אקס ליבריס

האחר

הנפש הכימית

כשהחוזה מופר – מה נותר מן הסיפור? – עיון בסצינה מ”כלבי אשמורת”

א)

במצב העניינים הרגיל, שני מישורי מציאות נפגשים ופועלים ביצירה הקולנועית: מחד, מישור המציאות של עלילת הסרט ודמויותיו; ומאידך, מישור המציאות “האמיתי”, זה שלנו, הצופים. על מנת שסרט יתממש כהלכה, אנו חותמים עמו על חוזה, שעניינו טשטוש הגבולות בין שני המישורים. אנו, הצופים, נציגי מישור המציאות הראשון, “האמיתי”, משהים את אי-האמון שלנו, שוכחים מרצון ובמודע שמדובר באשליה, ומוכנים להשקיע בסרט משהו מעולמנו

הרגשי. הסרט, נציגו של מישור המציאות השני, “הלא אמיתי”, מתחייב מצידו לשרטט תמונת מציאות אמינה, כזאת שתתקבל על דעתנו כ”אמיתית”. חוזה מסוג זה נחתם גם במפגשנו
עם אמנויות הסיפור האחרות, ואולם בשל אופיו מחקה המציאות של הקולנוע אנו מצפים ממנו יותר מכל לאשליית מציאות חזקה.

יחד עם זאת, אנו מוכנים לספוג הרבה מאוד “חוסר מציאות” בשרטוט המציאות של הסרט. מובן למשל שבמישור המציאות “האמיתי”, שבו אנו מנהלים את חיינו, מוזיקה אווירתית הבוקעת משום מקום ומלווה את מעשינו אינה מתקבלת על הדעת, ואילו בסרט אנו מוכנים לקבל

חריגה חריפה כזאת מכללי המציאות, מבלי שהדבר יפגום באשליה. הסיבה היא כנראה שמוזיקת רקע מלווה את הקולנוע משלביו ההיסטוריים המוקדמים ביותר, והיותה כיום חלק טריוויאלי, מובן מאליו, משפת הקולנוע, מונעת ממנה לשבור את תחושת המציאות. לעומת זאת, במאי שינסה לעשות דבר מופרך באותה מידה ולחשוף את צוות ההפקה לעדשת המצלמה, יסתכן באיבוד מוחלט של אמוננו. בנורמות המקובלות, תהיה זו סטייה גדולה מדי מן המציאות שאנו מוכנים לקבל כמציאותית, והדבר יפגע בנכונותנו להשקיע את עצמנו ואת רגשותינו בסיפור העלילה.

ומה באשר לסיפור עצמו? האם הצבעה גסה על “חוסר המציאות” שבסיפור תפגע בנכונותנו לשקוע בו?

ב)

אזהרת ספוילר: במרכז דבריי הבאים תעמוד סצינת “סיפור השירותים” מתוך סרטו של קווינטין טרנטינו, “כלבי אשמורת”. מי שלא צפה בסרט, מוטב לו שלא יקרא את הדברים ולא יצפה בסצינה הבודדת, אלא יטרח ויצפה בסרט כולו. מי שצפה בסרט, מומלץ לו לצפות שוב בסצינה, והפעם גם לשאול את עצמו: מה קורה לנו בעת הצפייה? כיצד הסצינה מפעילה אותנו? מה שואב אותנו לתוכה ומה בה מותח אותנו?

בסצינה ניתן לצפות גם כאן:

 

הסצינה מתחלקת לכמה שלבים, שהמעברים ביניהם מפתיעים אך תפורים היטב. עד השלב המתרחש בפאב, נבנה הציר העלילתי הבא: על פרדי, השוטר הסמוי, מוטל לשנן אנקדוטת פשע המתרחשת בשירותים ציבוריים, ולדקלמה בפני חברי הכנופיה. אם נמתח כאן קפיץ, הריהו זה: האם יצליח פרדי ללמוד ולספר את הסיפור כהלכה, האם יצליח לעורר את אמונם של השודדים? אכן, היפעלותנו הרגשית מגיעה לשיא כאשר פרדי מספר להם את הסיפור: בכל פעם שהם שואלים אותו שאלה, ולו הטריוויאלית ביותר, אנו נדרכים ומייחלים כי תשובותיו תהינה משביעות רצון, אנו שמים לבנו לכל ניואנס בשפת גופו, לכל ספק גמגום, ונושמים לרווחה כאשר הוא מצליח לעמוד בשאלות הנשאלות.

