קניית ספרים ברשת? 15 סיבות מצוינות אביה אטס

העולם גורס את עצמו לדעת: 4 מיליון ספרים נגרסים מידי שנה בישראל.

רבים מחובבי הקריאה יעידו שאין כמו תחושת השוטטות בחנות הספרים; המבחר העשיר, המדפים הצבעוניים, ריח הדפים החדשים וכמובן רגע מציאת הספר המובחר. ייתכן שגם אתם מחסידי האולד-סקול הספרותי, ולכן אספנו עבורכם רשימת יתרונות לאופן הרכישה המודרני שנועדה, בין היתר, לשכנע אתכם שהקנייה באינטרנט מחזקת את היצירה.

 

אז למה לך לקנות ספרים ברשת? 15 סיבות מצוינות לפניכם:

 

  1. גריסת הספרים בישראל עומדת על היקף של כ-4 מיליון עותקים בשנה, כתוצאה מאחוז רכישה שנמוך מאחוז הייצור, ומחסור בשטח אחסון לצד עלויות אחסון גבוהות של חברות ההפצה.

 

  1. תמיכה ישירה בהוצאות הספרים – הרשתות הגדולות מקזזות את תקבולי ההוצאה בכ-65%.

 

  1. תמיכה בסופר/ת שכתב/ה את הספר – ככל שאחוזי תקבולי ההוצאה גדלים, כך גדלים גם התמלוגים לסופרים.

 

  1. תמיכה בספרות – בעשרים השנים האחרונות, מאז שאמזון החלה במכירת ספרים באינטרנט, נמדדה עליה של כ-20% במספר הקוראים ברחבי העולם.

 

  1. יצירתיות ספרותית וריבוי קולות – המרחב האינטרנטי מאפשר ריבוי של קולות ושל ז'אנרים ספרותיים שבעבר לא קיבלו במה לביטוי משום שנחשבו לא רווחיים, כמו סיפורים קצרים, ספרות מעריצים (Fan Fiction) וספרי הדרכה נישתיים.

  1. אתרי מכירה בימינו מספקים מידע נרחב על המוצרים, לעתים יותר מהחנויות, כגון ביקורות על הספרים, המלצות של קוראים נוספים, מידע על המחבר, סרטוני הקראה מהספר ועוד.

 

  1. שמירה על איכות הסביבה – ריבוי ההזמנות באינטרנט מוביל להדפסת כמות מדויקת של עותקי הספר, וכתוצאה נחסכת כמות משמעותית של נייר.

 

  1. המבחר הוא באמת אינסופי – אם לא מצאתם את ספרכם החדש באתר אחד, עברו לאתר אחר.

 

  1. לרבים מהספרים שאתם מחפשים יש גם גרסה דיגיטלית לקריאה. על נושא זה אפשר לכתוב כתבה שלמה נוספת, אבל בקצרה – חסכון בנייר, חסכון בכסף, נגישות, ותפוצה רחבה.

 

  1. חיסכון בזמן – התירוץ "אין לי זמן ללכת לקנות את הספר" כבר לא רלוונטי. האינטרנט לא רק זמין עבורכם בכל זמן ומקום, אלא גם ההתמצאות במרחב האינטרנטי יעילה וממוקדת יותר.

 

  1. הרשו לאינטרנט לעצב את הספרייה שלכם – קראתם כתבה על ספר/סופר/נושא מעניין, אל תחכו להזדמנות שתראה את עצמה, הזמינו את הספר.

 

  1. סוף סוף תקבלו דואר הביתה שהוא לא מביטוח לאומי.

 

  1. אין כמו הריגוש מחוויית ה-Unboxing אחרי קבלת משלוח בדואר.

 

  1. לא יצאתם מהבית, לא חטפתם קורונה.

 

מהמגזין מהמגזין
מאת:אביה אטס
העולם גורס את עצמו לדעת: 4 מיליון ספרים נגרסים מידי שנה בישראל. רבים מחובבי הקריאה יעידו שאין כמו תחושת השוטטות בחנות הספרים; המבחר העשיר, המדפים הצבעוניים, ריח הדפים החדשים וכמובן רגע מציאת הספר המובחר. ייתכן שגם אתם מחסידי האולד-סקול הספרותי, ולכן אספנו עבורכם רשימת יתרונות לאופן הרכישה המודרני שנועדה, בין היתר, לשכנע אתכם שהקנייה באינטרנט מחזקת את היצירה.

 

אז למה לך לקנות ספרים ברשת? 15 סיבות מצוינות לפניכם:  
  1. גריסת הספרים בישראל עומדת על היקף של כ-4 מיליון עותקים בשנה, כתוצאה מאחוז רכישה שנמוך מאחוז הייצור, ומחסור בשטח אחסון לצד עלויות אחסון גבוהות של חברות ההפצה.
 
  1. תמיכה ישירה בהוצאות הספרים – הרשתות הגדולות מקזזות את תקבולי ההוצאה בכ-65%.
 
  1. תמיכה בסופר/ת שכתב/ה את הספר – ככל שאחוזי תקבולי ההוצאה גדלים, כך גדלים גם התמלוגים לסופרים.
 
  1. תמיכה בספרות – בעשרים השנים האחרונות, מאז שאמזון החלה במכירת ספרים באינטרנט, נמדדה עליה של כ-20% במספר הקוראים ברחבי העולם.
 
