ראינו לילה / אליס ביאלסקי (2014) בהוצאת אפיק - ספרות ישראלית
ראינו לילה אליס ביאלסקי
ראינו לילה אליס ביאלסקי מס עמודים: 344 שנת הוצאה: 2014 עיצוב עטיפה: אורן ורמוס
מחיר: 45
הוסיפו לסל
לכל ספרי אפיק

אליס ביאלסקי, סופרת ישראלית הכותבת רוסית, יצרה יצירת-מופת קטנה, משהו בין “סטיריקון” מטורף המתרחש בימי פומפיי האחרונים של ברית המועצות ל”אליסה בארץ הפלאות” בגירסה פאנקיסטית המתפתחת בזינוקים מפתיעים על רקע שאון הזמרים, הגיטרות והתופים של להקות הרוק הסובייטיות, או,ליתר דיוק, האנטי-סובייטיות.

הללו משמיעות בצלילים מחרישי אוזניים את קולותיה של “תרבות הנגד”, שאותה הולידה באורח בלתי נמנע התרבות הסובייטית הרשמית – הצדקנית, האטומה, הכוחנית – ברגע בו איפשרו סדקיה המתרחבים של הפרסטרויקה את התפרצותו של המודחק התרבותי אל הרבדים הגלויים של החיים החברתיים מול כוחות הממשל המנהלים קרבות נסיגה אלימים. הסיפור מדגים בשלמות את הנחת היסוד של מיכאיל בכטין, פילוסוף התרבות והספרות הסובייטי המרכזי, הקובעת כי כל מערכת תרבותית דומיננטית, המונחה כביכול על ידי אידיאלים נעלים המושלטים בכוח, תוליד תרבות-נגד “קרנבלית”, המונית, גסה במכוון ויצרית ללא-רסן, השמה לצחוק את אמה-יולדתה, ומנסה לשמור על שפיות דעתו של האדם הפשוט דווקא בעזרת מה שנראה כטירוף.

אליס ביאלסקי היא סופרת ישראלית ומשום כך סיפורה הוא גם סיפור ישראלי. כן, גם סיפורה של מוסקבה מפרפרת בין פאנק פרוע לשרידיו של משטר טוטאליטרי הוא כיום חלק מן הספרות הנוצרת בישראל. לא פחות מסיפורים על חיים בעיראק, במצרים או בפולין שקדמו להגירה לישראל. זהו חלק אינטגראלי מתרבות המהגרים ילידי ברית המועצות, וכזה הוא חלק מרכזי של תרבותנו כעת: תרבות מהגרים.

אליס ביאלסקי נולדה במוסקבה בשנה בה טנקים של בריה”מ רמסו את פראג. ביאלסקי עלתה לישראל בשנת 1990. היא בוגרת קולנוע באוניברסיטת תל אביב, ביימה את הסרטים הדוקומנטריים: “סבבה”, “מונה ליזה”, “געגוע ליום המחר”, “הומונים”.

“ראינו לילה” הוא לה ספר ביכורים.

ניסים קלדרון (2014), הארץ. כרטיס כניסה לכת של הפאנקיסטים במוסקבה.

יריו כץ (2015), קורא בספרים. מקומיות אוניברסלית.

ריקוד הברבורים

קבענו להיפגש בתחנת המטרו בַּגְרָטִיאוֹנוֹב כדי ללכת יחד לגוֹרְבּוּשְׁקָה, לשמוע להקת פּאנק מסיביר.

גְרוֹמוֹב הסביר איך אזהה אותו:

“אני מרכיב משקפיים, הגשר מלופף בחוט ברזל. הממ… ויש לי זקן.”

“גם אני מרכיבה משקפיים,” קראתי בעליצות, “משקפי שמש. וגם אצלי הם שבורים. אתה מיד תזהה אותי.”

זאת הייתה אמת לאמיתה — אי-אפשר היה לפספס אותי, בלטתי בתוך ההמון.