ומה באשר לציר העלילה המשני, זה של סיפור השירותים? אנו הולכים ומתוודעים אליו, אלא שבשלב זה, המצולם בפאב, הוא נותר טפל. סיבה אחת שהוא נותר טפל היא שסיפור השירותים בינתיים איננו מעניין במיוחד כשלעצמו. אבל ישנה סיבה נוספת: פרדי לא מספר על מקרה שקרה לו, הוא איננו מספר סיפור הנובע מעולמו הפנימי – הוא מספר סיפור הזר לו ולחייו לחלוטין. ואם לחדד: הוא מספר סיפור מומצא, המתרחש במישור מציאות שלישי. אנו, הצופים בסרט, אזרחיו של מישור המציאות הראשון, חתמנו על חוזה עם מישור המציאות השני, לפיו אנו מוכנים להאמין כי הנגלה לעינינו על המסך – כלומר, אותו מישור שני – מהווה מציאות של ממש. בשום מקום בחוזה, אפילו לא באותיות הקטנות, לא נכתב כי עלינו לקבל על עצמנו מישור מציאות שלישי, חלוש כל כך מבחינה אונטולוגית, בשום מקום לא נתבקשנו להאמין לסיפור שולי לחלוטין, שהוא “לא מציאותי” אפילו במונחי הדמות המספרת.

אבל אז קורה דבר שערורייתי: החוזה נעקף. אנו נכנסים עם פרדי לחדר השירותים המומצא, עם החרסינה הלבנה המומצאת, עם המשתנות המומצאות, עם השוטרים המומצאים והכלב המומצא, עם המגב המומצא הנשען אל הקיר. מישור המציאות השלישי הולך ומשתלט, הולך ומונכח, עד שנשכחת עובדת היותו מומצא. במהלך מבריק של פארודיה עצמית אנו שומעים עתה אנקדוטה שמספר אחד השוטרים, שוטר “לא אמיתי” המספר סיפור אמיתי עוד פחות (סיפור ממישור מציאות רביעי!). הפאב ובני הכנופיה נשכחים לחלוטין. פרדי, השוטר השתול, נבלע כל כולו בסוחר הסמים המומצא, ואנו מוצאים עצמנו במתח לגבי השאלה שעד כה היתה חסרת משמעות: כיצד יתמודד סוחר הסמים עם נוכחות השוטרים?

ג)

אם כן, האביזר העלילתי השתלט, ובאופן פלאי זוכה במעורבותנו הרגשית. מדוע? מהו ש”עובד” כאן? מהו שמפעיל אותנו? על איזה כפתור לוחצת הסצינה? יתכן שהתשובה היא זאת: לא “מציאות” הנפש שלנו מחפשת בסיפור, ולא אשליה של מוצקות אונטולוגית – אלא, בפשטות, סיפור המסופר היטב. במלים אחרות, נראה כי הטענה שטענתי בראשית דברי, לפיה הסיפור צריך להיתפס כ”אמיתי” כדי להפעילנו, לא עד הסוף נכונה. הסיפור פשוט צריך להיתפס כסיפור. מבחינת חיישני הנפש, כוחו של הסיפור גדול מכוחה של המציאות. למעשה, יתכן שהדבר מובן מאליו, שהרי אנו מתמסרים תדיר לסיפורים “לא מציאותיים”, וכך אנו מתמסרים, למשל, למכלול הסצינות של הסרט “כלבי אשמורת”. אלא שמבנה המציאות הרב-שכבתי בסצינה המדוברת, חושף בפנינו את העובדה הזו במלוא העוצמה.