  1. יצירתיות ספרותית וריבוי קולות – המרחב האינטרנטי מאפשר ריבוי של קולות ושל ז'אנרים ספרותיים שבעבר לא קיבלו במה לביטוי משום שנחשבו לא רווחיים, כמו סיפורים קצרים, ספרות מעריצים (Fan Fiction) וספרי הדרכה נישתיים.
  1. אתרי מכירה בימינו מספקים מידע נרחב על המוצרים, לעתים יותר מהחנויות, כגון ביקורות על הספרים, המלצות של קוראים נוספים, מידע על המחבר, סרטוני הקראה מהספר ועוד.
 
  1. שמירה על איכות הסביבה – ריבוי ההזמנות באינטרנט מוביל להדפסת כמות מדויקת של עותקי הספר, וכתוצאה נחסכת כמות משמעותית של נייר.
 
  1. המבחר הוא באמת אינסופי – אם לא מצאתם את ספרכם החדש באתר אחד, עברו לאתר אחר.
 
  1. לרבים מהספרים שאתם מחפשים יש גם גרסה דיגיטלית לקריאה. על נושא זה אפשר לכתוב כתבה שלמה נוספת, אבל בקצרה – חסכון בנייר, חסכון בכסף, נגישות, ותפוצה רחבה.
 
  1. חיסכון בזמן – התירוץ "אין לי זמן ללכת לקנות את הספר" כבר לא רלוונטי. האינטרנט לא רק זמין עבורכם בכל זמן ומקום, אלא גם ההתמצאות במרחב האינטרנטי יעילה וממוקדת יותר.
 
  1. הרשו לאינטרנט לעצב את הספרייה שלכם – קראתם כתבה על ספר/סופר/נושא מעניין, אל תחכו להזדמנות שתראה את עצמה, הזמינו את הספר.
 
  1. סוף סוף תקבלו דואר הביתה שהוא לא מביטוח לאומי.
 
  1. אין כמו הריגוש מחוויית ה-Unboxing אחרי קבלת משלוח בדואר.
 
  1. לא יצאתם מהבית, לא חטפתם קורונה.
 
קרא עוד...
מאת:אפיק

את סרטה המצוין של טליה לביא, “אפס ביחסי אנוש”, העוקב אחר קבוצת חיילות שלישות בבסיס שריון צהל”י בנגב, ניתן לראות כקומדיה צבאית ישראלית מאוד. והוא אכן כזה. צופה ישראלי, בעיקר צופה אשר שירת בצבא, ובעיקר כזה אשר (כמוני) העביר את השירות בעבודה משרדית, יזהה בסרט דקויות הנובעות מתוך העברית הצבאית ומתוך ההווי הצבאי המקומי. ואולם הסרט, כך מתברר, הצליח לעורר עניין לא רק באולמות הקולנוע בארץ, אלא גם בנכר. יש בו אפוא דבר הנוגע בחוויה חוץ-ישראלית וחוץ-צבאית. ודאי, הסרט כובש ראשית לכול בזכות שלל הדמויות המצחיקות-מעצבנות, הנוגעות ללב ומשוחקות להפליא. אבל יש כאן דבר נוסף. הדבר הזה הוא האבסורד. “אפס ביחסי אנוש” הוא קומדיית אבסורד מרה.

“תחושת האבסורד” כותב אלבר קאמי, “אינה צומחת מבחינה פשוטה של עובדה או מרושם כלשהו, היא נובעת מהשוואה בין מצב עובדתי לבין מציאות מסוימת, בין פעולה לבין העולם שהוא למעלה ממנה. ביסודו של דבר, האבסורד הוא פירוד. אין הוא מצוי אף באחד מהגורמים המושווים. הוא נולד מן העימות ביניהם” (מתוך: “המיתוס של סיזיפוס”). ב”אפס ביחסי אנוש” צומחת תחושת האבסורד מתוך המפגש והפירוק של שלושה מישורי משמעות, המעניקים, או אמורים להעניק, פשר למסגרת שבתוכה פועלות החיילות בסרט: המישור הצבאי, המישור המשרדי, ומישור ההתבגרות הנשית.

מישור המשמעות הצבאי מושתת על אתוס גברי של גבורה והקרבה, של התוויית ההיסטוריה, של הגנה על המולדת, של חיים ומוות. אני זוכר את הפעם הראשונה בה השתתפתי במטווח בטירונות: להפתעתי, חולשה פיזית אחזה בידיי, ובתחילה התקשיתי ללחוץ על ההדק. לא הצלחתי אז להסביר לעצמי את החולשה, וגם היום אינני בטוח במשמעותה, אולם סביר להניח שחשתי במשהו מן הכוח ליטול חיים, ובאחריות הנלווית לכוח, כאילו חוויתי משהו מהילת הקודש של הכלי הזה. כיוון שהצבא עוסק בגורלות אדם, בחייהם ובמותם, הריהו בהכרח בעל אתוס חגיגי מאוד, מלא בפאתוס מקודש.