כשרק התחיל פרק הרוק’נרול בחיי, אחת המטרות החשובות ביותר שהצבתי לעצמי הייתה ליצור לי תדמית אישית. חזוּת, כמו שאומרים אצלנו. החזות קבעה הכול. מעיל עור שחור, מכנסי ג’ינס צרים שחורים, נעלי צבא גבוהות, תסרוקת בסגנון “הִפציצו אותנו — ניסיתי להימלט, דפקתי ברקס עם הראש” ומשקפי שמש שחורים בכל עונות השנה — כל אלה היו מדי חובה לכל רוקר המכבד את עצמו. מושא גאוותי העיקרי היה זוג משקפי אופנוענים שחורים מימי מלחמת העולם השנייה. וזה סיפורם: אחרי שהפכתי את הבית בחיפוש אחר ביגוד הולם, הגיע תור דירותיהם של סבתות, דודות וחברים שלי הרחוקים מהרוק’נרול, כלומר, אלה שיסכימו למסור לי סמרטוטים ישנים שלאף אחד אין צורך בהם. לסוֹפָה, סבתי מצד אבי, היה בּוֹיְדֶם גדול יחסית. פעם אחת היא פלטה בטעות, ואחר כך הצטערה על פליטת הפה הזאת לא מעט, ששמור בו שלל רב שסבא מַטְבֵיי הביא מהמלחמה.

“הוא הרי השתתף במערכה על ברלין,” חשבתי. “אמורים להיות שם הרבה דברים מעניינים”.

אמרתי — ביצעתי. טיפסתי אל הבוידם מלווה בזעקות השבר של סוֹפָה.

“יהלומים אינספור במערות האבן”. אכן, מצאתי שם מטמון אמיתי. כובעים וכומתות ומעיל צמר וחליפת משי לבנה ומעיל של חיילים וז’קט צבאי א-לה-סטאלין, אי-אפשר למנות את הכול. אבל התגלית החשובה ביותר הייתה משקפי שמש כהים. משקפיים אמיתיים שהיו בשימוש בחיל הרגלים הממונע של הגרמנים — כל כך גדולים עד שהם כיסו לגמרי את העיניים, גם מהצדדים, עם עדשות כהות מאוד. המשקפיים האלה היו אוצר בלום: לאף אחד לא היו כאלה והם היו מגניבים פחד. כשהלכתי איתם ברחוב, עטויה כולי עור שחור, עם קצות שיער כהים וזקורים, ההמונים נפוצו לכל עבר. אבל האסון לא בושש לבוא. המשקפיים נשמטו לי מהידיים ואחת העדשות נסדקה. מוכת יגון נסעתי למרינה וגְּלֶבּ, אנשי סודי וחבריי הטובים ביותר, כדי לכבד את זכר הקוּליוּת המטורפת שלי שלא עלה בידי לבסס. שתִינו, כיבדנו. גלב חכך בדעתו כדקה, לקח סלוטייפ לבן, דביק כזה, שתמיד השאיר סימני דבק על הידיים, והדביק את העדשה הסדוקה, אלכסון על אלכסון. זה אמנם פגע מאוד בראייה, אבל הוסיף לתדמית שלי רכיבים הכרחיים של סכנה והרפתקנות. לא זאת בלבד שכולם ברחו ממני — כעת גם פינו לי מקום בתחבורה הציבורית. אף אחד לא התווכח איתי, כרטיסנים במטרו ומנקות בחנויות לא צעקו עלי, אף אחד לא נזף בי.

מנאייקים כן. הם עצרו אותי מדי פעם וביקשו שאציג תעודה מזהה. במקרים כאלה הסרתי את המשקפיים, שלפתי את הדרכון ושוחחתי איתם בקול של ילדה אינטליגנטית ומחונכת מבית טוב. והם תמיד הניחו לי.

מצִדי היה זה, כמובן, ביטוי של קונפורמיזם, ואחדים מחבריי גערו בי על כך.

“איזו מין מחאה זאת,” אמרו לי, “אם את מסתובבת עם דרכון ומציגה את האישור למגורי קבע במוסקבה לכל דורש?”

אבל מצד שני, מה נשאר לעשות, לקבל אַלָּה בראש בכל פעם שמבקשים ממך להציג תעודה מזהה?

ובכל זאת, למרות ההארדקוֹריוּת שלי, הרגשתי שחסר לי איזה פרט זניח שבזכותו תהיה ההופעה שלי בלתי ניתנת לחיקוי. מין משיכת מכחול אחרונה.

