על הפיוס – פרק ראשון

פרולוג

בפברואר 2014 ביקרתי בדרום אפריקה, שבה התפייסו שחורים ולבנים לאחר כמעט יובל של שלטון גזעני ודכאני של המיעוט הלבן על הרוב השחור. באוקטובר של אותה שנה ביקרתי ברואנדה, שבה התפייסו ההוּטוּ והטוּטְסִישני השבטים שמרכיבים את רוב אוכלוסיית המדינהלאחר שבני שבט ההוטו קמו על בני שבט הטוטסי וטבחו בהם.

בין לבין, להט הקיץ הישראלי.

ומלחמה, עוד אחת, ניצתה בין ישראל ועזה. השימוש בצורה הסבילה של הפועל אינו מרמז על עמדה פטליסטית הרואה במלחמה, זו או כל אחת אחרת, גזרה משמים. הוא מרמז, אולי, על תחושת חוסר האונים שהציפה אותי לנוכח מה שנדמה כשידור חוזר של אותה הטרגדיה שבה ממלאים השחקנים את תפקידם בצייתנות מעוררת השתאות. צייתנות שהיא אולי גם תולדת תודעתנו הנוקשה והמכווצת עד כי אין ביכולתנו לתפוס שאנחנו מצייתים ואין ביכולתנו לתפוס אפשרות אחרת זולת זו שבה אנו מדממים, ועל כך בהמשך.

לאפריקה הגעתי בעקבות אוכל וליתר דיוק: היעדרו. זאת במסגרת עבודתי ב-JustSpirulina, מיזם הומניטרי שבו בנות ובני נוער מהגימנסיה העבריתהרצליהבתל אביב פועלים לשנות את תמונת תתהתזונה בעולם. הם לומדים לגדל ספירולינה, מיקרואצה מזינה במיוחד, ומעבירים את הידע לתלמידים בבתי ספר נוספים במטרה לייצר שרשרת של סולידריות ותזונה. הידע זרם בשני הכיוונים: הצענו ידע חקלאי וטכנולוגי וביקשנו ידע על חוויות מתהליכי הפיוס. את יחסי הגומלין הללו היה לי חשוב להדגיש לא מתוך יומרה (חרף הרצון לעשות זאת) לשבור כך את יחסי הכוחות העצובים, המבישים והמושרשים כל כך של מושיעקורבן; מערביאפריקאי. קיוויתי רק לסמן את אפשרות קיומם של יחסי כוחות אחרים. תמיד יש אתי מַחברת. אין לדעת מתי יבליח רעיון או יופיע רגע שיבקש דימוי שיחלץ אותו מגבולות הקיום הפיזי שלו. בהצפת המציאות שחוויתי בשלושת ביקוריי באפריקה כמעט שלא נפרד העט מהדף. ענייני עבודה התערבבו ברשמיי משיחות עם אנשים, ונדמה לי שהיותי במצב תמידי של מי שכותבת במחברת שלפניה העמיד אותי כתלמידה מול בני שיחי.

בשלוש שנות עבודתי במיזם אני מקיימת קשרי עבודה עם תלמידים, מורים, אנשי תחזוקה ומנהלים בבתי ספר, עם חקלאים ואגרונומים, עם נציגי ארגונים מקומיים, עם אנשי מחקר ואקדמיה ועם אנשי ממשל. אולם מרבית השיחותשדרת הספר הזההתקיימו במהלך נסיעות לצורך הקמת תשתית לגידול ספירולינה והדרכה בדרום אפריקה (פברואר 2014) וברואנדה (אוקטובר 2014 וספטמבר 2015), כלומר שיחות שהתנהלו תוך כדי בניית חממות והדרכות, בשולי פגישות עבודה, בדרכים במהלך נסיעות והליכות, במגורים משותפים. חלק מהקשרים שנוצרו נשמרים עד היום. הניסיון לפעול בתוך מציאות שהיא לא פעם קשה מהכיל, כדי לשנות משהו ממנה, לפחות במה שנוגע לסיבת היותי במקוםתזונה, תבע ממני רמת מעורבות שאינה דומה לזו המוכרת על פי רוב למי שקיומם אינו הישרדותי. אם להגיד את הדברים כפשוטם, פנטזיית הזבוב על הקיר התפוגגה והותירה אחריה רק את הכמיהה לאותם רגעי חסד שמאפשרים נסיגה מנטלית הצדה או לאחור, רגעים של התבוננות בוחשיבה על. אף שכאמור הייתה גם שם כתמיד המחברת שלי אתי, פעלתי כמו מצלמה ורשמקולכותבת כל בדל תיאור, ציטוט וחוויה בלי להשתהות בהם, כותבת גם הבזקים של מחשבות ותובנות כדי שלא יתמוססו בקיום התובעני, האינטנסיבי ומרובה הסתירות. כמות ההתרחשויות העצומה, כמעט לא הגיונית, שנדחסה לפרק זמן קצר שיוותה למציאות איכות חלומית, ומנגד הייתה זו מציאות ארצית מאוד שבה לא היה לי אלא להרכין ראש לנוכח הקושי, להתבונן בה ולחשוב עליה.

