רובה, קלסר ובתולים – משמעות ואבסורד בסרט אפס ביחסי אנוש - אפיק
רובה, קלסר ובתולים – משמעות ואבסורד בסרט אפס ביחסי אנוש יואב בן-ארי

את סרטה המצוין של טליה לביא, “אפס ביחסי אנוש”, העוקב אחר קבוצת חיילות שלישות בבסיס שריון צהל”י בנגב, ניתן לראות כקומדיה צבאית ישראלית מאוד. והוא אכן כזה. צופה ישראלי, בעיקר צופה אשר שירת בצבא, ובעיקר כזה אשר (כמוני) העביר את השירות בעבודה משרדית, יזהה בסרט דקויות הנובעות מתוך העברית הצבאית ומתוך ההווי הצבאי המקומי. ואולם הסרט, כך מתברר, הצליח לעורר עניין לא רק באולמות הקולנוע בארץ, אלא גם בנכר. יש בו אפוא דבר הנוגע בחוויה חוץ-ישראלית וחוץ-צבאית. ודאי, הסרט כובש ראשית לכול בזכות שלל הדמויות המצחיקות-מעצבנות, הנוגעות ללב ומשוחקות להפליא. אבל יש כאן דבר נוסף. הדבר הזה הוא האבסורד. “אפס ביחסי אנוש” הוא קומדיית אבסורד מרה.

“תחושת האבסורד” כותב אלבר קאמי, “אינה צומחת מבחינה פשוטה של עובדה או מרושם כלשהו, היא נובעת מהשוואה בין מצב עובדתי לבין מציאות מסוימת, בין פעולה לבין העולם שהוא למעלה ממנה. ביסודו של דבר, האבסורד הוא פירוד. אין הוא מצוי אף באחד מהגורמים המושווים. הוא נולד מן העימות ביניהם” (מתוך: “המיתוס של סיזיפוס”). ב”אפס ביחסי אנוש” צומחת תחושת האבסורד מתוך המפגש והפירוק של שלושה מישורי משמעות, המעניקים, או אמורים להעניק, פשר למסגרת שבתוכה פועלות החיילות בסרט: המישור הצבאי, המישור המשרדי, ומישור ההתבגרות הנשית.

מישור המשמעות הצבאי מושתת על אתוס גברי של גבורה והקרבה, של התוויית ההיסטוריה, של הגנה על המולדת, של חיים ומוות. אני זוכר את הפעם הראשונה בה השתתפתי במטווח בטירונות: להפתעתי, חולשה פיזית אחזה בידיי, ובתחילה התקשיתי ללחוץ על ההדק. לא הצלחתי אז להסביר לעצמי את החולשה, וגם היום אינני בטוח במשמעותה, אולם סביר להניח שחשתי במשהו מן הכוח ליטול חיים, ובאחריות הנלווית לכוח, כאילו חוויתי משהו מהילת הקודש של הכלי הזה. כיוון שהצבא עוסק בגורלות אדם, בחייהם ובמותם, הריהו בהכרח בעל אתוס חגיגי מאוד, מלא בפאתוס מקודש.