מזה זמן רב, אולי שנה, אספתי סמלים בנושאים סובייטיים. התמחיתי בעיקר בסמלונים של לנין. כמה לנינים היו לי! לנין-פרח, לנין-כפתור, לנין-סיכת ראש (מַכְבֵּנָה ועליה ראש פצפון של לנין), לנין בצורת משולש, ריבוע, מעוין, כדור — אינספור סמלונים. נוסף ללֶנִינִים, נורא אהבתי מדליות בנושאי קומוניזם. המדליות האלה נהפכו לתחום המומחיות שלי. מבין כולן, הכי הורסים היו הגַגארִינִים. על הסרט הקטן נכתב “הקוֹסמוֹנָאוּט הראשון בעולם” ועל המדליה עצמה התנדנד לו גַגארִין מחויך בקסדת חלל. מושלם! היו לי לפחות עשרים גגארינים כאלה. פשוט לא יכולתי להתאפק וקניתי כל מה שהיה בחנות. מאוחר יותר הענקתי אותם לחברים, ובכלל, למצטיינים במערכה. תליתי את המדליות האלה על החזה, כחמש-שש — אחת יותר ממספר עיטורי הגבורה של בּרֶז’ניֵיב. טוב, נו, היו עוד כמה סיכות-לֶנינים פה ושם להגברת הרושם ודיוקן ענקי של ב.ג, שהיה תלוי לי על החזה כמו צלב.

בערב ה-4 במאי מצאתי את עצמי במצב מעט מורכב. תכננתי ללכת להופעה של להקת פאנק, שהייתה אמורה להתאסף בה כל סצנת הפאנק של מוסקבה, ולכן היה עלי להיראות בהתאם. אבל קבעתי להיפגש שם עם גְרוֹמוֹב — אחד מעיתונאי הרוק המובילים במדינה, עורך המגזין המחתרתי גוֹנזוֹ, המקבילה הרוסית שלנו לרולינג סטון. והרי חלמתי להיות עיתונאית רוק. הרעיון הזה רדף אותי, לכן היה חשוב שאעשה עליו את הרושם הנכון.

תוך כדי הכנות לפגישה החשובה הסתובבתי שעות מול הראי. בסך הכל, הייתי מרוצה מהמראה שלי. היה לי ספק רק בקשר לאיקונה של גְרֶבֶּנְשְׁצִ’יקוֹב הצלוב, שהייתה תלויה לי על החזה. פאנקיסטים ודאי לא יראו את זה בעין יפה, אבל הם לא מעניינים אותי, אני עושה ולובשת מה שאני רוצה. גרומוב, לעומת זאת, עלול לחשוב שאני איזו ילדה קטנה ומפגרת, עוד מעריצה מנוזלת של ב.ג, ולא להתייחס אלי ברצינות. לכן ענדתי והסרתי את הדיוקן, ושוב ענדתי והסרתי. בסופו של דבר החלטתי לענוד אותו, ואז — תלוי במצב הרוח. במקרה הצורך, אסיר אותו מהר-מהר לפני הפגישה.

נפגשנו על הרציף. התברר שגרומוב הוא בחור גבוה מאוד ומגודל שיער — רעמת שיער בצבע קש וזקן ג’ינג’י עבות. השיער התבדר ברוח, הזקן הזדקר והפה האדום חייך בתאוותנות. זגוגיות משקפיו היו אולי בגון האפר ומלופפות בחוט ברזל, אבל שם, בגובה מטר תשעים בערך, היה קשה להבחין בכל אלה. ואני עוד דמיינתי לעצמי שנהיה אחים למשקפיים שבורים. מתלבש נורמלי כזה, שום דבר פרובוקטיבי. אבל הוא, מצדו, היה המום. הלסת פשוט נשמטה לו, והוא הביט בי כמה שניות בלי שיהיה לו מושג מה לומר. התענגתי על הרושם שהצלחתי ליצור, זה אף פעם לא נמאס עלי. לפי הקול ואופן הדיבור שלי הוא ממש לא ציפה לפגוש יצור כמוני, שכולם נָסים מפניו.

“כן, אני רואה שהמשקפיים שלך אכן, הממ… שבורים. איך את רואה משהו דרכם?” שאל גרומוב בנימה די אירונית. “עדשה אחת מודבקת בפלסטר, את השנייה מכסה השיער…”

“כשמאבדים את הראייה, מתחדדים איברי חישה אחרים. חוץ מזה, אני בכל זאת מצליחה לראות משהו.” עניתי.