אלא שכאשר המשמעות העליונה – ההיסטוריה, ההקרבה, החיים והמוות – נפרטת לפרוטות היום-יום, כאשר הפאתוס פוגש במציאות של השגרה הצבאית, עלולה המשמעות להתרסק, ומההתרסקות הזאת צומח אבסורד. הסרט רצוף ברגעים כאלה. באחת הסצינות, עוברות החיילות תדרוך לגבי “נוהל מעצר חשוד”. כיצד לעצור אדם חשוד, שואלת הקצינה, כאשר “כל מה שעומד לרשותי זה העירנות שלי, התושיה, האחריות לביטחון הבסיס, ורובה M-16 “? לאחר שהחיילות כושלות מלענות, היא מפרטת את הנוהל המוכר לעייפה: עצור (לא עוצר) – עצור והזדהה (לא עוצר) – עצור או שאני יורה (לא עוצר) – דריכה הפגנתית של הנשק (לא עוצר) – יריה באוויר (לא עוצר) – יריה לרגליים. אינני יודע כיצד חיילים קרביים חווים תדרוכים מסוג זה, אולם עבורי כג’ובניק הם נראו תמיד כל כך מנותקים מהמציאות, כל כך רחוקים ממשהו שאני עלול להיתקל בו או להתמודד איתו בהצלחה. רב”ט זוהר (דאנה איבגי המופלאה), שהיא היחידה בסרט המזהה את האבסורד ועסוקה בסימון מיוסר ומתריס שלו, שואלת כאן כשחיוך נבזי על שפתיה: “אבל מה אם הוא כן עוצר?” עלי להודות שלצד הצחוק שאחז בי ברגע זה בסרט, אחזה בי גם בושה: כיצד אני מעולם לא שאלתי את השאלה המתבקשת הזאת? מה שהשאלה של זוהר עושה, זה פירוק של הטקס המקודש. “נוהל מעצר חשוד”, שמטרתו ההכרחית והמוצדקת היא למנוע פגיעה בחפים מפשע ולהסדיר את השימוש בכלי הקודש הקטלני, הוא בה בעת מגוחך למדי בתוך מציאות שבה מרבית ה”חשודים” הם כנראה עוברי אורח תמימים, ומגוחך עוד יותר כשהמאבטחות הן פקידות משרד בבסיס עורפי, פקידות שנעדרות כל “עירנות, תושיה, ואחריות”. כשהגיון-העל האדום מדם של הצבא נחווה בתוך מציאות אפורה, נוצר פירוד בין המשמעות לחוויה, ומתהווה האבסורד.

מישור המשמעות השני הוא המשרד: בירוקרטיה של משרדים היא אכן משמעותית ובעלת היגיון פנימי. חשוב שטפסים מנהלתיים יהיו מתוייקים היטב, ושמידע יהיה מסודר. בהקשר הצבאי, רישום לא מדויק עלול להיות גורלי במקרי חירום. אבל לאדם הנמצא בשגרה המשרדית, שהמשמעות של הסדר מתקיימת הרחק-הרחק מעל פעולות היום-יום שלו, לאדם כזה פורחת המשמעות מבין האצבעות, והיא מתקשה למצוא אחיזה בהיגיון של פעולותיו. לא מדובר כאן על שעמום בלבד. מדובר על כך שתיוקם או גריסתם של מרבית הטפסים לא מעלה ולא מורידה במאום. שוב, זוהר היא שמזהה את האבסורד הזה, ומורדת בו באמצעות התחמקות מכלל פעולה, ובאחד משיאי הסרט גם באמצעות חבלה מכוונת, מרושעת ונואשת, במנגנון.

כאשר משרד נמצא בתוך מסגרת צבאית, האבסורד הצבאי פוגש באבסורד המשרדי. באחת הסצינות, טוראית דפי (נלי תגר המעולה) מדריכה בהתלהבות חיילת חדשה לגבי אחת המגירות: “פה יש מחוררים, מהדקים, סיכות, נעצים, חוצצים, סכין יפנית, סכין מעטפות, טושים, מחדדים, דבק פלסטיק, דילול דיו…” רשימת המלאי הזו מפורטת כאשר על הקיר, בפינת הפריים, מופיעה תמונת טנק. מרחק אינסופי מפריד בין מכונת המוות חורצת הגורלות, שלמען תפקודה קיימים המשרדים והניירת, לבין שגרת הנעצים והטושים. בכמה סצינות מנסה הקצינה רמה (שני קליין) להחדיר בחיילות מוטיבציה לפעילות תיוק אינטנסיבית באמצעות אתוס קצונה אופייני, ומדברת על “הזדמנות לתת תרומה קטנה לצה”ל”, על “טביעת חותם”, ואף על “חוויה”. אני מזכיר: מדובר על תיוק טפסי שלישות בקלסרים. שוב, הפערים הם בלתי נתפסים.

