רובה, קלסר ובתולים – משמעות ואבסורד בסרט אפס ביחסי אנוש - אפיק
רובה, קלסר ובתולים – משמעות ואבסורד בסרט אפס ביחסי אנוש יואב בן-ארי

את סרטה המצוין של טליה לביא, “אפס ביחסי אנוש”, העוקב אחר קבוצת חיילות שלישות בבסיס שריון צהל”י בנגב, ניתן לראות כקומדיה צבאית ישראלית מאוד. והוא אכן כזה. צופה ישראלי, בעיקר צופה אשר שירת בצבא, ובעיקר כזה אשר (כמוני) העביר את השירות בעבודה משרדית, יזהה בסרט דקויות הנובעות מתוך העברית הצבאית ומתוך ההווי הצבאי המקומי. ואולם הסרט, כך מתברר, הצליח לעורר עניין לא רק באולמות הקולנוע בארץ, אלא גם בנכר. יש בו אפוא דבר הנוגע בחוויה חוץ-ישראלית וחוץ-צבאית. ודאי, הסרט כובש ראשית לכול בזכות שלל הדמויות המצחיקות-מעצבנות, הנוגעות ללב ומשוחקות להפליא. אבל יש כאן דבר נוסף. הדבר הזה הוא האבסורד. “אפס ביחסי אנוש” הוא קומדיית אבסורד מרה.

“תחושת האבסורד” כותב אלבר קאמי, “אינה צומחת מבחינה פשוטה של עובדה או מרושם כלשהו, היא נובעת מהשוואה בין מצב עובדתי לבין מציאות מסוימת, בין פעולה לבין העולם שהוא למעלה ממנה. ביסודו של דבר, האבסורד הוא פירוד. אין הוא מצוי אף באחד מהגורמים המושווים. הוא נולד מן העימות ביניהם” (מתוך: “המיתוס של סיזיפוס”). ב”אפס ביחסי אנוש” צומחת תחושת האבסורד מתוך המפגש והפירוק של שלושה מישורי משמעות, המעניקים, או אמורים להעניק, פשר למסגרת שבתוכה פועלות החיילות בסרט: המישור הצבאי, המישור המשרדי, ומישור ההתבגרות הנשית.

מישור המשמעות הצבאי מושתת על אתוס גברי של גבורה והקרבה, של התוויית ההיסטוריה, של הגנה על המולדת, של חיים ומוות. אני זוכר את הפעם הראשונה בה השתתפתי במטווח בטירונות: להפתעתי, חולשה פיזית אחזה בידיי, ובתחילה התקשיתי ללחוץ על ההדק. לא הצלחתי אז להסביר לעצמי את החולשה, וגם היום אינני בטוח במשמעותה, אולם סביר להניח שחשתי במשהו מן הכוח ליטול חיים, ובאחריות הנלווית לכוח, כאילו חוויתי משהו מהילת הקודש של הכלי הזה. כיוון שהצבא עוסק בגורלות אדם, בחייהם ובמותם, הריהו בהכרח בעל אתוס חגיגי מאוד, מלא בפאתוס מקודש.