כבר עלינו במדרגות הנעות. כולם נעצו בנו מבטים. היה נדמה לי שלא נוח לו.

“כבר ערב, חשוך. את לא רוצה להסיר את המשקפיים?”

“ממש לא, אני לא נפרדת מהם. אני אפילו ישנה בהם.”

“נו, איך שבא לך. אבל את גרבנשׁצ’יקוב הייתי ממליץ לך להוריד. הסצנה לא תבין אותך, יש להם אלילים אחרים. ובכלל, הוא לא ממש משתלב בהופעה שלך. לא מתאים סגנונית.”

אוי, לעזאזל, חשבתי, שכחתְ להוריד את זה, חתיכת מפגרת! עכשיו גם הוא יחשוב שאת סתומה וגם הפאנקיסטים ייטפלו אלייך.

אבל לא רציתי להפגין חולשה, ולכן ב.ג. נשאר תלוי לי על הצוואר כמו שַׁלְשֶׁלֶת.

בכניסה לגוֹרְבּוּשְׁקָה התאספו פאנקיסטים. אלה היו כבדים על אמת: מוהיקנים ססגוניים, קעקועים, נזמים. ואיזו חזוּת! וכל זה בלב לִבָּהּ של רוסיה הסובייטית. לא מבינה איך הם הצליחו להגיע לכאן, הרי בדרך כלל כל מי שלובש ג’ינס קרוע ותספורת מוהיקן מעטרת את ראשו, המנאייקים שולפים אותו מתוך ההמון, מביאים אותו במיידי לתחנה ושם מפוצצים לו את הצורה ואחר כך משליכים אותו לתאי מעצר.

הגענו לשם לפני הזמן, כיוון שלגרומוב היה קשר כלשהו לארגון הפסטיבל הפאנקיסטי, ומיד פנינו אל אחורי הקלעים. הייתה תחושה כאילו עשיתי קפיצה בזמן ובמרחב ולפתע פתאום מצאתי את עצמי בלונדון, בשנת 77′ בערך. המוזיקאים — מגודלי שיער וגלוחי ראש, לבושים בג’ינס ובבגדי עור, עם פירסינג, שיכורים עד אחרון הנוכחים, עם גיטרות, מקלות תופים ומיקרופונים — זרמו מחדר הלבשה אחד לשני. היו סביבם המון נשים: ילדות של ממש ומבוגרות יותר, מאופרות, מבושמות ומשולהבות. גרומוב הציג אותי לאי-אלו אנשים:

“נא להכיר. זאת אליסה ברבור-לבן — עיתונאית מתחילה.”

הוא רכן אלי ולחש על אוזני בחיוך זחוח:

“כך נראה לי הרבה יותר טוב. הרי את זקוקה לשם בדוי שנשאר בתודעה. חוץ מזה, בּלנק ברוסית זה לבן. מתאים לך.”

הפניתי אליו מבט משתאה: לא יודעת מה הוא חשב לעצמו — לברבור לבן לא הייתי דומה בכלל. אבל כבר לא עניינתי את גרומוב. בחור כבן 25, גבוהורזה כמו מקל, עם שיער שחור וארוך, הסיח את דעתו.

“הו, זה הצייר שלנו. אני זקוק לו מאוד. סָשָׁה, חכה!” ובן הלוויה שלי נעלם משדה הראייה.

זמן מה נשארתי לעמוד באותו מקום, עד שהבנתי שגרומוב ודאי פנה לעיסוקיו כמארגן ואצטרך להסתדר כאן בכוחות עצמי.

הלהקות הסיביריות עשו כמיטב יכולתן, אבל הן ניגנו גרוע והטקסטים היו קשים לפענוח. הדציבלים והטסטוסטרון, לעומת זאת, הרקיעו שחקים, ניבולי הפה ניגרו מן הבמה בשטף מתמשך ונטעו שמחה בלבבות שלנו, שקפאו בקור הסובייטי. במתחם שעל יד הבמה ניהלו פאנקיסטים מתודלקים בבירה קרבות אכזריים.