תתמסרו למישור מציאות חמישי. הרשמו.:

המדיום הוא מסר

עד שהזמן יחזיר את הריבונות שלו בחזרה


מתוך “המדרשים” – פיליפ ק. דיק | תרגום: עמיחי שלו

 

אם הזמן ייעצר פתאום, אלו השינויים שיבואו תחתיו. לא קיפאון – אלא גילויים.

***

כיום אני מאמין שהזמן, בנקודה זו של התפשטות היקום, התחיל למעשה להיחלש, להרפות, לפחות ביחס לשדות אחרים. למעשה, הזמן עדיין נע, אבל כוחות נגדיים החלו להגיח ולהתנגש בו, ו”ייקח זמן” עד שהזמן יחזיר את הריבונות שלו בחזרה. אנו לא נהיה מודעים לכך, אם כי תגובה תת קליפתית הנמצאת מתחת לקורטקס – יחד עם תחושה קלה של אמנזיה, חלומות וכיוצא בזה – תאמר לנו שמשהו השתנה, אבל בהחלט נהיה מודעים לדליפה בחזרה אלינו של העתיד, לא על ידנו כי אם אלינו, אם כי לא יהיו לנו בהכרח כלים להתמודד.
ראיתי את היקום כמות שהוא, באמצעות מכתב מוזהב ואדמוני שהוא למעשה יישות עשויה פלזמה מהעתיד. לאחר מכן הסקתי כי ראיתי את הלוגוס. מה שחשוב הוא שזה קשור לתפיסה שלי, ולא ליכולת אינטלקטואלית או למחשבות על מה שאולי קיים ומה שלא. היישות הגיעה לכאן מהעתיד. היא צורת חיים פועמת שנכנסה לתוכי. יש לה כוח אנרגטי מסוים והמון חוכמה. היא יישות קדושה. לא זאת בלבד שיכולתי לראות אותה, אלא כאמור היא גם נכנסה לתוכי, ובו בזמן היא היתה נוכחת גם מבחוץ. כך שהלוגוס, או צורת החיים הפלזמטית מהעתיד שראיתי, גרמו לי להבין את כל הדברים הללו ביתר בהירות.

אם הרוח הקדושה יכולה להיכנס רק לאדם אחד – מה שראיתי היה מוזהב ואדמוני מבחוץ, כמו אש נוזלית – כנראה שזאת לא היתה הרוח הקדושה אלא הלוגוס. אני חושב שהכול הוא אחד, ששייך גם לבפנים וגם לבחוץ, מה זה משנה בעצם? זה רק עניין סמנטי, מה שחשוב הוא שמדובר ביישות שחזרה לכאן מהעתיד, והיא גם אלקטרוסטטית וגם חיה, אם כי השדה שלה נחלש, זה חייב להיות כוח הדומה לקרינה.
בכל אופן, למרות שזה גרם לי לראות דברים באופן שונה ולהרגיש דברים באופן שונה, אני חייב להפריד זאת מתוך החוויה הסובייקטיבית שלי, וממה שהפכתי להיות בעקבותיה. צורת חיים ביו-פלזמית כמו אנרגיה שנכנסה בי והתרוממה מתוכי וחוללה בי שינויים, בדיוק כמו העולם של יוביק, אבל אני מרגיש אחדות בין הכוח ששינה אותי לבין האנרגיה הזהובה אדמונית שראיתי במו עיניי. מתוכי, כחלק אינטגרלי ממני, היא הביטה החוצה וראתה את עצמה.

***

יש לי כמה הגדרות משל עצמי, ואני מעוניין לתאר את חוויותיי בצורה פרגמטית. אני חושב שהן קשורות גם לחלקיקים המכונים טכיונים, שאמורים להיות חלקיקים קוסמיים, כך לפי הפיזיקאי ארתור קוסטלר, שנעים מהר יותר ממהירות האור ובכיוון הופכי של הזמן.
הבנתי את העובדה כי המוח מסוגל להעביר ולקלוט שדות חיצוניים בעלי תדרים הן חיצוניים והן פנימיים, והבנתי אילו ויטמינים בכמויות הגדולות ביותר יכולים לשפר את פעילות הנוירונים במוח ובכך לשפר משמעותית את כלל הפעילות המוחית. לכן התחלתי לצרוך כמויות גדולות של “מים מסיסים” המכילים ויטמינים שכאלו, ובאותה העת ניסיתי לשחרר מתוכי את השדות החשמליים הנורמטיביים.