אלא שכאשר המשמעות העליונה – ההיסטוריה, ההקרבה, החיים והמוות – נפרטת לפרוטות היום-יום, כאשר הפאתוס פוגש במציאות של השגרה הצבאית, עלולה המשמעות להתרסק, ומההתרסקות הזאת צומח אבסורד. הסרט רצוף ברגעים כאלה. באחת הסצינות, עוברות החיילות תדרוך לגבי “נוהל מעצר חשוד”. כיצד לעצור אדם חשוד, שואלת הקצינה, כאשר “כל מה שעומד לרשותי זה העירנות שלי, התושיה, האחריות לביטחון הבסיס, ורובה M-16 “? לאחר שהחיילות כושלות מלענות, היא מפרטת את הנוהל המוכר לעייפה: עצור (לא עוצר) – עצור והזדהה (לא עוצר) – עצור או שאני יורה (לא עוצר) – דריכה הפגנתית של הנשק (לא עוצר) – יריה באוויר (לא עוצר) – יריה לרגליים. אינני יודע כיצד חיילים קרביים חווים תדרוכים מסוג זה, אולם עבורי כג’ובניק הם נראו תמיד כל כך מנותקים מהמציאות, כל כך רחוקים ממשהו שאני עלול להיתקל בו או להתמודד איתו בהצלחה. רב”ט זוהר (דאנה איבגי המופלאה), שהיא היחידה בסרט המזהה את האבסורד ועסוקה בסימון מיוסר ומתריס שלו, שואלת כאן כשחיוך נבזי על שפתיה: “אבל מה אם הוא כן עוצר?” עלי להודות שלצד הצחוק שאחז בי ברגע זה בסרט, אחזה בי גם בושה: כיצד אני מעולם לא שאלתי את השאלה המתבקשת הזאת? מה שהשאלה של זוהר עושה, זה פירוק של הטקס המקודש. “נוהל מעצר חשוד”, שמטרתו ההכרחית והמוצדקת היא למנוע פגיעה בחפים מפשע ולהסדיר את השימוש בכלי הקודש הקטלני, הוא בה בעת מגוחך למדי בתוך מציאות שבה מרבית ה”חשודים” הם כנראה עוברי אורח תמימים, ומגוחך עוד יותר כשהמאבטחות הן פקידות משרד בבסיס עורפי, פקידות שנעדרות כל “עירנות, תושיה, ואחריות”. כשהגיון-העל האדום מדם של הצבא נחווה בתוך מציאות אפורה, נוצר פירוד בין המשמעות לחוויה, ומתהווה האבסורד.

מישור המשמעות השני הוא המשרד: בירוקרטיה של משרדים היא אכן משמעותית ובעלת היגיון פנימי. חשוב שטפסים מנהלתיים יהיו מתוייקים היטב, ושמידע יהיה מסודר. בהקשר הצבאי, רישום לא מדויק עלול להיות גורלי במקרי חירום. אבל לאדם הנמצא בשגרה המשרדית, שהמשמעות של הסדר מתקיימת הרחק-הרחק מעל פעולות היום-יום שלו, לאדם כזה פורחת המשמעות מבין האצבעות, והיא מתקשה למצוא אחיזה בהיגיון של פעולותיו. לא מדובר כאן על שעמום בלבד. מדובר על כך שתיוקם או גריסתם של מרבית הטפסים לא מעלה ולא מורידה במאום. שוב, זוהר היא שמזהה את האבסורד הזה, ומורדת בו באמצעות התחמקות מכלל פעולה, ובאחד משיאי הסרט גם באמצעות חבלה מכוונת, מרושעת ונואשת, במנגנון.

כאשר משרד נמצא בתוך מסגרת צבאית, האבסורד הצבאי פוגש באבסורד המשרדי. באחת הסצינות, טוראית דפי (נלי תגר המעולה) מדריכה בהתלהבות חיילת חדשה לגבי אחת המגירות: “פה יש מחוררים, מהדקים, סיכות, נעצים, חוצצים, סכין יפנית, סכין מעטפות, טושים, מחדדים, דבק פלסטיק, דילול דיו…” רשימת המלאי הזו מפורטת כאשר על הקיר, בפינת הפריים, מופיעה תמונת טנק. מרחק אינסופי מפריד בין מכונת המוות חורצת הגורלות, שלמען תפקודה קיימים המשרדים והניירת, לבין שגרת הנעצים והטושים. בכמה סצינות מנסה הקצינה רמה (שני קליין) להחדיר בחיילות מוטיבציה לפעילות תיוק אינטנסיבית באמצעות אתוס קצונה אופייני, ומדברת על “הזדמנות לתת תרומה קטנה לצה”ל”, על “טביעת חותם”, ואף על “חוויה”. אני מזכיר: מדובר על תיוק טפסי שלישות בקלסרים. שוב, הפערים הם בלתי נתפסים.