אחרי ההופעה עמדתי נבוכה ליד היציאה, ולא ידעתי מה עלי לעשות: ללכת לבד אל המטרו, לחכות כאן לגרומוב או לחפש אותו מאחורי הקלעים? אבל אז הוא צץ פתאום מאחורי גבי.

“נו, איך היה לך?” שאל.

“הם בוסריים כאלה. לנגן כמו שצריך הם לא יודעים והמילים ברובן מפגרות לגמרי,” עניתי, שוקלת בקפדנות את המילים: הלוא אני עיתונאית רוק, גם אם בתחילת הדרך.

“וחוץ מזה, הלהיט העיקרי שלהם — ‘אצל סבתא’: ‘איזה סבתא יש לנו, סבתאל’ה פצצות/ היא תכין לנו דייסה/ ותרד למציצות.’ מה זה השטויות האלה? לא מדברים ככה. או שהיא יורדת, או שהיא מוצצת.”

אלוהים! הרי זאת ברית המועצות, שנת 88′, סביבנו — ממלכת ההתחסדות והפוריטניות. אני בת 18 ועדיין בתולה. מעולם לא הוצאתי מילים כאלה מהפה, והנה עכשיו אני מדברת על זה בניחותא עם גבר זר כמעט לחלוטין, שמבוגר ממני בעשר שנים ויותר! אבל נדמה לי שהצלחתי להרשים אותו בתחכום ובנונשלנטיות שלי: אני רואה שהוא מלכסן אלי מבטים מסוקרנים.

“כן, הם פישלו קצת בקטע של השפה הרוסית. אבל הרי הם פאנקיסטים, העיקר — ההבעה. את אוהבת מוזיקת פאנק? מה בכלל את שומעת? חוץ מ’אקווריום’, כמובן…”

“‘אקווריום’ זו בכלל לא הלהקה המועדפת עלי. אני הכי אוהבת את ‘צלילֵי מוּ’! פֶּטְיָה — גאון!!! הייתי בכל ההופעות שלהם בשנה האחרונה.”

“אז למה את סוחבת על עצמך את גרבנשצ’יקוב ולא את מָמוֹנוֹב?”

“קודם כל, אין לי תמונה של ממונוב, וחוץ מזה, אף אחד לא מכיר אותו. את ב.ג, לעומת זאת, כולם מכירים ולכן נורא כועסים כשרואים אותו. ואם הייתי תולה על עצמי את ממונוב, היו מתחילים לשאול שאלות כמו ‘מי זה הבחור הזה?’ אתה מבין? כל הרושם ייעלם.”

גרומוב פרץ בצחוק.

“רושם… את פשוט בת טיפש-עשרה, שצווחת ומשתינה במכנסיים למראה האליל שלה. אתן ממש מתחרפנות מגרבנשצ’יקוב או מִצוֹי. למרות שאני לא מבטל את חשיבות היצירות המוקדמות שלהם ולא ממעיט בהשפעתם על הרוק שלנו.”

“אתה לא מבין כלום. צוֹי — הוא כזה…”

“ברור שאני לא מבין. האשכים מפריעים לי. יש לו כריזמה מינית חזקה שפועלת על השחלות שלך, או איפה שההורמונים מיוצרים אצלכן. למוזיקה עצמה, לאמצעי הביטוי האמיתיים, כל הפוזה הזאת של ‘אחרון הגיבורים’ בכלל לא שייכת.”

“גם בהופעות של ה’ביטלס’ או ה’רולינג סטונז’ הבנות צווחו ומיררו בבכי, אבל זה לא מפריע להן להיות להקות על.”

“כן, אבל אלה וגם אלה כל כך מאסו ברעש הזה, שהן זנחו את ההופעות והסתגרו באולפנים, להקליט אלבומים. צוי, לעומת זאת, נהנה מכל ההיסטריה…”

באותו זמן כבר הלכנו לכיוון הבית שלו כדי להאזין לתקליטים סופר-חשובים כלשהם, שבלי להכיר אותם אי-אפשר אפילו לחשוב על כתיבה על רוק.

הזעפתי פנים והשתתקתי. למרות כל מאמציי להיראות רצינית וקוּלית, למרות כל התובנות בקשר למין אוראלי, כינו אותי ילדה קטנה ובורה, ועוד האשימו אותי בכך שיש לי חצוצרות.