לילה אחד מצאתי את עצמי מוצף גרפיקות צבעוניות שדמו לציורים מסוימים של קנדינסקי וקלה, אלפים של צורות גרפיות, אחת אחרי השנייה, הבאות במהירות מסחררת, כמו שמריצים קדימה סרטים. כך זה נמשך שמונה שעות. ולכל תמונה שכזאת היה איזון והרמוניה וסגנון

שפתי משל עצמה.

לאחר מכן הבנתי שאותם דימויים לא יכולים פשוט לנבוע מתוך מוחי. בנוסף, באותה עת חשתי שאני מלא באנרגיה. עשיתי מעשים לא שגרתיים, וזה כנראה גרם לעלייה בלחץ הדם שלי עד שהרופא החליט לשלוח אותי להתאשפז בבית החולים. כנראה שזה היה קשור גם למים המסיסים ששתיתי ללא הרף.
התחלתי גם להיות מודע לשפה ייעודית שדוברה אלי מכל היצורים החיים על פני כדור הארץ, ובשלב מסוים החלה לדבר אלי מהשמים, מהחלל, וזה חיזק את ידיעתי שאנו מוצפים באינפורמציות המגיעות אלינו מהחלל החיצון. וכך, קיבלתי מידע מדויק לגבי העתיד, במשך שלושה חודשים. קיבלתי זאת בצורת מילים ומשפטים מקודדים, הכוללים גם שמות ומספרים, לפעמים עמודים שלמים מקודדים, שפעם אחת התגלמו גם בעטיפות של מזון לתינוקות, וגם דרך החלומות שלי, שם ראיתי ספר שלם, עמוד אחרי עמוד. לחלק ניכר מהמידע הזה היה ערך לימודי, והוא נועד להדריך אותי במעשיי, ואני משוכנע שכל יצור קטן – כל חרק או דג או צמח – גם מקבלים הדרכה ייעודית שכזו, וחשוב רק לציין, שלא הייתי חייב לנהוג לפי המידע המקודד שאני מקבל, הייתי חופשי לשקול אותו בכובד ראש, להבין אותו, ורק במידת הצורך לפעול על פי הנחיותיו.

יותר מחודשיים הייתי משוכנע שהרוח הקדושה – אותה ניתן לכנות גם “אלוהים” – מכוונת אותי, ולמעשה זה נכון, זו רק שאלה של סמנטיקה, כי עד שלב מסוים אלוהים היה המושג היחידי שידענו. כיום אפשר להשתמש במונחים מודרניים חלופיים. העתיד הרבה יותר קוהרנטי מההווה, העתיד יותר חי, משולהב ותכליתי, ובמובן אמיתי גם יותר חכם. העתיד יודע יותר ובדרך כלשהי המידע הזה מועבר אלינו בחזרה על ידי מה שנדמה כמו יישות טבעית. מדברים אלינו, יש ישות מובחנת מאוד

שמדברת אלינו, והיא גם מקדימה אותנו בזמן.

***

עדיין איני מבין מדוע כשאני כבר במצב של טרום שינה, מניח ראשי על הכר, מחשבותיי הופכות מאנגלית ליוונית, שפה שכלל איני יודע.

***

“תת המודע” שלי, שהוא למעשה מדריך, בעצם נגיש לגמרי לכל מערכת הזיכרונות שלי, אך למעשה לא מדובר בזיכרונות טיפוסיים, אלא באירועים ורעיונות משנת 100 לפני הספירה, דברים שמעולם לא ידעתי. תת המודע שלי ממוקם רחוק מאוד מבחינת זמן, באקלים תרבותי וקיומי שונה לחלוטין, היכן שאני יכול לעמוד ולצפות בכוכבים.