אלא שכאשר המשמעות העליונה – ההיסטוריה, ההקרבה, החיים והמוות – נפרטת לפרוטות היום-יום, כאשר הפאתוס פוגש במציאות של השגרה הצבאית, עלולה המשמעות להתרסק, ומההתרסקות הזאת צומח אבסורד. הסרט רצוף ברגעים כאלה. באחת הסצינות, עוברות החיילות תדרוך לגבי “נוהל מעצר חשוד”. כיצד לעצור אדם חשוד, שואלת הקצינה, כאשר “כל מה שעומד לרשותי זה העירנות שלי, התושיה, האחריות לביטחון הבסיס, ורובה M-16 “? לאחר שהחיילות כושלות מלענות, היא מפרטת את הנוהל המוכר לעייפה: עצור (לא עוצר) – עצור והזדהה (לא עוצר) – עצור או שאני יורה (לא עוצר) – דריכה הפגנתית של הנשק (לא עוצר) – יריה באוויר (לא עוצר) – יריה לרגליים. אינני יודע כיצד חיילים קרביים חווים תדרוכים מסוג זה, אולם עבורי כג’ובניק הם נראו תמיד כל כך מנותקים מהמציאות, כל כך רחוקים ממשהו שאני עלול להיתקל בו או להתמודד איתו בהצלחה. רב”ט זוהר (דאנה איבגי המופלאה), שהיא היחידה בסרט המזהה את האבסורד ועסוקה בסימון מיוסר ומתריס שלו, שואלת כאן כשחיוך נבזי על שפתיה: “אבל מה אם הוא כן עוצר?” עלי להודות שלצד הצחוק שאחז בי ברגע זה בסרט, אחזה בי גם בושה: כיצד אני מעולם לא שאלתי את השאלה המתבקשת הזאת? מה שהשאלה של זוהר עושה, זה פירוק של הטקס המקודש. “נוהל מעצר חשוד”, שמטרתו ההכרחית והמוצדקת היא למנוע פגיעה בחפים מפשע ולהסדיר את השימוש בכלי הקודש הקטלני, הוא בה בעת מגוחך למדי בתוך מציאות שבה מרבית ה”חשודים” הם כנראה עוברי אורח תמימים, ומגוחך עוד יותר כשהמאבטחות הן פקידות משרד בבסיס עורפי, פקידות שנעדרות כל “עירנות, תושיה, ואחריות”. כשהגיון-העל האדום מדם של הצבא נחווה בתוך מציאות אפורה, נוצר פירוד בין המשמעות לחוויה, ומתהווה האבסורד.

מישור המשמעות השני הוא המשרד: בירוקרטיה של משרדים היא אכן משמעותית ובעלת היגיון פנימי. חשוב שטפסים מנהלתיים יהיו מתוייקים היטב, ושמידע יהיה מסודר. בהקשר הצבאי, רישום לא מדויק עלול להיות גורלי במקרי חירום. אבל לאדם הנמצא בשגרה המשרדית, שהמשמעות של הסדר מתקיימת הרחק-הרחק מעל פעולות היום-יום שלו, לאדם כזה פורחת המשמעות מבין האצבעות, והיא מתקשה למצוא אחיזה בהיגיון של פעולותיו. לא מדובר כאן על שעמום בלבד. מדובר על כך שתיוקם או גריסתם של מרבית הטפסים לא מעלה ולא מורידה במאום. שוב, זוהר היא שמזהה את האבסורד הזה, ומורדת בו באמצעות התחמקות מכלל פעולה, ובאחד משיאי הסרט גם באמצעות חבלה מכוונת, מרושעת ונואשת, במנגנון.

כאשר משרד נמצא בתוך מסגרת צבאית, האבסורד הצבאי פוגש באבסורד המשרדי. באחת הסצינות, טוראית דפי (נלי תגר המעולה) מדריכה בהתלהבות חיילת חדשה לגבי אחת המגירות: “פה יש מחוררים, מהדקים, סיכות, נעצים, חוצצים, סכין יפנית, סכין מעטפות, טושים, מחדדים, דבק פלסטיק, דילול דיו…” רשימת המלאי הזו מפורטת כאשר על הקיר, בפינת הפריים, מופיעה תמונת טנק. מרחק אינסופי מפריד בין מכונת המוות חורצת הגורלות, שלמען תפקודה קיימים המשרדים והניירת, לבין שגרת הנעצים והטושים. בכמה סצינות מנסה הקצינה רמה (שני קליין) להחדיר בחיילות מוטיבציה לפעילות תיוק אינטנסיבית באמצעות אתוס קצונה אופייני, ומדברת על “הזדמנות לתת תרומה קטנה לצה”ל”, על “טביעת חותם”, ואף על “חוויה”. אני מזכיר: מדובר על תיוק טפסי שלישות בקלסרים. שוב, הפערים הם בלתי נתפסים.