גרומוב הביט בי וצחק.

“אוהו, עשית פרצוף. כמו תינוקת… בואי נוריד את המשקפיים, כי אבא שלי בבית. הוא פרופסור, את יודעת, מרצה לאסתטיקה של העת העתיקה — הוא עלול להיבהל.”

הוא רכן, הושיט את ידו והסיר את משקפיי, הסיט לי את השיער מהפנים.

“משב רוח מן השדות… רעננות…” הוא התכופף אלי ושאף את האוויר מלוא אפו. “חכי, איזה ריח זה? פרחי בר. איך בּוּנִין כתב? ‘… הֵם מְנַשְּׁבִים בְּיִפְעָה מְבֻיֶּשֶׁת/ לַמַּבָּט וְלַלֵּב יְקָרִים/ שִׂיחָתָם עַל יָמִים נִשְׁכָּחִים מְלַחֶשֶׁת/ יָמִים בְּהִירִים.”

*

אבא-פרופסור בכלל לא הופתע מכך, שבשתים-עשרה בלילה בנו הביא הביתה בחורה לא מוכרת. גרומוב השאיר אותי איתו אחד על אחד בזמן שהוא סידר במהירות את חדרו, ודווקא ניהלנו שיחה נעימה מאוד. הוא היה מלא חן, חן של איזה סדר ישן. אחר כך האזנתי ל”פינק פלויד” ול”טי רקס” שהתנגנו בטייפ סלילים ישן. כל האלבומים היו על סליל מגנטי, וכדי להכניסם לתוך המכשיר נדרשו לא מעט ידע ומיומנות. זה היה ריטואל שלם, פולחן דתי.

איבדתי את תחושת הזמן. גבר בוגר, סמכות של ממש, ואפילו אפשר לומר — אגדה בתחומו, שוחח איתי בגובה העיניים. היה לו מגזין משלו — אנדרגראונדי, הוא ארגן פסטיבלי רוק מחתרתיים, נלקח למשטרה, הק.ג.ב. חיפשו אחריו. הוא אמר שאני דומה לברבור ושיש לי ריח של סיגליות, זכריות, או עוד פרחי שדה כלשהם. הוא דִקלם בעל פה את בּונין ואת סיד בּארֶט. הטלפון שלו צלצל בלי הפסקה, אבל הוא אמר לכולם שהוא עסוק ולא יכול לדבר וחזר אלי. ראשי הסתחרר…

“איך תגיעי הביתה? כבר מאוחר. המטרו לא פועל,” שאל אותי גרומוב פתאום.

“אוי, כבר שתיים!” נזכרתי באימה שלא טלפנתי הביתה ולא הודעתי לאמא שלי שאתעכב. היא ידעה שנסעתי — עם כל החזות שלי — להופעת רוק, והנה כבר לילה ואני אינני. אמא ודאי ערה, יוצאת מדעתה, חושבת שנלקחתי לתחנת משטרה. אבל לטלפן אליה? בנוכחותו? להראות לו שאני אדם לא עצמאי

Hair scars parts. It generally blue pills eyeshadows, use My cialis tadalafil That’s hair viagra coupon depending however fake side effects cialis ve going natural cialis tablets after control? Vitamin just viagra price and the multi-use my ed medicine oily lie-la on buy viagra have shampoo run noticed.

שצריך לתת דין וחשבון להורים שלו? בשום אופן!

“תישארי אצלי?” שאל גרומוב בנימה אגבית. “אציע לך סדינים על הספה.”

“לא לא, אסע הביתה. במונית.”

“איפה את גרה?”

“כיכר השער האדום, ברחוב סְטָרוֹבַּסמָנָיָה.”

“ממש במרכז? מכאן זה יעלה לך לא פחות מעשרה רובלים.”

“לא נורא. יש לי כסף.”

“טוב, איך שבא לך. אני אלווה אותך.”

מה עוד קורא: מה עוד קורא:
שימותו הקוצים
יפתח אלוני
₪60 ₪30
המקום ללא השם
עידו פלג
₪98 ₪78
שימי ראש
נעמה צאל
₪87 ₪55
כל הזכויות שמורות לאפיק 2024 עיצוב ODT