עקבות בים – פרק ראשון

בְּנֵי בורז’ס

שׁוּם דָּבָר אוֹ מְעַט מְאֹד יֹודֵעַ אֲנִי עַל
אֲבוֹתַי הַפּוֹרְטוּגָלִים, בְּנֵי בּוֹרְזֶ’ס: אֲנָשִׁים מְעֻרְפָּלִים
הַמַּמְשִׁיכִים בְּדַרְכָּם הָאַפְלוּלִית בִּבְשָׂרִי,
הֶרְגֵּלֵיהֶם, קְשָׁיֵיהֶם וְהַפְּחָדִים שֶׁלָּהֶם.
דַּקִּים כְּאִלּוּ מֵעֹולָם לֹא הָיוּ וְזָרִים
לְמַהַלְכֵי הַמַּעֲרֶכֶת, בְּאֹרַח שֶׁאֵין
לְפַעַנְחוֹ הֵם חֵלֶק מִן הַזְּמַן, מִן
הָאֲדָמָה וּמִן הַשִּׁכְחָה.
מ וטּבָ שֶׁכךָּ .
עִם תֹּם עֲמַל הַיֹּום הֵם פֹּורְטוּגָל,
הֵם הָאֲנָשִׁים הַמְהֻלָּלִים
שֶׁהִבְקִיעוּ אֶת חוֹמוֹת הַמִּזְרָח
וְיָצְאוּ אֶל הַיָּם וְאֶל הַיָּם הָאַחֵר, יָם הַחֹול.
הֵם הַמֶּלֶךְ שֶׁאָבַד
בַּמִּדְבָּר הַמִּיסְטִי וּמִי שֶׁנִּשְׁבָּע שֶׁהוּא לֹא מֵת.

כותרת השיר ” Los Borges “, מציבה בעיה בפני מתרגם עברי שנגזר עליו לתעתק את השם ובכך להכריע בין “בורחס” ל”בורז’ס” ואולי אף “בורז’ש”, בין ההיגוי על פי הספרדית להיגוי על פי הפורטוגלית. האם לשמור על ההפתעה, ולכתוב “בורחס”? אולם הקורא המקורי, המקבל את השיר בספרדית, אינו מופתע, שכן הוא יקרא את השם גם בשורה השנייה, ושוב יהגה במוחו “בורחס”. התעתיק על פי הפורטוגלית, “בורז’ס”, מרחיק מעט את השיר מן המשורר. קורא פורטוגלי לא יוכל שלא להגות “בורז’ס”, שכן השם מוכר לו מארצו. בנק Borges , הוא בנק בורז’ס, תפס את עיני באחת הכיכרות הקטנות בליסבון, נלכד באחת הפעמים הראשונות שנשאתי את עיניי אל ראשי הבניינים בעיר הנהדרת. בני בורז’ס הם בנקאים פורטוגלים, או אולי כבר חלפו מן העולם וכל שנותר מהם הוא שמם המונצח בבנק. ונותרה גם חקירתו התמהה של בורחס הארגנטיני, בין אם היה צאצא של אבות הבנק ובין אם היה צאצא של בורז’ס אחר, שיצא לחפש את מזלו בארץ האפשרויות הבלתי־מוגבלות, ארגנטינה.

גורל אחד לכל בני בורחס/בורז’ס — הגורל להמשיך בבשר צאצאיהם, באותה דרך נעלמה — משוקעים בו הרגלים, קשיים ופחדים. בורחס תופס את הגנטיקה כמנגנון שאין דרך לפענחו.

יסודותיו “עדינים כאילו מעולם לא היו”. האבות העתיקים, בני בורז’ס הפורטוגלים, זרים למהלכי המנגנון הגנטי. גורלם להיות מופעלים על ידו, כחלק מן הזמן, מן האדמה ומן השִכחה, שלושת מרכיבי הנצח על פי בורחס.

