פסגות – פרק ראשון

עיקול המסגד ועיקול הביוב

צמד עיקולי כביש מספרים את סיפור הדרך לפסגות ואת סיפור ההתנחלות של ילדותי ונעורי. היינו יוצאים משער היישוב ופונים לעבר העיר רמאללה. עזובה קצרה הפכה לבתים ספורים, הכביש התפתל מעט, עבר בין בתים בני כמה קומות ואז הגיע לעיקול. המסגד עמד מצד ימין, הכניסה אליו היתה מוסתרת, דוכני פירות ניצבו לפניו, הלהט שדמיינו היה מסווה. הרכב השתהה לרגע ואז פנה לעבר הרחוב הראשי. הרחוב הראשי קיבל אותנו בתזזיתיות ומהירות שהכחידו את זיכרון הבוקר בכפר הקטן שממנו באנו. המולה וגשרי מתכת לבנים חלשו על הכביש. היתה זאת עיר, עיר עם דופק, חיים עמוסים יותר, ממהרים ודחופים, סוחרים וכלי רכב, פרסומות ומוזיקה, עגלות עם לחם וחנויות: עיני הילד ראו וחמדו.

אני נזכר בנסיעה אחת, בבוקר. הורי שלחו אותי ללמוד בבית הספר היסודי הדתי לבנים “חורב”, הרחק מרוב חברי וקרוב אל מה שהם חשבו למערכת חינוך רצינית והישגית יותר. לכן נסענו, אני ואחי הקטן, עם שכנים ששלחו גם הם את שלושת ילדיהם ללמוד ב”חורב”. מיד עם הפנייה לעיקול, מתחת לאחד הגשרים הלבנים, זרקו עלינו אבנים. מיידי האבנים, רעולי פנים, ברחו לתוך מבוך הסמטאות. אברהם פריד, הזמר החרדי שהיה אהוב עלינו, שר ברכב “פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת”. הקול העדין שלו, הבכייני, נקטע עם מהלומת האבן וטריקת הדלת. הנהג, האב, יצא באקדח שלוף למרדף אחרי הנערים. הם נמלטו כבר. היו צעירים ממנו והכירו טוב יותר את העיר. הוא שב לרכב לאחר כמה דקות, אקדחו עוד שלוף בידו, מתנשף.

עיקול המסגד היה מקום של סקרנות, מקום קטן של רוכלים וילדים בני גילנו; הכביש הראשי העמוס היה למקום של מרדף, של אקדח שלוף, של מכת האבן על השמשה. זה היה האופי הכפול של הנסיעה דרך רמאללה בשנים הראשונות של חיי. העיקול היה מקום של מפגש, של השתנוּת. אני זוכר אותנו, ילדים ברכב, ברקע מתנגן השיר החסידי שאינו יכול להרגיע את החרדה וההתרגשות למראה האב הרודף, האקדח השלוף, הנערים רעולי הפנים.

מאות המטרים שעשינו מדי בוקר שלפו אותנו מההרמוניה של היישוב, מהנוף, מהטבע ומהשקט של הגבעות החשופות לעבר העיר הגדולה. לפני העיקול עוד עברנו בכמה רחובות שהעמידו מולנו את אשליית השכנוּת. אני חושב שהיינו סקרנים ושרצינו, בגוף הקטן שלנו, להתקרב לרוכלים שמול המסגד. זה לא קרה.

העיקול השני, עיקול הביוב, הוא כבר סיפור הנסיעה מהסכמי אוסלו ואילך: הנסיעה בממלכת הכבישים העוקפים. הירידה מהיישוב עוברת דרך בּוּדְקֶה לבן. השומר, פעם חייל, היום אזרח, תמיד עייף ומשועמם, מרים את המחסום. הגבעה ממול מספקת מראה של שלוות נפש הררית. עצי זית, חסרי בעלים כביכול, סירה קוצנית מכל עבר, טרסות אבן. פנייה אחת שמאלה תוביל לעבר המזבלה האזורית ולציר שנפתח בשנים האחרונות ומחבר את היישוב עם היישוב השכן והאידיאולוגי יותר, בית אל. המזבלה היתה הקללה של פסגות. לעתים הרוח שינתה כיוון והעשן של האשפה הנשרפת טיפס ועלה אל בתינו. זה היה קורה לרוב בימי שישי, לפני שבת, אחרי המקלחות וההכנות, הריח והעשן הכתימו את הלבן שביקשנו. לעתים הרוח פנתה לאל-בירה ורמאללה: המזבלה היה לגזֵרת גורל משותפת, אבל מי שחיטטו בתוך ערמות האשפה, מי ששלו משם ברזל וחפצים, היו ילדים מרמאללה בלבד; בעבורנו היה המקום מעבר לגבול, אתר מסוכן ובלתי מובן, ריח שרוף ותו לא, עשן.

הפנייה ימינה הובילה לעבר המשך הגבעות הריקות והשקטות. הדרך הובילה לירושלים. רק טבע חולף על פני הנוסע: הגבעות יורדות באטיות לעבר ואדי מכמש, הוואדי נוסע לעבר הרי יהודה, המדבר וים המלח, חום וירוק נמהלים יחד במחזה חף מאשמה, נקי וריק, שפועל במהירות על העין והנסיעה. שקט משתרר. לרגע נמחק האיוּם ונראים התיל והאבן של גדר היישוב, הגבוהה במקצת מן הכביש. בתי פסגות נדמים ככפר שלֵו העשוי רעפים ושבילים זעירים.

ואז מגיעים לעיקול בכביש, ולאחר כמה מאות מטרים עיקול נוסף, חד בהרבה, שבו הרכב נאלץ להאט. העיקול הראשון מגלה את בתי האבן האחרונים של העיר אל-בירה. נדמה שזו שכונה אמידה יותר. בתים רבי קומות צומחים במורד הגבעה וביניהם שבילי עפר. הנה הם, לראשונה חולשים מלמעלה, עין עצבנית עשויה אבן, עמוסת איוּם. מתחת לכביש וממש לצד העיקול הנוסף ניצב מתקן להתפלת מי ביוב במימון אירופי. מי שופכין זורמים שם ללא הפסקה לעבר כמה בריכות קטנות. כמה תושבים בפסגות טענו שזוהי מזימה מכוונת: להניח את הביוב של רמאללה מול עיניהם.

מעל מתקן הביוב ניצב מבנה צבאי עשוי בטון מעוגל ובו צריח שמירה. העמדה הזאת הגיחה בעיקול רק בשנים האחרונות. כמה פעמים ירו על כלי רכב שהאטו את קצב הנסיעה בעיקול. קליעים חלפו דרך המכוניות ולידן. אף אחד לא נהרג באותם מקרים, אבל המטרה העמוקה יותר של הירי הושגה: העיקול הפך למקום של איום ומתח, מקום המעורר תמיד מבט ער ומבוהל, מקום שבאחת זורק את הנוסע לתוך המרחב סביבו וממוטט את אשליית המדבר והגבעות הריקות. כמה עצים מלווים את העיקול מן הצד הפלסטיני. בלילה הם נראים כמו לחישה ארוכה של אסון. כולם סופגים שם, שוב ושוב, את הריח החמוץ של הפחד. אלפי פעמים עוברים שם ובכל פעם נשמעת מין שריקה רעה, או שנדמית תנועה חשודה.