מסע לוולגריה – פרק ראשון

 

מאת: אנגלמאיר

משחק מקדים

שלום לכם שוחרי הוולגריה הסקסיים והמשגעים!

   תגידו, נשמות… למה לבזבז מאה ש”ח על הספר “מסע לוולגריה” כשאפשר בכסף הזה לפרגן לעצמך סניקרס אדומים או בובת פלסטיק רוטטת? מי צריך “מסע לוולגריה” כשאפשר להפעיל את טלוויזיית הפלזמה שלך ולצפות בתוכניות אירוח עם הסלבריטי המרוח, להכריז שאתה ג’יגולו, שוכב עם נשים תמורת מזומנים, להזריק סיליקון לשפתיים, בוטוקס לשדיים, לארגן אף פנטסטי בניתוח פלסטי, לצלול בירקון, ללכת ללוויה של זר מוחלט ולצרוח בהיסטריה “ברוריה! ברוריה”, למצוא את ההבדלים בשעשועון “מצא את ההבדלים”, להחדיר את הסמארטפון  לישבן, לרסס גרפיטי “החיים הם דובדבן”, להפגין “כן לטרור, לא לשלום – יופיטופי המציאות היא חלום”, להזדווג עם קרנפה בספארי, למרוח את האייפד שלך ברוטב קארי, לעשות את זה עם פוחלץ לצלילי גלגלצ, להיתקע על אי בודד עם שודד, סתם להתבודד – כל כך הרבה פעילויות במקום הבזבוז הנורא הזה… למה???

   כי בא לנו “מסע לוולגריה”! זה למה!

   אתמול בערב שוחחתי עם גילה, אהובתי, על תוכניותַי להוציא לאור את הספר הזה, “מסע לוולגריה”. גילה הביטה בי בחוסר אמון, החדירה את ידה למכנסַי ומשכה את גופי אל גופה. “הלילה עוד צעיר ואתה, גוש שרירים מתוק שכמוך, עושה לי חשק למרוח אותך על מכשיר הפקסימיליה”. היא החליקה אצבע על זגוגיות משקפַי והדפה אותי אל המכונה לצילום מסמכים. “המשיכי ככה, מותק”, אמרתי. עכשיו היא נתנה לי טפיחה שובבה בישבן. היא לבשה בגד גוף סגול פסיפלורה. התנועות שלנו נעשו קצובות כמו מהדק סיכות אוטומטי. היא פתחה בקבוקון טיפקס וניסתה למרוח את ציפורניה במשחה הלבנה. ריחי המשכר גירה את חושיה. “מחר אני ניגש אל בית הדפוס”, אמרתי, ופשטתי את תחתונַי בתנועה מטריפת חושים. “בדרך חזרה תקנה לחם שחור”, ביקשה ופישקה את רגלַי. הרגשתי שפופרת של דבק יוהו נלחצת אל ישבני. ניסיתי להיראות אדיש, כאילו כל זה לא נוגע לי.

   למחרת לקחתי אוטובוס לבית הדפוס בראשל”צ. בעל המקום לקח את כתב היד והתקרב אלי. “יהיה בסדר, אח שלי”, אמר, התכופף, פתח את רוכסני והחל ללטף אותי. מסתבר שלהדפיס ספר בארץ ישראל זה עסק לא פשוט, מלווה בתאוות בצע ויצרים. בדרך הביתה קניתי לחם שחור. הסרתי ממנו את מדבקת הנייר. הלחם היה חם. נעצתי בו את שינַי, חפנתי אותו בידי, חודר באצבעותַי עמוק אל תוך החלק הלבן, הלוהט הזה. אההההההההה… תענוג.

   אהלן, חֶבְרַיָה! אם, נניח, הייתי כלב בוקסר ננסי ואתם הייתם בחורה שמנמנה עם תסרוקת מסולסלת גבוהה ושמלה מגניבה וגרביונים, ונגיד הייתי קופץ לבחורה על הברכיים בזמן שהיא מתבוננת איך כוכב נולד בטלוויזיה ומלקק אותה במרץ, כמו שכל כך מגיע לכם, שוחרי הוולגריה, והיינו נכנסים למיטה ביחד, כלב הבוקסר הננסי, הבחורה השמנמנולה עם התלתלים, שוחרי הוולגריה ואני, ורואים בטלוויזיה איזו תוכנית בישול שמלמדת איך לבשל מרק דגי זהב ואחר כך לקחת מאיזה שאהיד כמה מקלוני דינמיט ולטפס על סולם לקצה של ארובת רידינג, הופ, להשליך את הדינמיט לארובה ולהמתין מספר שניות – בום טראח מה קרה? רידינג התפוצץ כמו מעי של פרה – ואז היינו חוזרים הביתה בסבבה, מפטפטים בדרך, וכל מה שהיינו אומרים היה כתוב לנו מעל הראש בבלוני מלל, והיינו נזכרים ששכחנו להוציא את הדג זהב שלנו לטיול הבוקר שלו בשדרות רוטשילד וזה לא יפה, גם לדג מגיע לפגוש חברים, במיוחד עכשיו כשהוא יתום וכל לילה שר שירי נשמה עצובים לירח, בייחוד בזמן שבטלוויזיה יש פרסומות. הדג שלי לא אוהב פרסומות, טוב, כל אחד לא סובל איזה משהו, נגיד אמבולנסים, אמבטיות, אלימות מילולית, ארובת רידינג, מרק דגים, ליקוקים, “כוכב נולד” – אבל זו לא סיבה ללכת לפוצץ את זה, אחרת כל שבוע נזדקק לאיזה אינסטלטור קוסמי שיתקן לנו את העולם. די לאלימות, כן לשלום, כן לאהבה ולמין החופשי בין שוחרי הוולגריה הסקסיים! עכשיו יורד לדג שלי דם מהאף ואין אף טמפון בסביבה.