במקור, מדבר בורחס על ” arte “, במובנה העתיק של המלה, שתרגמתי כאן כ”מערכת”, אוסף הכללים והפעולות המגדירים יחד מערכת פועלת. בורחס כמו מצביע על כך שהמנגנון הגנטי קודם לכל בני בורז’ס/בורחס לדורותיהם. זו דוגמה נוספת ל”גנטיקה הבורחסיאנית” שעיקרה החקירה העצמית המתמדת של הרכב הנוזל הזורם בעורקים. כיוון שזו חקירה עצמית ולא תיאוריה כללית הנמסרת לנו בניסוח סופי, יכול בורחס להרשות לעצמו לשים במרכזה בדיוק את אותו מושג נורא שטבעו הספרדים במאות ה־ 14 וה־ 15 , מושג “ניקיון הדם”, אותה אובססיה אפלה שאחזה בהם, לוודא שאין בעורקי האדם הנחקר, מושא החקירה, ה־” Inquisición “, דם “לא נקי”, כלומר דם יהודי. ברחבי יצירתו, מבצע בורחס היפוך מושגי שלם ועוסק באורח אובססיבי בדיוק באותם “אי־ ניקיונות” שיש בדמו, אותו ריבוי, אותה בלִילה שהיא למעשה סך כל המרכיבים של הדם, סך כל היסודות של בורחס האיש ושל תודעתו.

גם “האינקוויזיציה” ממלאת תפקיד חשוב ביצירה של בורחס. אחד מספריו הראשונים, ספר מסות קצר, נושא את השם ” Inquisiciones “, במובן המקורי של המלה, מובן שהיה ברבות הדורות והשריפות למובן חתרני, “חקירה”, “בירור” — במובן האינטלקטואלי, התודעתי והנפשי.

“מהלכי המערכת” בשיר שלפנינו הם מהלכיה של כל התיאוריה הבורחסיאנית הזו, תוצאותיה של אותה צנטריפוגה של התבוננות פנימית המפרידה את דמו של בורחס לחלקיו ההיסטוריים, לרכיבי דם אבותיו לסוגיהם. להבנה שלמה יותר של העניין חשוב לדעת שה”מהלכים” בתרגום שהצעתי הם תרגום של ” trámites “, מובנה המודרני והשגור של המלה. שקירוב עברי טוב שלה, אם כי דיבורי, יהיה “פרוצדורה”, “שלבים בנוהל”. מאחר שמובנה המקורי של המלה הוא “מעבר ממקום למקום או ממצב למצב”, בדומה למקור הלטיני trames , שמובנו “דרך, אמצעי”, חשבתי להתפתות למלה העברית “נתיבות”, אך לזו יש משקע עברי עתיק יותר, שאינו מן העניין כאן. חשבתי גם על “נתיבים”, שיכולים להיות פנימיים ואף פיסיים, בעוד ש”נתיבות” הם רוחניים יותר ואולי אף חיצוניים. אלא שאלה היו מרחיקים אותי מן המובן הביורוקרטי, מן הנוהל, ומקבעים יתר על המידה )במסילה, באדמה, בהבקעת החומות, ביציאה אל הים ואל ים חול( את ההפשטה של המקור, שמתאימה מאוד לעניינים ההיסטוריים־גנטיים־ תודעתיים של מי שרבים כינו אותו “החוקר הגדול”, “El Gran Inquisidor”.

מוטב שכך. מוטב שכך, אומר לנו בורחס שלוש שורות לאחר מכן. לא הכול אמור להתפענח בחקירה, לא הכול נענה לדרישה ונתון לבירור דקדקני. די לו בכך שבין אבותיו היו פורטוגלים.

ממצאים ספציפיים מדי עלולים להסיח את דעתו מן העניין, ובכך גם להסיח את דעת הקורא מפורטוגל וקורותיה אל הגורלות הקטנים של פלג עלום של משפחה בשם בורז’ס, שאחד או יותר מבניה התגלגל לפמפס של ארגנטינה או לאחת התחנות בדרך. האינקוויזיציה של בורחס מוחלטת, לכן, באורח פרדוקסלי, היא גם חלקית. יש נקודה שבה היא יודעת שמוטב לה לעצור.

מרגע שהתגלה “אי־הניקיון” המסוים בדם, מרגע שהוא הועלה על שולחן הדיונים, אין עוד צורך לדרוש בו, אין תועלת בניתוח נוסף של העובדות. וכך, בורחס מצליח ללכוד את אבותיו הפורטוגלים בנקודה של שווי־משקל מושלם, בהתאבכות הערפילית הנוצרת לנגד עיניו של המשורר בהיר הדעת ומעורפל הראייה. והם נקודות מובחנות בין עפעפי הזמן. הם פורטוגל, לא ז’ואאו או ז’וזה, לא אנטוניו או אנריקה — בורז’ס. “עם תום עמל היום”, בתרגום למלה המושלמת ” faena “ שמובנה “עבודה פיזית” וגם “עבודה שכלית”, ואין לדעת אם על עבודתם הפיזית של אבותיו מדבר המשורר ומכוון לאותם מהגרים פורטוגלים שבערוב היום, בעייפותם, לא היו אלא “פורטוגל”; או שמא הוא מכוון לעמלו השכלי, זה שעם תומו מתגלה לו פרי חקירתו: שאבותיו הם פורטוגל, על כל המשתמע מכך, המפורט עד סוף השיר.

