר עקרוני אחד למרות שאני ממש לא בחורה עקרונית?
כי המקום ההוא והמלצרית ההיא הזכירו לי את עצמי? נו מנ’ס לנד, כמו שאמא היתה אומרת…
כי הרגשתי שלא ממש רוצים אותי? שמפעילים אותי כמו בובה?
כי פחדתי שלא אצליח לספק את הסחורה?
כי הקדמתי את זמני?
כי מה?
 
חלק א’
 
את אפי פגשתי לפני כמה שנים בסינמטק ירושלים, בהקרנת הבכורה של ״איציק והחברים״. אבא ואני טיילנו שלובי זרועות על הדשא בחצר. אבא אהב לקחת אותי לבילויים, הייתי הסופגנייה הקטנה שלו. אבא סיפר לו שאני בוגרת החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב (בקטנה, נשרתי אחרי שנתיים) ועובדת על סרט דוקומנטרי.
על מה הסרט? אפי שאב את הכרס וניסה להתעניין.
עדיין לא מדברים על זה, אבא אמר. לא היה לו שמץ.
גם אבא היה בעסקי הקולנוע, בשביל הנשמה והציונות, הוא הצהיר (בשביל להלבין את הכסף השחור). הוא היה שותף סמוי בכמה הפקות של אפי, עוד כשאפי היה מפיק עצמאי ולפני שהפך לסמנכ״ל הקרן לפיתוח ירושלים. שני סרטים שהפיק, ״הקיץ האחרון״ משנות התשעים, שעלה לחצי הגמר באוסקר הישראלי, ו״קץ הקיץ״, סרט ההמשך, זכו אפילו להצלחה קופתית מרשימה. בסוף אבא לא הרוויח מההשקעות כי אפי לא שיתף אותו ברווחים, גם כשהיו כאלה. אבל הוא העלים עין מהעלמת ההכנסות, כי אפי דאג לאזן את ההפסדים בהתערבבות עם סלבריטאיות במסיבות ובהקרנות בכורה.
לפני שנה אפי התקשר אלי והציג את עצמו מחדש.
זוכרת? נפגשנו פעם בסינמטק על הדשא. הוא קיבל מאבא את מספר הטלפון שלי כששניהם דיברו על כל מיני מיזמים, וגם על סרט קטן. אבא הזכיר לו שאני קולנוענית מוכשרת ושכדאי שייצור איתי קשר.
האמת, הופתעתי. לא הבנתי למה הוא לא התקשר לקולנוענים אחרים, מבטיחים יותר. טוב, שכנעתי את עצמי, הוא בטח התרשם ממני, אז, בפגישה הראשונה. בכל זאת אני הבת של האבא שלי.
המזכירה הכניסה אותי למשרד המבולגן שלו בקומה השלישית בבניין העירייה.
אפי, זאת שרון, הבת של שבתאי, הזמנת אותה בנוגע לסרט, היא אומרת שכבר נפגשתם.
כיווצתי את הישבנים ונדחסתי מולו בכיסא פלסטיק כחול ונזרקתי לכיסא בדיוק כזה, ולחוויה אחרת, אי שם בהודו.
שבתייב בשבילי, אפי אמר לה וקרץ לי, דירה מעל דירה בקטמונים, סימן את החפיפה בידיו, וניפק, אחרי שהמזכירה יצאה, קצת רקע לסרט קצרצר, דוקומנטרי, על האתרים הקדושים בירושלים, כנסיית הקבר, הכותל, ויה דולורוזה, ועל קהל היעד (תיירים), ועל התשלום, עשרת אלפים שקלים (לא רע בשביל אחת שבקושי עשתה סרט), וגם תרם הסבר על הבחירה דווקא בי מכל הקולנוענים האחרים — כי את הבת של האבא שלך. בזה בערך הסתכם ההסבר. בעניין הגנטי.
האתרים הקדושים? מה עם עמק המצלבה? העזתי, אתר קצת פחות בנאלי? (הייתי שם פעם עם אחותי, וכבר אז התחברתי למקום, ולשממה).
עדיף שלא, הוא התעלם מהספק התאולוגי. עמק המצלבה הוא בכלל מקום מוזנח ולא מתויר. ותכניסי גם אתרים משלנו — הכותל, משכנות שאננים, העיר העתיקה, וגם אולי לוקיישן עכשווי, האוניברסיטה, הר הצופים… או אולי יותר פולקלוריסטי, אותנטי, משהו כמו השוק — מה עם מלכת הממולאים? עוד יש לך קשר למקום? ותוסיפי קצת היסטוריה על המקומות, אלף מילים גג. תגישי לי את הסינופסיס בעוד שבוע־שבועיים.
ומה עם ההוצאות? נחפזתי לגזור קופון. יש תחקיר, יש עבודה על התסריט…
שלושה לילות במלון וארבעה ימי צילום, לא צריך צלם, אני סומך עלייך. ויום אחד עם עורך מקצועי בחדר עריכה.
