שיעור מולדת – פרק ראשון


זאב רז: הקדמה – זה בכלל קרה מאליו.

בתחילת הקיץ של שנת 2011 התרגשנו מהמחאה החברתית. שאלנו את עצמנו איפה אנחנו בתוך המהומה המופלאה הזאת. וזה הלך וצבר תאוצה; הצטרפו עוד ועוד חברים.

כשזה התחיל להירגע כתב פרופ’ דוד אוחנה מאמר שהתפרסם ב”הארץ”, “לשוב אל כפר עציון”. המונח בו השתמש — “ארץ כנען” — הִכה אותי בתדהמה. שלחתי אותו לכולם.

התגובות הנסערות והנרגשות בנושא זכותנו על הארץ הפתיעו אותי. איפה הזכות הזאת מתחילה ואיפה היא נגמרת. זה תפס תאוצה כמו קיר מים כשהסכר נשבר.

ואז שלח לי הצייר מיכאל קובנר שתי שאלות חריפות — על הלחימה בעזה ועל מבצע “אופרה”. המשורר יצחק לאור שלח שיר נפלא ונורא על המוות שזורע מטוס התקיפה. כאן כבר יצאו ממחילותיהם האלופים, שעד כאן הסתפקו בקריאה, וצירפו את קולותיהם לשיחה. שיחה שכבר עסקה בטוהר הנשק ובמוסר לחימה.

והגיע ערב שבת. המשורר בארי צימרמן שלח חרוזים סרקסטיים שנכתבו מעבר לאוקיאנוס.

הייתה זאת עקיצה בעניין מעורבותן של קהילות יהודיות בחיי מדינת ישראל. צירפתי לדבריו מאמר של א.ב. יהושע שהשווה בין יהדותם של הישראלים ליהדותם של בני עמנו בתפוצות. מאמר זה נגע בנקודה רגישה שצירפה לשיחה אנשי רוח מצמרת האקדמיה שלנו.

משוררים אהובים ודגולים שלחו משיריהם — חלקם ראו אור בהתכתבות זאת לראשונה. לפתע עסקו בשיחה רבת קולות זאת שלנו “הארץ” ו”קול ישראל” (“מִלים שמנסות לגעת”). כתבו בשצף ימין ושמאל, יהודים וערבים, חילונים ודתיים, טייסים ופרופסורים, צעירים וסביהם, אמהות ובנותיהן.

הייתי צריך להחליט כל ערב לא מה לשלוח אלא מה לא להפיץ. השתדלתי לא להביע את דעתי, כדי לשמור על השתתפות כל הגוונים במקהלה הזאת, שקראתי לה “גֵיסוֹת הרוּח”.

הצטערתי על כל כותב — והיו מעטים כאלה — שחדל להשמיע את קולו. ושמחתי על כל מצטרף שהביא קול חדש. וזה נמשך עד עתה.

אני מאמין שהשיח הזה חשוב לחיי החברה שלנו בישראל.

זהו ה”אף על פי כן” שלי.