   עבר על כולנו שבוע לא קל: תינוק רצח את הוריו בסכין מטבח, תינוקת החדירה מוצץ לעין של מטפלת וגרמה לה לעיוורון חֶלְקִי, זאטוטים בפעוטון הציתו גננת וחנקו בעזרת טיטולים שלושה עוברי אורח – פקחי עירייה שנקלעו למקום – בקיצור: זוועה! אחר כך מתפלאים שיש עלייה של שמונה אחוזים במקרי האולקוס בתל אביב! ולעניין אחר: איזה מזל שבזמן שביקרה בארץ אוניית הנשק “אלטלנה” (פרטים בוויקיפדיה) לא ביקרה במקום ה”צוללת הצהובה” של להקת הביטלס, חיפושיות הקצב! כך היו מפציצים את הצוללת הצהובה והיינו מפסידים לנצח פזמונים נפלאים כמו “יסטרדיי” ו”אול יו ניד איז לאב”. מצד שני, אולי גם על הספינה “אלטלנה” שהופצצה הייתה להקת קצב, אבל אנחנו לא מכירים אותה כי היא הופצצה.

   קוראי “מסע לוולגריה” יקרים, אם בכל בית בישראל היה מכשיר משוכלל שמוציא את המלח מהדמעות אז בכל פעם שהיה מגה-פיגוע או אסון לאומי היו נחסכים לקופת המדינה מאות אלפי דולרים ויורו שמתבזבזים על מלח. הדמעות היו מספקות לנו מלח ובכסף הזה יכולנו להביא לארץ בדרנים וכל ההכנסות מהמופעים שלהם ייתרמו קודש למלחמה באלימות במשפחה, וייבנו בתי כלא לתינוקות אלימים וגם מתקני שיקום לפעוטות וגיליוטינה קטינה. בכל בית ספר ממלכתי דמוקרטי תהיה כיתת יורים בנשק אוטומטי, למען יראו וייראו שדי לאלימות המילולית וכן לשלום ולביטחון ולאהבה ולנשיקות הצרפתיות! הספר “מסע לוולגריה” שאתם אוחזים בידיכם הוא יותר פיקנטי, יותר סופיסטיקייטד, ויש לו בדיוק הסטייל שמחפשים גברים ובחורות סקסיים בתחילתו של האלף השלישי!

***

המין הוא תחום בעייתי מאוד. אם משתמשים בו בצורה לא נכונה עלול המין לגרום למחלות כגון שפעת והצטננות, לסיבוכים כגון היריון מחוץ לנישואים, היריון לבעלי חיים ועצי איקליפטוס, ולהרס טוטאלי של החיים הנפשיים, דהיינו שיגעון לסקס תמידי, נימפומניוּת נפשית. תחילה אציין כי אני לא רופא ילדים ונוער במקצועי ועיקר עיסוקי אינו בשאלות בריאות. ובעצם – מהי בריאות? הא? פעם, בשלהי שנות האלפיים, חשבנו כי אדם בריא, או נקבה בריאה, היא זו המרגישה יופי טופי מבחינה גופנית, נפשית וחברתית. האומנם? שמי: ז. אנגלמאיר. גיל: ארבעים ושמונה אביבים. בימים אלה אני חווה את משבר גיל ההתבגרות: הצד הגופני שבי מקיים יחסי גומלין עם צדדַי החברתיים-נפשיים. משהו מתרחש בי. אני מקווה שהספר הצנוע שלפניכם, העוסק בין השאר בהתנהגותם ובהתנהגותן המינית של בני אדם והאנשים, יעזור, ולו לקורא או לקוראת אחת, לשאוף ולחתור לחיים מאושרים ובריאים יותר בגיל הנעורים ואחריו. הצהרה: אני מודע/ת לחלוטין כי הטקסטים בספר “מסע לוולגריה” הם בחלקם בעלי אופי מיני וסקסי. אני מעוניין/מעוניינת בהם ומביע/ה את הסכמתי לכך מרצוני החופשי!

שם פרטי______ שם משפחה____ מין_ בטח