מישור המשמעות השלישי הוא בעיניי החשוב ביותר בסרט: זהו מישור המשמעות של ההתבגרות הנשית. מישור זה מושפע משני המישורים האחרים, ומשפיע עליהם. השירות הצבאי נחשב לתחנה ראשונה של בגרות בחברה הישראלית. זוהי המסגרת החוץ-ביתית הראשונה שהמתבגר הישראלי הממוצע נקלע לתוכה, ההזדמנות הראשונה שלו להיכנס לתפקיד של אדם מבוגר. הצבא לא יכול, כמובן, לעקור באחת את הילדיות מתוך הנער. אבל אם הבן-המתבגר עשוי לעטות על עצמו את מסכת הגבריות הצבאית ולטשטש את ההיבטים הילדיים שבו, הרי שהבנות הג’ובניקיות בסרט מתקשות להשתלב במסגרת הצבאית המשרדית באופן שמקנה משמעות בוגרת ומספקת לנשיותן. מכיוון שהצבאיות והמשרדיות הן אבסורדיות מלכתחילה, לא נפתחת אפשרות לחיילות לממש את עצמן כנשים בוגרות. באין מוצא, הן נשאבות לרגרסיה ומתנהגות כילדות. אך בעוד המסגרת המשפחתית הקנתה אולי משמעות לילדיותן בדמות יחסים משפחתיים תומכים ואוהבים (והסרט לא מספר על כך דבר), הרי שהמסגרת הצבאית המשרדית אינה יכולה להעניק להן משמעות דומה, ומן הילדותיות לא נותרים אלא פריקת העול, ההתבכיינות, ההתחמקות, הוויכוחים חסרי השחר, חלומות השווא, ומשחקי המחשב.

אחד הדברים המרתקים בעיניי בסרט הוא הגילום של תופעה זו באמצעות שרטוט מפורט ומדוייק להפליא של תפאורת המשרד הצבאי: הצבא והמשרד – סמלי הסדר והמשמעת – הופכים לזירה של כאוס עמוס, כמו חדר של מתבגרות חסרות הדרכה הורית, כאוס בו משמשים בערבוביה סמלים צבאיים, אביזרים משרדיים, ואסתטיקה ילדותית. הזכרתי קודם את תמונת הטנק המופיעה על קיר המשרד. בהמשך אותה סצינה, כאשר דפי מסבירה בדרמטיות לחיילת על סגולותיו של אקדח הסיכות (“הדבר הזה הוא קטלני, שום דבר לא מחזיק את הבריסטולים”), ניתן לראות על אותו קיר ציור של וויל-אי-קויוטי מסדרת האנימציה. ועל צגי המחשב ניתן לראות פתקים גזורים בצורת פרחים שמודבקים ברישול, גחמה אסתטית דלה וחסרת חן הנבלעת בתוך הררי התיקיות שאיש לא טורח להחזיר למקום.

אך מעבר לרגרסיה הילדותית, מישור המשמעות של ההתבגרות הנשית נוגע בפן חשוב הרבה יותר, המקנה לשני המישורים האחרים תוקף זוועתי: מבלי להפריז בספויילרים, העיסוק בפגיעות נשית ובפגיעותו של הגוף הנשי – בבתולים, בהתמסרות אובססיבית, בפגיעה עצמית, בתקיפה מינית, בשלמות הגוף – נעשה בסצינות מחרידות, כמעט מסוייטות, המעוררות אי נחת בצופה. כשם ש”במחכים לגודו” מקרין הדיבור האובדני על הפטפטפת הכללית, כשם שאימת המוות מקרינה על החלקים הקומיים ב” מילכוד 22 “, כך הזוועה הגלומה בסצינות האמורות מעניקה לסרט כולו גוון מאיים המוציא אותו מגידרה של קומדיית מצבים, ומעניק לאיוולת הצבאית-משרדית מימד אבסורדי באמת, במובנו המחריד של המושג “אבסורד”. להרגשתי, באווירה המאיימת הנוצרת מתוך הפגיעות הנשית, ובאופן בו האווירה הזו מקרינה על המצבים הקומיים, טמון אחד מסודות כוחו של הסרט.

קרא עוד...
מאת:אליס ביאלסקי

ב-1987, כשמלאו לי שמונה עשרה, התאהבתי בטירוף, עד כדי אובססיה, במוזיקת רוק. האהבה הזאת הכתה בי כמו נחשול, שינתה את אורח החיים שלי, את בחירת הקריירה, את תפישת עולמי ואת הגדרתי העצמית. לפני כן האזנתי אך ורק למוזיקה קלאסית והלכתי לקונצרטים כמה פעמים בשבוע. עם החברים שלי נמנו רק תלמידי האקדמיה על שם צ’ייקובסקי – את יתר ההולכים על שתיים לא החשבתי לבני אדם. האהבה שלי למוסיקה היתה גדולה כל כך, שאפילו נרשמתי לשיעורי ערב בקונסרבטוריון והכרחתי את אמי לקנות לי פסנתר. התאמנתי במשך שעות על נגינת סולמות ועל תרגילים לפיתוח הטכניקה וחוזק האצבעות (ובייחוד הקמיצה, האצבע החלשה ביותר), שחברי המוסיקאים המליצו לי עליהם. מקץ תקופה של אימונים אינטנסיביים נחבלתי בידי – תופעה מוכרת בקרב נגנים מקצועיים, שמבלים זמן רב מדי ליד הפסנתר. היד התנפחה והכאב היה בלתי נסבל. נאלצתי ללכת לרופא, לחבוש את היד, לקחת תרופות. ואם לא די בכך, נאלצתי גם לספוג את ההלצות של חברי, שמצבי נראה להם משעשע מאוד.