מישור המשמעות השלישי הוא בעיניי החשוב ביותר בסרט: זהו מישור המשמעות של ההתבגרות הנשית. מישור זה מושפע משני המישורים האחרים, ומשפיע עליהם. השירות הצבאי נחשב לתחנה ראשונה של בגרות בחברה הישראלית. זוהי המסגרת החוץ-ביתית הראשונה שהמתבגר הישראלי הממוצע נקלע לתוכה, ההזדמנות הראשונה שלו להיכנס לתפקיד של אדם מבוגר. הצבא לא יכול, כמובן, לעקור באחת את הילדיות מתוך הנער. אבל אם הבן-המתבגר עשוי לעטות על עצמו את מסכת הגבריות הצבאית ולטשטש את ההיבטים הילדיים שבו, הרי שהבנות הג’ובניקיות בסרט מתקשות להשתלב במסגרת הצבאית המשרדית באופן שמקנה משמעות בוגרת ומספקת לנשיותן. מכיוון שהצבאיות והמשרדיות הן אבסורדיות מלכתחילה, לא נפתחת אפשרות לחיילות לממש את עצמן כנשים בוגרות. באין מוצא, הן נשאבות לרגרסיה ומתנהגות כילדות. אך בעוד המסגרת המשפחתית הקנתה אולי משמעות לילדיותן בדמות יחסים משפחתיים תומכים ואוהבים (והסרט לא מספר על כך דבר), הרי שהמסגרת הצבאית המשרדית אינה יכולה להעניק להן משמעות דומה, ומן הילדותיות לא נותרים אלא פריקת העול, ההתבכיינות, ההתחמקות, הוויכוחים חסרי השחר, חלומות השווא, ומשחקי המחשב.

אחד הדברים המרתקים בעיניי בסרט הוא הגילום של תופעה זו באמצעות שרטוט מפורט ומדוייק להפליא של תפאורת המשרד הצבאי: הצבא והמשרד – סמלי הסדר והמשמעת – הופכים לזירה של כאוס עמוס, כמו חדר של מתבגרות חסרות הדרכה הורית, כאוס בו משמשים בערבוביה סמלים צבאיים, אביזרים משרדיים, ואסתטיקה ילדותית. הזכרתי קודם את תמונת הטנק המופיעה על קיר המשרד. בהמשך אותה סצינה, כאשר דפי מסבירה בדרמטיות לחיילת על סגולותיו של אקדח הסיכות (“הדבר הזה הוא קטלני, שום דבר לא מחזיק את הבריסטולים”), ניתן לראות על אותו קיר ציור של וויל-אי-קויוטי מסדרת האנימציה. ועל צגי המחשב ניתן לראות פתקים גזורים בצורת פרחים שמודבקים ברישול, גחמה אסתטית דלה וחסרת חן הנבלעת בתוך הררי התיקיות שאיש לא טורח להחזיר למקום.

אך מעבר לרגרסיה הילדותית, מישור המשמעות של ההתבגרות הנשית נוגע בפן חשוב הרבה יותר, המקנה לשני המישורים האחרים תוקף זוועתי: מבלי להפריז בספויילרים, העיסוק בפגיעות נשית ובפגיעותו של הגוף הנשי – בבתולים, בהתמסרות אובססיבית, בפגיעה עצמית, בתקיפה מינית, בשלמות הגוף – נעשה בסצינות מחרידות, כמעט מסוייטות, המעוררות אי נחת בצופה. כשם ש”במחכים לגודו” מקרין הדיבור האובדני על הפטפטפת הכללית, כשם שאימת המוות מקרינה על החלקים הקומיים ב” מילכוד 22 “, כך הזוועה הגלומה בסצינות האמורות מעניקה לסרט כולו גוון מאיים המוציא אותו מגידרה של קומדיית מצבים, ומעניק לאיוולת הצבאית-משרדית מימד אבסורדי באמת, במובנו המחריד של המושג “אבסורד”. להרגשתי, באווירה המאיימת הנוצרת מתוך הפגיעות הנשית, ובאופן בו האווירה הזו מקרינה על המצבים הקומיים, טמון אחד מסודות כוחו של הסרט.