מישור המשמעות השלישי הוא בעיניי החשוב ביותר בסרט: זהו מישור המשמעות של ההתבגרות הנשית. מישור זה מושפע משני המישורים האחרים, ומשפיע עליהם. השירות הצבאי נחשב לתחנה ראשונה של בגרות בחברה הישראלית. זוהי המסגרת החוץ-ביתית הראשונה שהמתבגר הישראלי הממוצע נקלע לתוכה, ההזדמנות הראשונה שלו להיכנס לתפקיד של אדם מבוגר. הצבא לא יכול, כמובן, לעקור באחת את הילדיות מתוך הנער. אבל אם הבן-המתבגר עשוי לעטות על עצמו את מסכת הגבריות הצבאית ולטשטש את ההיבטים הילדיים שבו, הרי שהבנות הג’ובניקיות בסרט מתקשות להשתלב במסגרת הצבאית המשרדית באופן שמקנה משמעות בוגרת ומספקת לנשיותן. מכיוון שהצבאיות והמשרדיות הן אבסורדיות מלכתחילה, לא נפתחת אפשרות לחיילות לממש את עצמן כנשים בוגרות. באין מוצא, הן נשאבות לרגרסיה ומתנהגות כילדות. אך בעוד המסגרת המשפחתית הקנתה אולי משמעות לילדיותן בדמות יחסים משפחתיים תומכים ואוהבים (והסרט לא מספר על כך דבר), הרי שהמסגרת הצבאית המשרדית אינה יכולה להעניק להן משמעות דומה, ומן הילדותיות לא נותרים אלא פריקת העול, ההתבכיינות, ההתחמקות, הוויכוחים חסרי השחר, חלומות השווא, ומשחקי המחשב.

אחד הדברים המרתקים בעיניי בסרט הוא הגילום של תופעה זו באמצעות שרטוט מפורט ומדוייק להפליא של תפאורת המשרד הצבאי: הצבא והמשרד – סמלי הסדר והמשמעת – הופכים לזירה של כאוס עמוס, כמו חדר של מתבגרות חסרות הדרכה הורית, כאוס בו משמשים בערבוביה סמלים צבאיים, אביזרים משרדיים, ואסתטיקה ילדותית. הזכרתי קודם את תמונת הטנק המופיעה על קיר המשרד. בהמשך אותה סצינה, כאשר דפי מסבירה בדרמטיות לחיילת על סגולותיו של אקדח הסיכות (“הדבר הזה הוא קטלני, שום דבר לא מחזיק את הבריסטולים”), ניתן לראות על אותו קיר ציור של וויל-אי-קויוטי מסדרת האנימציה. ועל צגי המחשב ניתן לראות פתקים גזורים בצורת פרחים שמודבקים ברישול, גחמה אסתטית דלה וחסרת חן הנבלעת בתוך הררי התיקיות שאיש לא טורח להחזיר למקום.

אך מעבר לרגרסיה הילדותית, מישור המשמעות של ההתבגרות הנשית נוגע בפן חשוב הרבה יותר, המקנה לשני המישורים האחרים תוקף זוועתי: מבלי להפריז בספויילרים, העיסוק בפגיעות נשית ובפגיעותו של הגוף הנשי – בבתולים, בהתמסרות אובססיבית, בפגיעה עצמית, בתקיפה מינית, בשלמות הגוף – נעשה בסצינות מחרידות, כמעט מסוייטות, המעוררות אי נחת בצופה. כשם ש”במחכים לגודו” מקרין הדיבור האובדני על הפטפטפת הכללית, כשם שאימת המוות מקרינה על החלקים הקומיים ב” מילכוד 22 “, כך הזוועה הגלומה בסצינות האמורות מעניקה לסרט כולו גוון מאיים המוציא אותו מגידרה של קומדיית מצבים, ומעניק לאיוולת הצבאית-משרדית מימד אבסורדי באמת, במובנו המחריד של המושג “אבסורד”. להרגשתי, באווירה המאיימת הנוצרת מתוך הפגיעות הנשית, ובאופן בו האווירה הזו מקרינה על המצבים הקומיים, טמון אחד מסודות כוחו של הסרט.