***

לילה אחד חלמתי שאני בוכה מרוב ייאוש, “אין לי כל מושיע” יבבתי. ואז, מרוב פחד, על כך שאמרתי זאת, הבכי נהיה עוצמתי יותר. הבנתי תוך כדי הבכי שכל קרקע הקיום, כל מה שמסביב לי – התאדה ולמעשה נעלם לחלוטין. צפתי בתוך ריקנות. אני חושב שזו היתה המחשה על כך שהעולם החדש משתלט עלי, ומעלים את כל העולם הישן, את כל מה שהיה ידוע לי עד כה. זה אובדן נוראי, אך איני יכול לשלוט בזה.

***
אפלטון פעם העלה את הרעיון – ייתכן כי היה זה רעיון מטאפורי בלבד – שאנו בני האדם רק חצי מיישות גדולה יותר בעלת ארבע זרועות וארבע רגליים. מתישהו, לפני זמן רב, הופרדנו ומאז אנו תמיד מחפשים את מה שאיבדנו. בדרך כלל נטו לפרש את דבריו כחיפוש בני ובנות זוג, אבל בהחלט ייתכן כי הבורא הגדול ברא אותנו חצויים מלכתחילה, והחצי השני שלנו כלל לא נמצא בעולם הזה, והוא כלל לא אנושי, ואין לו גוף.

***
התחלתי לראות את האסתטיות שבכל דבר, העניין האמיתי שלי ביופי הנשי היה אותו עניין אמיתי שהיה לי ביופי של חתולים או ביופי של סימפוניות של בטהובן. ראיתי אמת אחת גדולה בנוגע לעולם. למעשה, ראיתי יותר מזה, כי האמת הגדולה מורכבת מאין סוף אמיתות, וכל האמיתות פשוט צפות על פני השטח, ויש מיליוני אמיתות ומראות ומציאויות, ובכל רגע שחשתי את האמיתות והמציאויות הללו, ידעתי שיש עוד מיליונים שכאלו. זה היה מסחרר. זה תפס אותי לחלוטין. רומם אותי מתוך המטריקס של חלל-זמן בו הייתי. באותה נשימה הגעתי להבנה שהעולם עצמו כמו עשוי קרטון, הוא אשליה. ואז פתאום ראיתי את היקום כמות שהוא, דרך הכוח החושי ראיתי פתאום את מה שבאמת קיים, וכך גם ניסיתי לפעול כדי לשחרר את עצמי. זה היה קרב קשה, בין כל מה שחשבתי שאנושי בי, נגד כל השאר.

***

חלמתי עלינו בתור חיות העומדות באוקיינוס קפוא, שהקשנו כי הוא כוכב הבית שלנו. אבל למה לא להניח שאין זה הכוכב עצמו, אלא מקומנו על פני הזמן-מרחב בכל היקום, וזוה למעשה גם השלב הבא באבולוציה שלנו, למרות שעל פניו זה מעציב שהאוקיינוס התייבש. אנחנו כנראה בשלב מוקדם מאוד של צורת חיים, שאמורה לעבור מטמורפוזה לרצף גבוה יותר של חלל-זמן. זה לא שאנחנו מתים, או חצי מתים, אלא בעצם אנחנו “חצי חיים”. החוליה החסרה לעולם לא היתה חיה או במצב חי כלשהו. היא מונחת, אם כי לא לפנינו, אבל היא לא נמנעה מאיתנו בכוונת מכוון כלשהו. היא מעולם לא היתה באמתחתנו. והיא בהחלט תהיה בעתיד.