מהמגזין מהמגזין
"שמנים" – מתוך פרק המבוא
מאת: איילת קלטר
לרכישת הספר מתוך פרק המבוא בספר "שמנים" מאת איילת קלטר, שמיועד לראות אור בחודש נובמבר 2020. (...) פתאום הבנתי שתפיסותיי על אודות שומן, השמנה, אוכל ודיאטה לא רק שאינן פותרות את הבעיה אלא מחוללות אותה. יותר מזה, הבנתי שהיחס שלי לשמנים ולאכילה הוא נורמטיבי. כלומר ההתייחסות שלי אליהם, לדיאטה, לילדים אוכלים, נחשבה אז, כמו היום, כהלך מחשבה תקין, בריא ונורמלי. מי שלא בסדר הם כמובן השמנים. ישראל היא מדינה שמנופובית. שמנופוביה היא פחד מלהיות שמן, מהשמנה ומשְׁמֵנִים המלוּוה בשנאה. השמנופוביה היא רגש נפוץ ורגיל. כאשר אדם עם עודף משקל הולך ברחוב כ-85% מהאנשים העוברים לידו מעידים שהוא מעורר בהם מחשבות שליליות. השמנים בחברה המערבית מקוללים מלכתחילה. ובישראל, שכ-64.5% מהאוכלוסייה בה עם עודף משקל או השמנה, השמנופוביה היא תופעה חברתית הרסנית שאת אותותיה רואים בכל המגזרים ובכל הגילים. אבל חשוב לציין שהשמנופוביה היא הרבה יותר משנאת שמנים או אימה מפניהם. היא ביטוי לחרדה שלנו כלפי עצמנו, להתנתקות מהגוף שלנו ולהתכחשות אליו. היא חזות השיח הדיאטטי המְרַדד את האדם לדימוי, המודד אנושיות לפי היקף מותניים ומידת מכנסיים. היא שולטת על האופן שבו אנחנו מתבוננים על עצמנו במראה ועל האופן שבו אנו רואים את האחר. היא שוקלת את ערכנו, את אופיינו ואת עולמנו הנפשי בקילוגרמים. השמנופוביה נשענת על תפיסות סטריאוטיפיות על שמנים. השמנים נתפסים בחברה כבעלי תכונות שליליות, כגון עצלנות, היעדר משמעת עצמית וכוח רצון ובעלי אופי חלש.  היא מתבטאת באלימות מילולית, באלימות פיזית, בהדרה ובהגבלות כמו מניעת יחס שוויוני בקבלה לעבודה ובקידום בעבודה. היא אחראית למתן שירות ירוד ולטיפול רפואי לקוי. היא נוכחת בכל מקום: ביחסים בין הורים לילדיהם, ביחסים בין בני זוג, בחנויות בגדים, בעבודה ובתקשורת. השמנופוביה היא תוצר של סטיגמה ארוכת שנים על משקל הגוף. השמנים סובלים מאפליה, הנובעת מהדעה הקדומה שהמשקל של האדם הוא באחריותו ובשליטתו המלאה. הדעה הקדומה הזאת מזינה את האמונה שהשמנים אשמים בעודף המשקל שלהם בשל פגמים באופיים ובהתנהגותם. השומן הוא עדות לחולשה, לנחיתות ולהיעדר כוח רצון. ההיגיון של השמנופוביה הוא גם אבסורדי וגם רב עוצמה: כשקבוצת הרוב מחליטה שקבוצת מיעוט היא נחותה היא מייצרת מנגנונים של הדרה, הרחקה ואפליה שמאשרים את נחיתותה. ההגבלות וההדרות שמופעלות על קבוצת המיעוט מאלצות את חבריה להתנהג בדרך שונה מהרוב, ולפתח, ואפילו לאמץ, תכונות שמצדיקות את האפליה. השוני, האופי של השמנים במקרה שלנו, שהוא תוצאה של אפליה אכזרית וממושכת, משמש את המַפְלה כהוכחה לצדקתו. או כדבריו של סארטר: "מוכרח להיות איזה משהו בעגבניות, כי אני שונא עגבניות" (סארטר, 2020, עמ' 26).

עכשיו: הספר "שמנים" זמין לרכישה במכירה מוקדמת - 40 ש"ח בלבד, לחצו לפרטים נוספים.