מבחינת בורחס, “להיות פורטוגל” משמעו לשאת על גבך את ההיסטוריה של פורטוגל, להכיר בזרימתה בדמך, ולדעת שהיא חומר אל־זמני. כל ההיסטוריה הפורטוגלית מתמצה בשיר בחמש השורות האחרונות, הכוללות את קיצור עלייתה ונפילתה של האימפריה הפורטוגלית. “האנשים המהוללים”, ” la famosa gente “, אינם דווקא “מפורסמים”. הם עטורי תהילה, ” fama “, במובן העתיק והמפואר ביותר. ראשית עלייתה של האימפריה הפורטוגלית הייתה בהבקעת חומות המזרח, ביציאה אל הים, במסעות המפוארים שנשאו את בני העם הקטן הזה לאפריקה, להודו ולסין, מסעות שהפכו את פורטוגל לאחת האימפריות הגדולות בהיסטוריה. נפילתה הייתה ביציאה אל הים האחר, ים החול. בורחס תוחם את קיצור תולדות תהילתה של פורטוגל בין שתי היציאות אל הימים. היציאה אל ים החול היא הקרב המכריע נגד הספרדים, שנערך ב־ 1580 באל־קסר אל־כביר שבצפון אפריקה. הפורטוגלים הובסו, ופורטוגל נפלה בידי הספרדים. בראש הצבא הפורטוגלי עמד המלך הצעיר סבסטיאאו, שכדברי בורחס “אבד במדבר המיסטי”. בורחס מתנסח בקפידה. בהקשר הפורטוגלי, אין זה יאה לומר על סבסטיאאו שהוא מת. המלך אבד, נעלם, נבלע במדבר המיסטי אך לא מת, ואולי 11 עוד ישוב. סופה של פורטוגל הפיזית הוא ראשית קיומה המיסטי. התבוסה בזמן ואבדנו של המלך הצעיר מבשרים את הולדתו של מלך אל־זמני, מלך שעד עצם היום הזה אפשר להישבע שהוא לא מת.

בינתיים כבר איני זוכר מתי קראתי את השיר הזה בפעם הראשונה. אך אני יודע בוודאות שבעת הקריאה הראשונה, כנראה בשנות הנעורים המוקדמות שלי, לא ידעתי למה מכוון בורחס בדברו על ים החול, על אבדן המלך “במדבר המיסטי” ועל השבועה שהוא לא מת. לימים נודעו לי כל הפרטים. המלך שאבד היה עלום, מסתורי, עד כי הוא היה בעיניי אגדה כללית, סמל של גורל לאומי שבורחס מציג אותו כך: עם שמלכו אבד לו. אך הפרטים נודעו לי, כמובן המלך סבסטיאאו, תקוותה של פורטוגל המאוימת, של האימפריה העלולה להיבלע בידי שכנתה, יצא לקרב הגדול, לתבוסה הגדולה שבלעה אותו בסערת הברזל, הדם והחול. הסמל היה לממשות, והממשות התגלתה כסמל לאומי. מלך אישי מאוד נגלה לי, בחור מסכן שהותיר אחריו עַם מסכן לא פחות, צרוב בסיפור החולי.

באותה עת, גסס בליסבון משוררה הגדול של האימפריה הפורטוגלית, קמואש, ומספיק לומר שהוא מת בפורטוגל כדי שיידעו שהוא לא רק מת במולדתו, אלא גם מת איתה. המשורר שאפשר לומר עליו שיצירתו האפית “הלוזיאדים” הקימה את תודעת האימפריה ואולי אף את האימפריה 12 עצמה, מת בשנה שסימנה את סופהּ. בשיר אחר, המופיע מיד לאחר “בני בורז’ס”, אומר בורחס שכל מה שאבד אז ממשיך להתקיים ביצירתו של קמואש, ב”אַינִֵאֵי הלוזיטנית” שלו.