כך, חובבנית ככל שתהיה, קריירת הנגינה שלי נחסמה בפני לתמיד. לקחתי את זה קשה, כמובן, אבל כמו קודם, לא הוצאתי את האף מהקונסרבטוריון ואת כל כספי ביזבזתי על קניית תקליטים של מוסיקה קלאסית.

בזמן ששרצתי ימים שלמים בקפטריות של מוסדות מוסיקליים שונים ברחבי מוסקבה ודנתי עם חברי המוזיקאים בניואנסים של הרסיטל האחרון של סביאטוֹסלָב ריכטר או של רביעיית בּוֹרוֹדין, התחילו להתרחש סביבי דברים מעניינים. גורבצ’וב עלה לשלטון והחלה הפרסטרויקה. פתאום צצו ספרים שהדפסתם נאסרה קודם לכן, ובבתי הקולנוע הקרינו יצירות שלא חצו את סף הצנזורה הסובייטית, מה שנקרא “סרטי מדף”. בעיתונים ובטלוויזיה כתבו ודיברו על עניינים, שעד אז אנשים התלחשו עליהם בחדרי חדרים, בצנעה. אִטית מכולן היתה, כמובן, יציאתה מן המחתרת של מוסיקת רוק. עדיין פחדו מפניה. הרוק היה התגלמות ההשפעה המשחיתה של המערב. באמצע שנות השמונים מתחו המנחים ולדימיר פוזנר ופיל דונהיו גשר טלוויזיוני בין ברית המועצות לארצות הברית. בזמן השידור של הטוק־שואו שחצה את מסך הברזל, קמה אשה נרגנת באולפן בלנינגרד ואמרה בתרעומת: “אין סקס בברית המועצות!”. כך בערך היה מצב העניינים גם בתחום הרוק: כולם ידעו שמישהו מנגן אי־שם את המוסיקה הזאת, אבל העדיפו שלא לדבר על כך. זה היה מביש מדי.

ואצלב האוול קיבל אותם בזרועות פתוחות, והקהל בפראג נופף בכרזות שעליהן התנוססה הסיסמה: “הלאה הטנקים הסובייטיים, ברוכים הבאים, רולינג סטונס“. זו היתה הופעה היסטורית. צילום: רויטרס.
עוד כתבות בנושא
למרבה הפלא, אמי היתה זאת שפתחה לי דלת לעולם הרוק. היא הרצתה בבית ספר לרפואה וניהלה בו חוג סטודנטיאלי למוסיקה ודרמה. בזמן החזרות, התלמידים שלה ניגנו שירי רוק רוסיים של להקות כמו אקווריום, משינה וְרֵמֵנִי (שזה “מכונת זמן” ברוסית) וזוֹאוֹפּארק. חלק מהשירים מצאו חן בעיניה והסטודנטים נתנו לה קלטות עם אלבומי הלהקות. אמא הביאה אותן הביתה ונתנה לי להאזין להן.

אלבומי הרוק הרוסי הוקלטו מן הסתם באופן מחתרתי, באולפנים ביתיים. גם ההופעות עצמן התקיימו בדירות פרטיות של חברים ומכרים. המוסיקאים האלה נרדפו, נעצרו ולפעמים אפילו הוכנסו לבתי סוהר. אבל הזמנים השתנו לאִטם. בהדרגה הורשו כוכבי הרוק הרוסים להופיע באולמות של מוסדות חינוך בעלי אופי ליברלי יותר. פה ושם הושמע פתאום ברדיו או בטלוויזיה שיר חדש של אקווריום או קינוֹ. בתחילה, בהיותי חסידה של שוברט ובטהובן, המוסיקה כשלעצמה לא נגעה בי, אבל הטקסטים, האנרגיה, תחושת המחאה והחופש – כל אלה עוררו בי עניין. התחשק לי ללמוד יותר על הרוקנ’רול הזה. אחרי חצי שנה לא היה אפשר להכיר אותי – זנחתי הכל, האזנתי רק לרוק, התייצבתי לכל ההופעות, גזרתי את הצמה הארוכה והעבה שלי והסתובבתי עם מחלפות סתורות בפראות, צבועות בכחול ובסגול. החיים נעשו מרתקים בצורה שלא תיאמן ונוספו להם משמעות ותקווה.

באחד הימים הבהירים, השופעים והמאושרים ההם הסתובבתי במרכז מוסקבה ועברתי על פני בית הקולנוע חוּדוֹזֶ’סטבֵנִיי. על כרזת ענק התנוסס שמו של הסרט “Let’s Spend the Night Together”. פרט לרוקנ’רול, הקולנוע היה התחביב העיקרי שלי. השתדלתי לא לפספס שום דבר חדש, אבל על הסרט הזה בכלל לא שמעתי. על גבי הכרזה לא צוינו שם הבימאי ושמות השחקנים, אבל שם הסרט עורר בי סקרנות. שיניתי את התוכניות שלי תכף ומיד והחלטתי לצפות בו.