גם אין לי מצלמה.
מה? אין לך מצלמה? למה אבא שלך לא קנה לך?
לא מספיק טובה, שיקרתי, שלא יחשוב שאבא קמצן (הג’י־וי־סי הקטנה תהיה מספיק טובה כדי תעד את אפי ועוד כמה מזדיינים בפרויקט הפרטי שלי). אתה רוצה שיראו אותו על מסך גדול?
טוב, הוא התרצה, אבל לא את הדגם הכי חדש, משהו בסדר גודל של פנסוניק די־וי־איקס… ואל תגזימי עם המסעדות — הוא סקר אותי מלמעלה ונתקע בשולחן שקטע את החלק התחתון שלי, וגם את המגפיים היפים שנעלתי לכבודו ואת הגרבונים האמנותיים שקניתי בחצי משכורת חודשית מבליסימו.
לא נשארתי חייבת והישרתי מבט בכיוון הכרס שהרחיקה אותו מהשולחן והשיער המקליש עם שרידי הפיגמנטציה הג’ינג’ית. מעניין, בוכרי ג’ינג’י, אמרתי לעצמי, אף פעם לא נתקלתי בתופעה.
משהו עממי, הוא המשיך, גם המלון. ותביאי קבלות. על הכול!
היישר משם, ובמצב צבירה משולהב, עצרתי מונית. לעמק המצלבה, פלטתי לפני שאתחרט.
העמק היה שומם. לא תיירים ולא מקומיים. ולא מלוקק, ולא מגונן, ולא גזום, ולא מצפה נוף (ותודה לגיטה שרובר), ולא פסלים, לא מזדקרים ולא משתלבים בסביבה ומפרשנים את מה שרואים או לא, והופכים סתם נוף להוד קדומים, תל אבנים למיתולוגיה, עצים מיובשים להיסטריה נוצרית.
צעדתי בדרך אספלט חדשה שהובילה למנזר בין שורות של עצי ברושים רכים שזה עתה ניטעו, חלקם יבשים, מערכת ההשקיה נסתמה בעפר עוד לפני שנקלטו. שאריות של זבל ופתיתי נייר מתנפנפים ברוח. תזכרתי את עצמי להתמקד בעצי הזית ובכנסייה שנשקפת בין הענפים, משהו כמו העץ של מונדריאן, אולי בזווית צילום נמוכה שתעצים את העצים, ועם סאונד של ציוצי ציפורים (אני עוד צריכה לברר איזה ציפורים אופייניות לעונה הזאת). מדרום למנזר, על האספלט המבוקע ברחבת שבט מצדה היו מפרצים של עשב וסימון דהוי של מגרש כדורסל עם חישוק קליעה חלוד (בלי קשר להיסטוריה של המקום). בפינת המגרש היתה גם מצבת שיש חרוטית לזכר הנופלים בששת הימים (גם לא רלוונטי).
אפי צודק, התייאשתי, המקום הזה ממש לא נראה טוב, הכנסייה היוונית מזניחה את האתרים שלה, אולי עדיף שנתמקד באתרים קתוליים ופרוטסטנטיים אחרים — כנסיית הקבר, הוויה דולורוזה, כנסיית הדורמיציון; וגם כמובן בכותל ובעוד מקום יהודי או שניים.
ואולי לכבוד הסרט — סירבתי לזנוח את העמק — אפי והקרן יזמינו את דני קרוון לתכנן גם כאן גן לבן עם אלמנטים של קדושה משלוש הדתות וכל מיני אפקטים בסגנון פירמידה קצוצת ראש עם בלורית מעץ זית ומפל מדרגות — מחווה לעלייתם השמימה של ישו או של אליהו הנביא. ואולי גם גן שקוע, כמו בכיכר הבימה — ואז התיירים יוכלו לשבת ולפצח גרעינים על המדרגות סביבו ואולי גם ליהנות מניחוח פריחת הנרקיסים בחורף והרקפות. מי המפל המדורג ינוקזו לנחל קטן, שיפכפך באופטימיות באפיק השיש הלבן — מחווה לשוחים בזרם.
עצרתי עוד מונית לכותל. משם אלך לכנסיית הקבר ולאתרים היהודיים ואולי גם לאיזה לוקיישן עכשווי, למרות שלא התחשק לי לצלם בסביבה כמו האוניברסיטה, שמדכאת את החופש היצירתי ותזכיר לי את הכישלונות שלי, למרות שאמא טענה שאין דבר כזה יצירתיות, זה סתם מיתוס שהמציאו כל מיני אמנים בינוניים ובטלנים, ואני צריכה לעבוד קשה ולא לחכות למוזה שלא תגיע.
היא חשבה שאני סתם בטלנית.