קרקעית חיינו – פרק ראשון

השטן אומר

אֲנִי נְעוּלָה בְּתֵבַת אֶרֶז קְטַנָּה

וּבָהּ תְּמוּנָה שֶׁל רוֹעֵי־צֹאן מֻדְבֶּקֶת

אֶל הַלּוּחַ הָאֶמְצָעִי בֵּין גִּלּוּפִים.

הַתֵּבָה עוֹמֶדֶת עַל רַגְלַיִם מְעֻקָּלוֹת.

יֵשׁ לָהּ מַנְעוּל זָהָב בְּצוּרַת לֵב

וְאֵין מַפְתֵּחַ. אֲנִי מְנַסָּה לִכְתֹּב

אֶת דַּרְכִּי הַחוּצָה מִן הַתֵּבָה הַסְּגוּרָה,

הַמַּדִּיפָה רֵיחַ אֶרֶז. הַשָּׂטָן

בָּא אֵלַי בַּתֵּבָה הַנְּעוּלָה

וְאוֹמֵר, אֲנִי אוֹצִיא אוֹתָךְ. תַּגִּידִי

אַבָּא שֶׁלִּי חָרָא. אֲנִי אוֹמֶרֶת

אַבָּא שֶׁלִּי חָרָא וְהַשָּׂטָן

צוֹחֵק וְאוֹמֵר, זֶה נִפְתָּח.

תַּגִּידִי שֶׁאִמָּא שֶׁלָּךְ סַרְסוּרִית.

אִמָּא שֶׁלִּי סַרְסוּרִית. מַשֶּׁהוּ

נִפְתָּח וְנִשְׁבָּר כְּשֶׁאֲנִי אוֹמֶרֶת אֶת זֶה.

עַמּוּד הַשִּׁדְרָה שֶׁלִּי מִתְיַשֵּׁר בְּתֵבַת הָאֶרֶז

כְּמוֹ צִדָּהּ הָאֲחוֹרִי, הַוָּרֹד, שֶׁל סִכַּת הָרַקְדָנִית

עִם עֵינֵי הָאֹדֶם, הַמֻּנַּחַת לְצִדִּי

עַל כַּר סָטֶן בְּתֵבַת הָאֶרֶז.

תַּגִּידִי חָרָא, תַּגִּידִי מָוֶת, תַּגִּידִי שֶׁיֵּלֵךְ לְהִזְדַּיֵּן הָאָב,

אוֹמֵר הַשָּׂטָן בְּאָזְנִי.

כְּאֵב הֶעָבָר הַנָּעוּל מְזַמְזֵם

בְּתֵבַת הַיַּלְדָּה עַל הַשִּׁדָּה, מִתַּחַת

לִבְרֵכַת הָעַיִן הָעֲגֻלָּה, הַנּוֹרָאָה,

הַמְגֻלֶּפֶת וְרָדִים סָבִיב, שָׁם

הַתִּעוּב הָעַצְמִי מַבִּיט בַּצַּעַר.

חָרָא. מָוֶת. שֶׁיֵּלֵךְ לְהִזְדַּיֵּן הָאָב.                  

מַשֶּׁהוּ נִפְתָּח. הַשָּׂטָן אוֹמֵר

אַתְּ לֹא מַרְגִּישָׁה הַרְבֵּה יוֹתֵר טוֹב?

נִרְאֶה שֶׁהָאוֹר נִשְׁבָּר עַל סִכַּת

הַלְּבוֹנָה הָעֲדִינָה, הַמְגֻלֶּפֶת

בִּשְׁנֵי צִבְעֵי עֵץ. אֲנִי גַּם אוֹהֶבֶת אוֹתוֹ,

אַתָּה יוֹדֵעַ, אֲנִי אוֹמֶרֶת לִשְׁחוֹר הַשָּׂטָן

בַּתֵּבָה הַנְּעוּלָה. אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתָם אֲבָל

אֲנִי מְנַסָּה לוֹמַר מַה קָּרָה לָנוּ

בֶּעָבָר הָאָבוּד. כַּמּוּבָן, הוּא אוֹמֵר

וּמְחַיֵּךְ, כַּמּוּבָן. עַכְשָׁו תַּגִּידִי: עִנּוּי.

אֲנִי רוֹאָה, מִבַּעַד הַשְּׁחוֹר הָרָווּי אֶרֶז,

לַהַב שֶׁל צִיר גָּדוֹל נִפְתָּח.

תַּגִּידִי: הַזַּיִן שֶׁל הָאָב, הַכּוּס שֶׁל

הָאֵם, הַשָּׂטָן אוֹמֵר, אֲנִי אוֹצִיא אוֹתָךְ.

זָוִית הַצִּיר מִתְרַחֶבֶת

עַד שֶׁאֲנִי רוֹאָה אֶת קַוֵּי הַמִּתְאָר שֶׁל

הַזְּמַן לִפְנֵי שֶׁנּוֹלַדְתִּי, כְּשֶׁהָיוּ

נְעוּלִים בַּמִּטָּה. כְּשֶׁאֲנִי אוֹמֶרֶת

אֶת מִלּוֹת הַקֶּסֶם, זַיִן, כּוּס,

הַשָּׂטָן אוֹמֵר בְּרַכּוּת, בּוֹאִי צְאִי.

אֲבָל הָאֲוִיר סְבִיב הַפֶּתַח

כָּבֵד וְסָמִיךְ כְּעָשָׁן חַם.

הִכָּנְסִי, הוּא אוֹמֵר, וַאֲנִי מַרְגִּישָׁה אֶת קוֹלוֹ

נוֹשֵׁם מִן הַפֶּתַח.

הַיְצִיאָה הִיא דֶּרֶךְ פִּיו שֶׁל הַשָּׂטָן.

בּוֹאִי בְּפִי, הוּא אוֹמֵר, אַתְּ כְּבָר

שָׁם. וְהַצִּיר הָעֲנָק

מַתְחִיל לְהִסָּגֵר. הוֹ לֹא, אָהַבְתִּי

אוֹתָם, גַּם. אֲנִי מְהַדֶּקֶת

אֶת גּוּפִי חָזָק

בְּבֵית הָאֶרֶז.

הַשָּׂטָן יוֹנֵק אֶת עַצְמוֹ הַחוּצָה דֶּרֶךְ חוֹר הַמַּנְעוּל.

אֲנִי נִשְׁאֶרֶת נְעוּלָה בַּתֵּבָה, הוּא חוֹתֵם

אֶת הַמַּנְעוּל שֶׁצּוּרָתוֹ לֵב בְּדוֹנַג לְשׁוֹנוֹ.

עַכְשָׁו זֶה אֲרוֹן הַקְּבוּרָה שֶׁלָּךְ, הַשָּׂטָן אוֹמֵר.

אֲנִי בְּקֹשִי שׁוֹמַעַת;

אֲנִי מְחַמֶּמֶת אֶת יָדַי

הַקָּרוֹת בְּעֵינֵי הָאֹדֶם

שֶׁל הָרַקְדָנִית –

הָאֵשׁ, הַיֶּדַע שֶׁהִתְגַּלָּה לְפֶתַע, עַל הָאַהֲבָה.