הקהל בהצגה היומית היה דליל מאוד. האור כבה. ציפיתי לסרט ארוטי, גם אם בגירסה שעוּותה קשות על ידי הצנזורה הסובייטית. במקום זה הופיעו מול עיני אצטדיון מלא צעירים לבושים בג’ינס ובטי־שירטס ובימה שקושטה באינסוף בלונים. אל הבימה הזאת התפרץ גבר רזה להפליא במכנסי בייסבול צמודים ובמעיל עור כחול. החיוך המחוצף שהפיק פיו העצום, מילא את כל המסך. אליו הצטרפו שלושה גברים עם גיטרות ואחד מאחורי מערכת תופים – כולם רזים כמעט כמוהו – והחלו לנגן מוזיקה בלתי סבירה בעליל, שפרטה על כל העצבים. על הלוח האלקטרוני מעל הבימה רצה הכתובית: The Rolling Stones. יותר מאוחר למדתי, ששמו של הבחור הרזה עם הפה הענקי הוא מיק ג’אגר, ומה שהוא עולל על הבימה לא דמה לשום דבר שראיתי מעודי. מפעם לפעם הוא יצא בריקוד שאמני, שקיבל בהדרגה צורה של התקף אפילפטי בדרגה בינונית. יותר מכל התחשק לי לטפס על הבימה הזאת ולעשות אתו אהבה. נשארתי להקרנה נוספת ולעוד אחת, עד להצגה האחרונה. למחרת הבאתי אתי חברים – רציתי להעניק את הסטונס במתנה לכמה שיותר אנשים.

אחר כך הגיעה שנת 89′ וגורבצ’וב פתח ליהודי רוסיה הסובייטית את השערים, שנסגרו באופן הרמטי עשור קודם לכן. בבית שוב דיברו על העזיבה, הפעם ללא צל של ספק. נעשה ברור שאנחנו מהגרים לישראל. עזבתי את האוניברסיטה וביליתי ימים שלמים בין דירות החברים ובהאזנה למוסיקה, בייחוד לסטונס. הורי התכוננו למעבר, ארזו חפצים, אירגנו מסמכים. ההכנות נפרשו כמעט על פני שנה שלמה. קנינו כרטיסי טיסה לישראל, אבל אז משהו לא צפוי קרה. פרצה שמועה שהרולינג סטונס מתכננים להופיע במוסקבה במסגרת סיבוב ההופעות שלהם באירופה. בריאיון ל”רולינג סטון” סיפר ג’אגר שכל חייו הוא חלם להופיע ברוסיה, אבל בתקופת שלטונו של ברז’נייב זה היה בלתי אפשרי. עכשיו הזמנים השתנו, ברוסיה התחיל עידן חדש, הקיץ הקץ על הטוטליטריזם, והם שמחים סוף סוף להופיע לפני הקהל הרוסי, כמו שהופיעו לא מזמן על שרידי חומת ברלין לפני המוני בני אדם ממזרח העיר וממערבה. השמועה פשטה גם בעיתונות הסובייטית. מאמרים זהירים על הסטונס התחילו לצוץ בעיתונים ובמגזינים השונים. מה לעזאזל, חשבתי לעצמי, הסטונס יופיעו במוסקבה, בכיכר האדומה, ואני בדיוק אסע? על גופתי המתה! לא יקום ולא יהיה!

נחושה בדעתי, הודעתי להורים שלי שלא אסע לשום מקום עד שלא אראה את הסטונס. היו סקנדלים וניסיונות שכנוע, הם נופפו מולי בכרטיסי טיסה ובמסמכים, אולם אני דבקתי בסרבנותי. אראה את הסטונס מופיעים ואעזוב למחרת, אם צריך. אך לא שנייה לפני. בלית ברירה, החליפו הורי את כרטיסי הטיסה והחלה ההמתנה לבואה של הלהקה. תחילה אמרו שהם יגיעו באפריל, אחר כך במאי, אחר כך בקיץ.

ההכנות לעזיבה היו בעיצומן. ארזנו את רכושנו והתלבטנו מה לקחת אתנו ומה להשאיר ברוסיה. הגיעו חברים וקרובי משפחה וכל אחד לקח משהו מן העבר שלנו – ספרים, כלי מטבח, רהיטים. נפרדתי ממוסקבה תוך כדי טיולים ארוכים במקומות האהובים עלי, ממלאת את זיכרוני עד אפס מקום, עד קריסת התודעה, בצילומי בזק. היה לי ברור שאנחנו עוזבים לתמיד וספק אם נשוב.

הדרכונים הסובייטיים נשללו מאתנו, ורק ויזות יציאה מרוסיה נשארו בידינו. המסמך הרה הגורל הזה נח אצלי בכיס בזמן ששוטטתי ברחבי העיר, גאה ולבושה כפאנקיסטית. הטיולים האלה עלו לאִמי על העצבים. היא כל הזמן דרשה שאצלצל הביתה ואדווח על מקום הימצאי. בגלל רגשי האשם שחשתי – המשפחה שלי היתה תלויה בין שמים לארץ בגללי – מילאתי מפעם לפעם את רצונה וצילצלתי.

באחת מאותן שיחות אמא ביקשה שאקנה בדרך לחם וחלב. לפני שירדתי למטרו, נכנסתי לחנות מכולת. דוחק אנושי ותורים ארוכים היו דבר שבשיגרה בכל מרכול סובייטי, ואילו כאן הדהים אותי הרִיק – החנות היתה ריקה מאנשים וממוצרים. היו בה רק קופסאות שימורים חשודות וזבנים שתקנים. הסיפור הזה חזר על עצמו גם בחנות הבאה: חלל ריק, ערמות של קופסאות שימורים במקום מצרכי יסוד וכמה קונים נבוכים, שנראו מבולבלים כמוני. עברתי מחנות לחנות בכל טבֶרְסְקָיָה – הרחוב הראשי במוסקבה – ולא מצאתי שום דבר חוץ משימורי סרדינים ברוטב עגבניות. בייאושי נכנסתי לחנות לחומרי בניין וקניתי מסמרים – לא אחזור הביתה בידיים ריקות!