בחזרה בתל אביב ועדיין בתוך המלחמה, חזרנו אחר צהריים אחד בני בן השמונה ואני מהקייטנה. את צעדינו חישבתי מפתח בניין אחד לזה שאחריו, מתכננת לאן נרוץ אם תהיה אזעקה.

איך היה היום בקייטנה?” שאלתי, כרגיל.

כיף,” הוא ענה, גם כן כרגיל, והוסיף: “שיחקנו בצהל נגד חמאס.” אגבי באופן מכמיר לב, אירוני בלי שהתכוון, סיפר שכמה מהילדים היו צהל, אחרים היו חמאס. הם זרקו דברים אלה על אלה, התחבאו, חיקו בקולותיהם אזעקות והפצצות.

ומי ניצח?” שאלתי.

אף אחד,” נעניתי בפשטות. “אחרי כמה זמן התעייפנו,” הסביר, “אז הפסקנו.”

בקייטנהכמו במלחמהמתישהו מתעייפים, אז מפסיקים. זאת אף שבשוך הלחימה לא השתנתה המציאות ש(כביכול)הביאה למלחמה.

רק מנת הצער בעולם גדלה.

גם בספר הזה, כמו בקודמיו, אני כותבת כדי להבין: הפיכת המציאות לטקסט היא אמצעי ההתמודדות העיקרי שלי. מיום שאני זוכרת את עצמי, אני לא באמת מבינה משהו עד שאני מוצאת את המילים לתאר אותו או לספר עליו; וגם בספר הזה, כמו בקודמיו, אני כותבת כדי לקרוא תיגר על המציאות: בכתיבה דרגות החופש איןסופיות, ואפשר לחתור תחת מה שנדמה בלתי ניתן לשינוי.

ואולם אל כתיבת הספר הזה התווספה מוטיבציה נוספת שנולדה מתוך מועקה ומתוך ידיעה. מועקה סמיכה ודביקה שנבעה מההכרה שחרף השתייכותי הפעילה לשמאל, בעצם קיומי במקום הזה אני חלק מהקונפליקט, חלק מהמנגנון שמשמר אותו, חלק ממי שצריך לתת את הדין ולשאת באחריות עליו; וידיעה שאין ביכולתי להוכיחשכן היא מבוססת על אינטואיציה מוסרית, היסטורית ואולי גם ספרותית, ובכל זאת היא עבורי ודאית ככל שדבר מה יכול להיות ודאישקבוצות שואפות להגדרה עצמית ולשוויון ובהינתן זמן גם זוכות לו; שמשטרים דכאניים סופם לחדול מלהתקיים ופסיכוזות דתיות ממצות את עצמן. יבוא יום ונביטאנחנו, ילדינו, נכדינו או ילדיהםבסכסוך שבתוכו אנחנו חיים כעת כמי שמביטים בהיסטוריה. השאלה היא כמה זמן יעבור וכמה דם יישפך בדרך. ובנקודת הזמן העתידית הזאת ימצא את עצמו מי שחי את הסכסוך שואלוגם נשאלמה הייתה עמדתו המוסרית, האם בכלל החזיק באחת, והאם עשה משהו כדי לשנות את המציאות.

המפגש עם דרום אפריקה ועם רואנדה, שתי חברות שעברו תהליכי פיוס, העצים את תחושת האיוולת של הקיום המסוכסך שבו אנחנו חיים, הותיר אותי נבוכה ומגומגמת ואסף אותי אל כתיבת הספר הזה, שהוא אסופת התרשמויות אישיות שלי ושל אנשים שפגשתי שם והם מתמודדים עם האתגרים האישיים מאוד שהציב בפניהם הפיוס, הציב ועודו מציב. דרך התבוננות, הרהור ושיחות אני מבקשת לשאול מהו פיוס, ממה הוא מורכב ואילו ממרכיביו הכרחיים לקיומו. בתהליך שיהיה בו מן הקילוף של מה שאינו העיקר, אנסה לבודד את אותם מאפיינים שמשותפים לחברות השונות כל כך בדרום אפריקה וברואנדה ונעדרים מהחברה הישראלית. אולי, הלוואי, יימצא בהם רמז.