מהמגזין מהמגזין
בִּלְבד – סדנת כתיבה
מאת: אפיק ספרות ישראלית - פרויקט הסיפור הקצר
בִּלְבד אפיק ספרות ישראלית ו-פרויקט הסיפור הקצר המעבורת מזמינים להתנסות כתיבה בהנחיית סמי ברדוגו - עינת יקיר - יפתח אלוני - שרון אס אנחנו כותבים על-מנת להיות כאן, בעולם. אנחנו כותבים כדי להציג את עצמנו בפני עצמנו ובפני העולם. הכתיבה נכתבת מתוך הצורך והחדווה, מפאת הקושי והאהבה. הכתיבה נמצאת אצלנו כי אנו מכירים בה בתור האמצעי הכמעט בלבדי להציג את הנפש; את תוככי התודעה שלנו ביחס לכאן ולעכשיו. הכתיבה נדרשת להיות אחת ובלבדית, אחת שלנו. אנו רואים בה מלאכה אמנותית חשובה, מרגשת, אינטנסיבית במידה, והכרחית. כיתות הכתיבה של הוצאת אפיק מציעות סדנאות לטובת אמנות הכתיבה היוצרת, ולטובת התוצרים הטקסטואליים הנכתבים על-ידי המשתתפים. עיקרן של הסדנאות הוא בפרוזה. המנחים המנוסים יפרשו כל אחד את דרכו לאורך הסדנה, תוך כתיבת תרגילים שוטפת, לצד קריאה בטקסטים חיצוניים.   כיתות הכתיבה יתקיימו בחלל העבודה של הוצאת אפיק בתל אביב, רחוב אלנבי 43, כל סדנה תתפרש על פני 12, אחת לשבוע. משך כל מפגש: שעתיים-וחצי. מקסימום משתתפים בכל סדנה: עד 12. מחיר לסדנה: 1650 ₪ לפרטים ולהרשמה נא לפנות במייל לעינת יקיר, einety5548@gmail.com לסמי ברדוגו: samiberdugo@gmail.com   הסדנאות המוצעות הכלים של הפרוזה סדנה בכתיבה יצירתית בהנחיית הסופר סמי בֶּרדוגו אורחים: עינת יקיר, יפתח אלוני ימי חמישי, 10:00-12:30. תאריך פתיחה: 27.10.22   "כי אז, כשזאת לא באה ולא באה, נולדה בי ההבנה, שאם תבוא הרפתקה, היא תבוא רק במלים. "סְבְּתִ'י, סְבְּתִ'יאָה", דיברתי אז בצהלה לוחשת בביטוי הלשוני הזה בהיותי בן עשרו אחת־עשרה שנים, כי באמת מצאתי, מְצאָתיהָ:". מתוך "כִּי גִי" (2017), הספרייה החדשה – הקיבוץ המאוחד, סמי ברדוגו.   העולמות המסתוריים של הסיפור הקצר סדנה בכתיבה יצירתית בהנחיית הסופרת עינת יקיר אורחים: סמי ברדוגו, יפתח אלוני ימי שלישי, 09:30-12:00. תאריך פתיחה: 25.10.22   "קודם היה אבק. אחר כך התבהר קצת. היא הלכה למשוך את התריסים. הילדה זחלה מתחת לשולחן. הם לא הבחינו בה. ופטר פיזר במחיאות כפיים את היונים שנקלעו לחדר". מתוך "ימי חול" (2012), כתר, עינת יקיר.    סיפור מסע סדנה בכתיבת מסעות בהנחיית הסופרים יפתח אלוני, סמי ברדוגו ועינת יקיר ימי ראשון, 10:00-12:30. תאריך פתיחה: 23.10.22    
קרא עוד...
כל הזכויות שמורות לאפיק 2024 עיצוב ODT