לא רק יצירתו של קמואש המשיכה להתקיים. גם סבסטיאאו והאמונה שהוא לא מת, שהוא עוד ישוב, שהוא יעלה מן החול וישיב את עטרת תהילתה של פורטוגל ליושנה — גם כל אלה המשיכו להתקיים בדמות הסבסטיאניזם, המשיחיות הפורטוגלית בת מאות השנים. בורחס ידע זאת ללא ספק. אולם כיום, ברבות השנים והקריאה, אני שב לקרוא בשיר ומדמיין את בורחס קורא את היצירה השירית “מֶֶסֶר”, ” Mensagem “, של פרננדו פסואה. המשורר הפורטוגלי, שהיה מבוגר מבורחס באחת־ עשרה שנים בלבד, התהלך בתוך נבואה בדבר הופעתו של “קמואש־על” העתיד לבשר על עלייתה של אימפריה פורטוגלית חדשה, רוחנית ולא גיאוגרפית. בנוסף לכך, חבַר פסואה ב”מסר” שלו גם לאמונה בסבסטיאאו המשיח הפורטוגלי.

באחת הפעמים שקראתי את מחזור השירים “מסר”, הדהד מאחד השירים משחק מלים בפורטוגלית, שבאמצעותו רומז לנו פסואה על סבסטיאאו. פסואה עושה שימוש בפועל bastar , “להיות מספיק”, כדי לבנות הברות מתוך שמו של המלך המשיח: basta, se basta, basta-se ועוד. בשורות הללו שמעה אוזני העברית צלילים מוכרים מאוד, הדים ברורים ל”אל שדי”, כלומר של אותו אל שדי לנו בו, שאיננו זקוקים לאחר מלבדו. בביקור בליסבון ניגשתי ל”בית פרננדו פסואה” ושלפתי מבין ספריו הפרטיים כרך של מסכת “חגיגה” מן התלמוד במהדורה מדעית, עברית־ אנגלית, עם ביאורים מפורטים באנגלית. והנה התגלה לי שפסואה עיין בדיוק במקום שבו התלמוד מפתח את “אל שדי” כאל מספיק, כאל שדי בו, ואף מדובר שם על הגבלת העולם והים, שהאל אומר להם “די!”, אולם בורחס לא ידע דבר מכל זאת, ואני מניח שהוא גם לא ידע שבדמו של פסואה זורמים גם יהודים, ושהתלמוד שימש בידו כדי להעצים את המסר האימפריאלי־משיחי, בציפייה לשובו של המלך־המשיח סבסטיאאו.

לאחר שתרגמתי את השיר, הנחתי אותו בצד. טוב לשירים מתורגמים לנוח מעט. ואכן, כששבנו זה אל זה בכוחות מחודשים, ציפתה לי הפתעה בין מלות השיר: “ויצאו אל הים ואל הים האחר, ים החול”. פתאום לא ראיתי את האותיות, אלא את הרווחים ביניהן: אל Xהים ואל Xהים האחר…” האם בעוד דור או שניים יבוא קורא ויקרא את השורות העבריות הללו ויראה בהן רמז סמוי, דווקא בגלל פרשת הרמזים ב”מסר” של פסואה? האם לא מוטב היה לשנות את המלים העבריות כך שלא יעמיסו על השיר של בורחס את מה שאין במִלותיו? יכולתי לומר “אלי ים ואלי הים האחר”, יכולתי אפילו להנמיך את המשלב ולומר “לים ולים האחר”. אולם מרגע שראיתי את “אלהים”, בכתיב התנ”כי המדויק, לא הייתה לי עוד דרך חזרה. את האלהים העולה מן המרווח שבין שתי מלים, בין האוקיינוס לסהרה, בין הכתוב בשחור לשטח הלבן, עולה בדרכו האפלולית, מעורפל ובהיר בעת ובעונה אחת, את האלהים הזה אינני יכול למחוק.

בפעם הראשונה שהגיתי את שמו, את השם המפורש, בילדותי בארץ דוברת הספרדית, הקתולית והרחוקה, בהונדורס, למדתי את הלקח. הישראלית הצעירה שלימדה אותי מעט תנ”ך ואגדה, הושיבה אותי לקרוא מספר בראשית, ועמדה לגהץ חולצות לבעלה. וברגע שאמרתי את השם, היא נכוותה בידה מן המגהץ, ומיהרה לומר “את זה לא אומרים”, ואילו אני הבטתי באותיות השחורות, בסימני הניקוד שהזמינו אותי לקרוא את המלה בעלת ארבע האותיות, ושתקתי. “אֲדֹנָי”, היא הסבירה לי.

“אומרים אֲדֹנָי”. “אבל מי הוא?”, חשבתי ולא אמרתי, “האם הוא עולה ומופיע כך פתאום אם הוגים את שמו, אפילו במקרה?”