זמן לא רב לאחר מכן פשטו שמועות על פרעות ביהודים שצפויות להתרחש במוסקבה, היה לכך אפילו תאריך משוער. חברתי הטובה ביותר טילפנה והתעקשה, שהמשפחה שלי תשהה אצלה בדצ’ה עד יעבור זעם – הם רוסים ואף אחד לא יבוא להציק להם. בקושי רב הצלחתי לשכנע אותה שאלה שמועות שווא שהק.ג.ב מפיץ. לא היו כמובן שום פרעות, אבל כשאבי הביט בשמי מוסקבה השקועים והאפורים ואמר, שיכולנו להשתזף עכשיו על חופי תל אביב ולאכול תפוזים תוצרת יפו, חשבתי לעצמי שההופעה הזאת מוכרחה להיות הטובה ביותר בקריירה של הסטונס, ואת “Satisfaction” ג’אגר חייב להקדיש לי באופן אישי!

בדיעבד, אבא שלי צדק. הסטונס לא באו. לא באפריל, לא במאי, לא בקיץ ולא בכלל. ואת מי הביאו לנו במקומם? את הסקורפיונס. הסקורפיונס! אין לי מושג מאיזה תא אחסון מאובק הם שלפו את הלהקה סוג ב’ הזאת. אומרים שגורבצ’וב בכבודו ובעצמו אסר על הסטונס להופיע במוסקבה: הם נראו לו שערורייתיים מדי, פרובוקטיביים מדי. מוסקבה של סוף שנות השמונים עוד לא היתה מוכנה לסקס־סמים־ורוקנ’רול הקלאסי נוסח הרולינג סטונס. בסופו של דבר הסטונס נסעו לפראג. בהיותו איש רוח ומתנגד למשטר הקומוניסטי, ואצלב האוול קיבל אותם בזרועות פתוחות, והקהל בפראג נופף בכרזות שעליהן התנוססה הסיסמה: “הלאה הטנקים הסובייטיים, ברוכים הבאים, רולינג סטונס”. זו היתה הופעה היסטורית.

אני, לעומת זאת, ישבתי בדירתנו המבולגנת, הריקה למחצה, וצפיתי בטלוויזיה בקבלת הפנים החגיגית שגורבצ’וב ערך לחברי הסקורפיונס. הם הביטו סביבם, חיוך אידיוטי מרוח על פניהם, ולא יכלו להסתיר את שמחתם הרבה לנוכח המזל שנפל בחלקם. בזמן שגורבי טחן להם את המוח על פתיחות החברה הרוסית, בעיניהם ניצתה אש של ציפייה לכל הדולרים שהם ירוויחו עכשיו, בעקבות הפרסום הפתאומי והבלתי נתפש הזה.

מובן שלהופעה של הסקורפיונס לא הלכתי, אבל השיר “Wind of Change”, שנכתב בעקבות הביקור שלהם במוסקבה, נהפך ללהיט מספר אחת שלהם ורדף אותי עוד זמן רב, כך שנאלצתי לזנק בכל פעם לטלוויזיה או לרדיו, כדי להשתיק את הקול.

המשפחה שלי הצליחה לקנות כרטיסי טיסה רק לסתיו. הורי השתדלו לא לומר לי שום דבר, אבל ידעתי שהם מאשימים אותי בעיכוב שנוצר. כשהגענו לישראל והשתכנו בדירה שכורה בתל אביב, הקלטות והווקמן שהבאתי אתי מרוסיה היו לי לישועה. המוסיקה של הסטונס היתה חוף מבטחים שחמקתי אליו מכל תלאות ההגירה ואכזבותיה.

מאוחר יותר התקבלתי לחוג לקולנוע באוניברסיטה, התיידדתי עם אנשים והחיים חזרו אט אט למסלולם התקין. הבנתי שמוסיקת רוק בישראל לא לבשה צורה של מחאה או ביטוי עצמי. הרוק לא היה אלא מוסיקה: בעיקר רקע, ולא טעם החיים. סביבי היו כל כך הרבה דברים חדשים ולא נודעים, ורציתי לחקור ולהכיר מקרוב כמה שיותר. הכל נראה מפתה ומעורר תיאבון. ההתלהבות שלי מהרוק נראתה לי עתה חלק מהעבר הסובייטי שלי, תחביב ששקעתי בו עמוק מדי בגלל חוסר התקווה ואפרוריות הקיום. עכשיו, כשהחיים סביבי נעשו ממשיים כל כך ומיליוני אפשרויות נפרשו לפני, יכולתי למצוא לעצמי משהו חדש ולא לאחוז בישן. כך חשבתי.