צרפו אותנו לזמן מרחב הדוא”ל:

ספרות וספר-הפנים: בין אינטימיות לפומביות

מאת: יואב בן ארי

א. ספרות

המקום בו מתחוללת הספרות, בו היא מגיעה לכדי מימוש והתגלמות – המקום בו נפגשות המלים המסויימות האלה, של הכותב המסויים ההוא, עם הקורא המסויים הזה – הוא מקום שקט של אינטימיות. לכן, כאשר אני קורא שירה – מלכת האינטימיות של הספרות – זה נעשה לרוב באחד משני הקשרים שקטים: לאחר שנת הצהריים, כאשר חוט אוורירי מחבר בין האינטימיות הפיוטית של עולם החלומות לבין הקפה השחור שמבשר את העירות; או שאני קורא שירה בשירותים – ההיכל הבלתי מעורער של הפרטיות. הקראה פומבית של שירה – למרות שאינני שולל אותה ולעתים מסוגל להנות ממנה – נראית לי לא אחת כדבר מעט מוזר, החוטא לרוח האינטימית של מעשה מימוש היצירה.

ולמרות האמור: ללא פומביות הספרות תמות. ללא מעשה ההוצאה לאור, ללא שיווק ויחסי ציבור, ללא אנשים שיקראו ויגיבו ויקיימו דיון ציבורי, ללא פסטיבלים ואירועי תרבות, ללא קוראים שירכשו או ישאלו, שישבחו או ישמיצו, הקורא המסויים הזה כנראה לא יפגוש את המלים המסויימות האלה של הכותב המסויים ההוא. היצירה הספרותית תיוותר כציור החבוי בחשכת כספתו של אספן. כלומר, כציור מת. הספרות שרויה אפוא במתח בין האינטימי, ההכרחי למימושה, לבין הפומבי, ההכרחי לקיומה.

עם זאת, המתח הזה מתיישב מעצם המרחק שנשמר בין הקורא לכותב: שהרי במצב העניינים הרגיל, הקורא לא פוגש פגישה אינטימית את נפש הכותב מתוך היכרות עם הכותב עצמו, אלא מתוך היצירה. גם אם הוא מכיר את הכותב מצפייה בראיון טלוויזיוני, או מקריאה באנציקלופדיה, הרי שהיכרות מסוג זה מותירה את הכותב “שם”, והמרחק ממנו מאפשר לגשת ליצירה בצלילות עניינית. אנסה להבהיר באמצעות דוגמה מתחום התיאטרון: ידידה קרובה שלי עובדת כשחקנית. כאשר אני רואה אותה על הבמה אני מתקשה לעתים להעריך את משחקה, פשוט משום שאני מכיר אותה טוב כל כך. קשה לי להפריד בין השחקנית לבין הדמות המגולמת, ולפעמים בא לי לצעוק אליה: “הי, תגידי, מה זה השטויות האלה שאת עושה שם?” בדומה לכך, חבריי הקוראים את ספרי מדווחים לי על הקושי להפריד ביני לבין הקול המספר בספר. באופן אוטומטי הם מדמיינים את קולי מקריא להם את הסיפור, ומנסים למצוא הקבלות בין הכתוב לבין הידוע להם על חיי ואישיותי. טשטוש המרחק בינם לביני מקשה עליהם, כך נדמה לי, למצוא את קולם שלהם ואישיותם שלהם בתוך הספר. דווקא היכרותם האינטימית איתי מקשה עליהם את המפגש האינטימי עם הטקסט.

ב. ספר הפנים

אדם שולח לך הצעת חברות בפייסבוק – האם תאשר? מאז נשאבתי לעולם הפייסבוק לפני כך וכך שנים, אני מתחבט בשאלה הזו לא פעם. אישור החברות מהווה, מחד, פתיחה של דלת לעולמך האינטימי. מאידך, הוא מהווה אקט פשוט של נימוס. אי-אישור עלול להתפרש כטריקת דלת בפרצוף. לא פחות. הנימוס הוא מסמניה המובהקים של המסגרת הפומבית, שהרי ככל שאדם זר לנו יותר, כך נרגיש צורך לעטות על עצמנו פרסונה קורקטית.