רוצה להיות בין הראשונים להזמין את הספר ולקבל הקדשה אישית מהסופרת? לחץ/י כאן

הנחת היסוד המוטעית — כי ההשמנה היא תוצאה של היעדר כוח רצון, חוסר שליטה עצמית, חוסר מוטיבציה או חוסר נחישות ויכולת התמדה — מכשירה התנהגות אלימה ומשפילה כלפי שמנים. לשונאי השמנים נדמה שאם יחשפו בפני השמנים את קלונם, יגרמו להם להתבייש במשמניהם, לפחד על בריאותם, הם פשוט "יתאפסו על עצמם" וירדו במשקל. הסוגיה נעשית סבוכה אף יותר, שכן המערכת הרפואית לא רק מסרבת להודות שאין כיום פתרון אמיתי וארוך טווח לסוגיית ההשמנה, אלא היא גם מעניקה תוקף מדעי ובריאותי לשנאת השמנים. המדיניות התקשורתית, הרפואית והחברתית ממשיכות להציג את האדם השמן באופן שלילי ומשפיל. יתר על כן, קבוצת המיעוט (שסטטיסטית היא בפועל רוב), השמנים, משתפת פעולה עם השמנופוביה. השמנים מתחנכים לאורו של אידיאל הרזון ומפנימים את העובדה שהשומן הוא חולי גופני ונפשי ושהם ראויים ליחס פוגעני, מתנשא ומעליב. הם עצמם שונאים את עצמם, פוגעים בעצמם, עולבים בעצמם ובאחרים. השמנים הם שמנופובים. השמנופוביה היא עקרון מפתח בהבניית מערכות היחסים בחברה המערבית המודרנית. היא מוטמעת על ידי סוכני חִברות כמו המשפחה, התקשורת ומערכת החינוך. היא עוברת בירושה מדור לדור. אנחנו נולדים לשיח הזה, נולדים לשמנופוביה, למשחק התפקידים המוכר בין השמנים לרזים. זאת הנורמה. "לא חבל? איזה פנים יפות יש לך. אם רק היית יורדת שני קילוגרמים...", "בשביל מה את צריכה עוד פרוסת לחם?", "ארוחת החג שברה אותי", "אני לא מבינה למה את לא יכולה קצת להתאפק, הרי את יודעת לאן הקציצות מגיעות". משפטים כאלה מאשרים את ההיררכיות, האלימות והדכאניות של משטר הרזון. זהו תהליך סמוי ולא מודע בדרך כלל, שבו מופעלים לחצים שתכליתם הנצחת מעמדם וחולשתם של השמנים ושימור הכוח בידי בעלי הכוח: הרזים, האוטוריטות הרפואיות וסוחרי המשקל. השמנים הם קטגוריה נפרדת. הם נתונים למרות המבט המפקח והנזפני של החברה, שמנהלת את התנהגותם ומגדירה את זהותם. הם הופכים לאובייקט בעיני עצמם, לתופעה חברתית פסולה. הם מייחסים לעצמם את השומן כמהות, מאמצים את מבטם של האחרים ורואים את עצמם ככעורים, חלשים, נכשלים — כ"שמנים". ________________________________ אנחנו חיים בפחד מתמיד מהשמנה, פחד המלווה ברגשות אשם, בתסכול ובחרדה. בספר שמנים מספרים אנשים אמיצים בגילוי לב על עולמם הסודי: איך משחר ילדותם היו חשופים להתעמרות בגלל משקלם; איך חייהם נוהלו על ידי קילוגרמים וקלוריות; איך שנים על גבי שנים של דיאטות והליכים רפואיים פצעו את גופם ואת נפשם; ואיך מתקיימים תחת המבט המכאיב, הממיין אותם מלכתחילה כפגומים. קולם החשוף והצלול מציע פתח לתקווה, אפשרות לשפה אחרת, להתבוננות אחרת, לחברה אחרת, המסרבת לציית לחוקי היופי הדיאטטי ומכבדת את השונות הטבעית של הגוף האנושי. איילת קלטר היא מנהלת מרכז "שפת האכילה" ללימוד וטיפול בהתנהגויות אכילה ותפיסת הגוף. מחלוצות המאבק בארץ נגד אפליה על רקע משקל ופעילה לקידום חיים מלאים ובריאים בכל צורה וגודל. זהו ספרה הרביעי. הספר רואה אור כחלק מסדרת הספרים "גלוסקאות" בעריכת ד"ר יחיל צבן, על תרבות המזון בישראל. רוצה להיות בין הראשונים להזמין את הספר ולקבל הקדשה אישית מהסופרת? לחץ/י כאן עכשיו: הספר "שמנים" זמין לרכישה במכירה מוקדמת - 40 ש"ח בלבד, לחצו לפרטים נוספים. קרדיט צילום: גל חרמוני          
קרא עוד...
כל הזכויות שמורות לאפיק 2021 עיצוב ODT