בחוג לקולנוע הכרתי את בעלי לעתיד, שאהב ג’אז ושנא רוקנ’רול. האזנתי פחות ופחות לקלטות שלי, עד שהן יצאו לגמרי מכלל שימוש, והדיסקים החדשים, שקנינו יחד, היו על פי רוב של מוסיקה קלאסית, ששנינו אהבנו. הלכנו לאופרה ולקונצרטים של הפילהרמונית, והאהבה שלי לרוק נעשתה נחלת העבר. רק לפעמים, כשבטלוויזיה שודר קליפ חדש של הסטונס, או כשהודיעו על אלבום חדש או על סיבוב הופעות שלהם, לבי נצבט וחשבתי לעצמי: “כמה טוב היה אילו…”. אבל מערבולת החיים שוב סחפה אותי, ולא היה בה מקום לסטונס.

בשנת 2008 ביים מרטין סקורסזה סרט־הופעה על הסטונס בשם “Shine a Light”. באותו זמן כתבתי ביקורות קולנוע לעיתון הרוסי “וֶסְטִי”, והוזמנתי להקרנת הבכורה של הסרט בארץ. אין לי הסבר למה שקרה שם. יש להניח שהחיבור בין קולנוע למוסיקה של הסטונס השפיע עלי כמו בפעם הראשונה, כשראיתי את הלהקה באולם חצי ריק, לפני עשרים שנה במוסקבה. מבית הקולנוע יצאתי שוב בתור מעריצה קנאית – כמו בפעם הראשונה. במחי יד קניתי כמעט את כל האלבומים שלהם. לא את כולם, כמובן, רק את הטובים ביותר, עשרים פריטים בערך. הפעם עמדו לרשותי כל האפשרויות של החברה הליברלית והאינטרנט – יכולתי לקנות את כל מה שנפשי חשקה בו. וכך עשיתי, תוך דילול משמעותי של התקציב המשפחתי, שכן מספר הספרים, המאמרים והסרטים שנכתבו וצולמו על הסטונס הוא אסטרונומי. כמות הספרים והאלבומים שצברתי גרמה לכך שהבנות שלי התחילו להביא חברים לסיורים מודרכים אצלי בספרייה. מצד אחד, הן כמובן צוחקות עלי: “אמא משתמשת בפייסבוק רק כדי לעשות לייק לקליפים של הרולינג סטונס” (שקר וכזב!!!), ומצד שני, הן חושבות שזה דווקא די מגניב. האמונה שלי חילחלה סוף סוף גם לנשמתו של בעלי, ואני שמחה לומר שהוא נעשה מעריץ שרוף לא פחות ממני.

הדבר היחיד שלא עלה בידי לעשות הוא להגיע להופעה של הסטונס. אחרי סיבוב ההופעות שהסתיים ב-2007 הם לקחו הפסקה ארוכה מאוד. אחר כך הגיטריסט קית ריצ’רדס כתב ספר שהוא הטיח בו האשמות ועלבונות במיק ג’אגר, הם רבו ריב איום ונורא (אחד מני רבים) ושוב אפסה התקווה לאיחוד. בשלב הזה השלמתי עם העובדה, שכנראה לא נועדתי להיות בהופעה של הרולינג סטונס.

ואז הגיעה שנת 2012 – יובל להיווסדה של הלהקה. מיק וקית השלימו (שוב) והחליטו לציין את חגיגות היובל בסדרה של הופעות. בזמן שהם התכוננו ועשו חזרות הגיעה שנת 2013, אבל אחרי ככלות הכל מה ההבדל: חמישים או חמישים ואחת שנים? עקבתי בקנאה אחרי סיבוב ההופעות שלהם בארצות הברית, אחרי הביקורות הנלהבות שהופיעו בעיתונות, אחרי התגובות באתרי המעריצים והקליפים שהועלו ליוטיוב. כשנודע לי שהם מתכוונים להופיע בהייד פארק בלונדון, הבנתי שזה הסיכוי שלי. להופעה הראשונה, שנערכה ב-6 ביולי, לא הצלחתי לקנות כרטיסים: הם אזלו תוך שלוש דקות. 65 אלף כרטיסים נמכרו תוך שלוש דקות, ואני סברתי שהקשישים האלה לא מעניינים איש מלבדי. תודה לאל, בזכות הביקוש הרב הם הודיעו על הופעה שנייה, כעבור שבוע בדיוק, ב-13 ביולי. הפעם התבצרתי מול האינטרנט והמבצע הוכתר בהצלחה: שני כרטיסים להייד פארק, להופעה של הסטונס! קשה לומר שהמשפחה שלי קיבלה את הידיעה בשוויון נפש: אם מביאים בחשבון את עלות הטיסה והמלון, כל כרטיס עלה הון תועפות. אבל מצד שני, האם יש מחיר להגשמתו של חלום חיים?

זהו. הייתי בהופעה של הרולינג סטונס, ראיתי את מיק ואת קית במרחק עשרה מטרים ממני. צעקתי, רקדתי ושרתי יחד עם 70 אלף בני אדם בגילים שונים, מארצות שונות. זו היתה חוויה חד פעמית, בלתי נשכחת, אבל חשוב מכל היה הגילוי, שג’אגר הפילוסוף אכן צדק:

You can’t always get what you want

But if you try sometimes you just might find

You get what you need

קרא עוד...
כל הזכויות שמורות לאפיק 2020 עיצוב ODT