הפייסבוק מקיים אפוא מרחב ביניים מוזר שבין האינטימיות לפומביות. הוא מצרף חברי נפש שאתה חש בנוח לחשוף בפניהם כמעט כל דבר, ביחד עם אנשים שהכרת לפני שנים, ביחד עם אנשים שמעולם לא פגשת. לכן, הרגע שלפני אישור החברות עשוי לעורר את השאלות הבאות: מי האיש הזה בשבילי? מדוע שאכניס אותו לעולמי? האם אוכל להיות אינטימי בנוכחותו? ומצד שני: מדוע בעצם לא לאשר? הרי ממילא מדובר במרחב פומבי למחצה. עם השנים גיבשתי לעצמי את הקוד הבלתי-מחייב הבא: אני מאשר חברות לאנשים שפגשתי פנים-אל-פנים לפחות פעם אחת בחיי; כמו כן, אני מאשר רווקוֹת אטרקטיביות. אני גאה לומר שפרופיל הפייסבוק שלי שומר על אינטימיות מסויימת, והוא מונה פחות מ-200 חברים.

על כל פנים, העובדה שהפייסבוק איננו אינטימי עד הסוף ואיננו פומבי עד הסוף, הופכת אותו למשהו שהוא לא זה ולא זה – אלא זה: מקום של פמיליאריות המונית.

ג. הקהילה הספרותית הפייסבוקית

מערך השיקולים שלי באישור חברים השתנה כאשר ספרי יצא לאור. עם פרסום הספר, לפני כחצי שנה, הסתבר לי כי קיימת קהילה ספרותית פייסבוקית. היא אינה מגדירה עצמה ככזאת, אבל היא חיה ושוקקת. סופרים, משוררים, עורכים, מתרגמים, מבקרים, מאיירים, בלוגרים-של-ספרות – כל אלה מתחברים אלה לאלה, כותבים אלה לאלה, מגיבים אלה לאלה, מחמיאים אלה לאלה, מלייקקים אלה לאלה. חלקם דמויות מרכזיות באותה קהילה, ויש להם מעל אלף, אלפיים, אפילו קרוב לחמשת אלפים חברים (מן הסתם, לא כולם אנשי ספרות). לי עצמי יש נכון להיום 17 חברים השייכים לקהילה הספרותית. חלקם כאלה שביקשו ממני חברות, חלקם כאלה שביקשתי מהם, חלקם מכרים ותיקים.

מהי המשמעות של כל זה? אני מוצא שתי משמעויות: אחת פרטית, הנושאת אופי כמעט קטנוני, ואחת כללית, הנושאת אופי מהותי. המשמעות הפרטית היא, שאני ניצב בפני מערך חדש של שיקולים באישור חברים (וכן בבקשת חברויות). כך בערך מתנהלים הדברים: פונה אלי אשה. לאחר הריגוש הראשוני הנגרם מעצם העובדה שמישהו מעוניין להתחבר עמי, אני מברר מי האשה. אני מבין מהר מאוד שמעולם לא פגשתי אותה (וכן אני מגלה שהיא לא רווקה). אני מקיש את שמה בגוגל ומגלה שהיא, נאמר, משוררת ועורכת. אני מבין שהיא ראתה תגובה שכתבתי בפרופיל של בלוגר הספרות ירין כץ (פרופיל המהווה מקום מפגש שוקק לקהילה הספרותית). אני מוחמא מכך שהיא פנתה אלי. אבל האם כל זה מצדיק את אישור החברות? האם אני מעוניין שהיא תקרא את הבדיחות המפגרות שלי בעמוד הפייסבוק? האם אני מעוניין לראות את תמונות המאפינס שאפתה לילדיה, או לקרוא על סתימת הביוב בביתה? מה לי ולאשה הזאת, מוכשרת ככל שתהיה? למען השם, מדוע שאכניס אותה פתאום לעולמי? ומאידך, בהנחה שלא אאשר, האם תעלב? והאם עלי להביא את השיקול הזה בחשבון מול אשה שהיא, בסופו של דבר, זרה?

והנה כאן אני מוצא בתוכי שיקול נוסף, שיקול “מלוכלך”: מה ייצא לי מאישור החברות? האם, למשל, בעקבות החברות איתי היא תקרא משהו שכתבתי (למשל רשימה זו ממש)? האם בעקבות זאת תקרא את הספר שלי? האם בעקבות הקריאה תפיץ את הספר בין חבריה? כמה חברים יש לה בכלל, שעשויים להיחשף כך לספר… אללי! כיצד זה נהייתי לנרקסיסט-אינסטרומנטליסט חסר תקנה???

