“כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ: וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה: וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ: וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה: וְהָיָה אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ וּמָכֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ.” (דברים כא, י-יד)

ויהי בשנת שלושים שנה ליאשיהו בן אמון מלך יהודה, ואדומים מכים בנגב יהודה: ויאספו מן בני יהודה ומן בני שמעון ברמת-נגב, תשעים איש שולף חרב, כי כן שלח המלך לאמור, פן תבוא אדום שמה: ומלכיהו בן קרבאור ואלישע בן ירמיהו בראשם. וישמעו כי מחנה אדום בגיא: ויהי לילה וילכו אל הגיא, ושם מחנה בני אדום מאתים איש, והמה ישנים: ויכום לפי חרב וירדפום אל הר שׂעיר ויוסיפו להכות את בני פִּינוֹן היושבים שם, כי גם הם יחשבו על אדום: ויתנם יהוה בידם עד עלות השחר, ויהרגו כל זכר וישבו את נשיהם ואת טפם, ואת בהמתם ואת מקניהם ואת כל שללם בזו: ויביאו את כל השלל ואת כל המלקוח ערדהּ. ויחלוק שם אלישיב בן אישיהו את השלל ואת המלקוח, וישובו איש אל מקומו:

ויהי איש אחד מרמת-נגב מבני יהודה אשר הכו את האדומים ושמו תנחום בן ידעיהו, ולו אשה ושמה חפצי-בה: ויבוא אל ביתו רמת-נגבה לעת ערב, והוא נושא עִמו מן המלקוח אשר נלקח במלחמה, שמונה עיזים ונערה: והנערה יפת תואר והיא בתולה, ושמה בַּתקוֹס: ותצא אשתו לקראתו וישך (קרי: וישק) אותה ויאמר אליה, עשי לי דבר ואוכל, כי רעב אנכי: ותאמר אליו, הנה שמעתי כי שב העם מן המלחמה, ואמהר ואעש לך מן המטעמים אשר תאהב. בוא נא בעלי אל תוך הבית ואכלת: ויבוא אל תוך הבית, וישב ויאכל מן המטעמים אשר עשתה לו אשתו: ויקם ויצא אל החצר, וישם את העיזים עם צאנו, כי רועה האיש: ויקח את הנערה מן החצר ויביאה אל תוך ביתו אל אחד החדרים, והחדר קטן. ויאמר לה, זה חדרך: וינתק יתריה ויבא לה מן הלחם אשר אפתה אשתו, ולא תאבה לאכול: ויגלח את ראשה ויעש צפורניה ויסר את שמלתה מעליה ויבט בה. ותסב פניה ממנו: ויאחז בשדיה ויאמר לה, ידוע תדעי כי לאשה תהיי לי וכי ידוע אדעך, כי מעם יהוה אלוהי הדבר. וישק לה: וימהר לצאת מן החדר וינעל הדלת אחריו ויקח את אשתו ויבוא אליה. ובתקוס שומעת

מבעד לקיר: ויהי בבוא תנחום אל חפצי-בה, ותבך:

ויהי ממחרת, ויאמר תנחום לאשתו, אנכי יוצא לרעות את הצאן: ועתה, הבי לבתולה האדומית שמלה משמלותיך ותלבש, ואת המלאכה למדיה. כי מקץ ירח ימים אקחה לי לאשה, כי ניתנה לי מעם יהוה: הישמרי לך פן תצא החוצה ותברח. והיה כי תצאי אל הבאר, ונעלת השער אחריך. ראי צִויתיך: ותעש חפצי-בה כאשר ציוה עליה בעלה. ותשלך לבתקוס שמלה משמלותיה, ותלבש: ותאמר לה, הבי לי מן החדר הקטן את צפחת השמן ואת המחבת. ותעש כן: ותאמר, ועתה שובי והבאת את כד השעורים. והכד כבד: ותחזק בו בתקוס, ויהי כאשר יצאה אל החצר, וישמט מידיה וישבר, והשעורים נפוצו: ותרא חפצי-בה ותכעס. ותאמר לבתקוס, בָּזָה את, לועגת לי, בתולת בת אדום!: לא די לך כי את בעלי את מבקשת, ואת שמלתי לקחת, ועתה גם את לחמי ואת ביתי בקשת להחריב!: ותען בתקוס ותאמר, למה תתעביני? מה עשיתי? את אבי ואת אמי הרגתם, ואת אחותי שביתם לענותה, וגם את בתולי תגזלו. הגם על זה תכלימיני?: ויחר אף חפצי-בה בבתקוס, ותכה, ותנס בתקוס ותכנס החדרה: ויהי לעת ערב, וישב תנחום מן השדה. ויהי אחרי אכלו, ויבוא אל החדר הקטן, ובתקוס ישנה: ויעוררה ויאמר לה, קומי בואי אחותי יפתי. ויפשיטה ויבט בה וירא כי חובלה ויבן: ויצא מעם החדר בחרי אף, ויתפוש את חפצי-בה ויכה וישכב אותה. ובתקוס שומעת: ויהי כאשר שכב תנחום את חפצי-בה, ותבך: ויהי מן היום ההוא ומעלה, ותעשינה חפצי-בה ובתקוס את המלאכה, ולא דיברו זו עם זו למרע ועד טוב, וחפצי-בה מביטה בבתקוס:

ויהי מקץ עשרים ותשעה ימים מן היום אשר שב תנחום מעם המלחמה, ויאמר תנחום לחפצי-בה ולבתקוס, מחר יתמו ימי הבכי ולקחתי לי את בתקוס ועשיתי משתה: ועתה, הנה אני הולך ערדה, וקניתי שם יין וקמח, ועברתי בין החצרים לקרוא את האנשים למחר. ואתן החלנה עשות את מאכל המשתה: ויחבוש תנחום את חמורו ויצא מעם הבית וינעל השער אחריו. ותשקף חפצי-בה בעד החלון: ויהי בראותה כי רחק בעלה, ותמהר ותקח שתי סאים קמח ותלש ותאפה מצות, ותקח חריץ חלב ושלושה צימוקים, ותצרור: ותקח חמת ותמלאה מים. ותפתח השער, ותרא כי אין שם איש: ותאמר לבתקוס, אני ידעתי כי לא טוב לי (קרי: לך) השארך כאן, כי נערה את: ועתה אחותי, קחי את הצרור ואת החמת וקומי לכי. ומיהרת ורצת קדמה אל הר שעיר, אל עמך ואל קוֹס אלוהיך: ואנכי אומר לבעלי כי ירדתי אל הבאר, וכי שכחתי נעול את השער: ותשקנה חפצי-בה ובתקוס אשה את רעותה, ותבכנה אשה את רעותה עד הגדילה: ותקח בתקוס את הצרור ואת החמת, ותצא מן הבית, ותרץ שעירה:

אוסטרקון עברי מתל ערד, סוף המאה ה-7 לפנה”ס