אבל ישנה עוד המשמעות הכללית, העקרונית יותר: אנשי הספרות יוצרים קשרים של פמיליאריות בפייסבוק. הפמיליאריות הזאת היא חיובית במידה רבה, ומועילה לאנשי הספרות. ראשית, פשוט משום שפמיליאריות בין אנשים בעלי עניין משותף זה דבר נחמד. שנית, משום שהיא מאפשרת לאנשי הספרות לשתף פעולה (למשל, לעדכן ולהתעדכן בחוק הספרים, להציף את נושא התמלוגים, לבקש עין שתבחן טקסט לפני פרסומו, ושאר דברים מועילים). ואולם, הקהילה הספרותית הפייסבוקית איננה קהילה מקצועית רגילה, היא איננה גילדת סנדלרים או קליקת אנשי הייטק: מדובר בקהילה של אנשים שעיסוקם הוא האינטימי. המפגש בין האינטימי לבין הפמיליאריות ההמונית יוצר מתח שכמותו, אני משער, לא היה קיים עד לפני עשור. מן הסתם, אנשי ספרות תמיד הכירו זה את זה והתרועעו זה עם זה (ומוכרים אותם בתי-קפה בוהמייניים מיתולוגיים, דוגמת “הכסית”). אבל ההתרועעות לא נעשתה מעולם באופן יום-יומי כזה, ולא במסגרת רחבת היקף והמונית כל כך.

כיצד זה משפיע על הספרות? כאשר אני עושה לייק לתמונת אוגר בפרופיל של סופרת, שמצידה כותבת תגובה מבודחת לסטטוס פוליטי של עורך, שמצידו מברך בברכת יום-הולדת את מבקרת הספרות – כיצד משפיע כל זה על היכולת לגשת ליצירה הספרותית עצמה מתוך הריחוק המתבקש? האם מבקרת הספרות תוכל לכתוב בענייניות על הספר הבא שיערוך אותו עורך? האם העורך יוכל לשפוט בוועדת פרס בו מתמודדת הסופרת? הסוגיה איננה של ניגוד עניינים משפטי, אלא, אם תרצו, של ניגוד עניינים ספרותי. דמו לכם: האם הייתם קוראים את דוסטוייבסקי כפי שאתם קוראים, אילו שיתף אתכם בתמונת “סלפי” שלו? האם הייתם קוראים את עגנון באותו אופן, לאחר שהעניק לכם חיים ב”קנדי קראש”? ולסיכום, האם ניתן לקרוא בכנות ולכתוב דברים כנים, אינטימיים, על יצירה שאהבנו או כזו שלא אהבנו, בתוך מסגרת פמיליארית המחייבת נימוס?

אינני יודע. בסופו של דבר, יתכן שטשטוש המרחק איננו משמעותי כל כך. ואולם אני חושב שעלינו, חברי הקהילה הספרותית הפייסבוקית, לתת עליו את הדעת.


* צילום זה ברישיון וויקישיתוף (וויקימדיה קומונס) ושייך ליעל ויילר ישראל


תהיו חברים פמיליאריים-אינטימיים שלנו. הצטרפו לרשימת תפוצה:

אופליה האפלה

שימורים

מאת: ולריה זבילוצקי

כשהתעוררתי היה כבר שש בערב. התחושה בראש שלי היתה כמו סוף העולם. האור היחידי בחדר השכור בו ישנתי הגיע מהפלאפון שנעל ושיחרר לעצמו מקשים. במשך חמש דקות רציתי למות. שיתפוצץ לי הגז בבית או שהקירות יקרסו עלי בגלל רשלנות של מהנדס. נו, חיכיתי. לא קרה כלום. יצאתי למרפסת שירות. כיסא פלסטיק חצי שבור היה הידיד היחידי שלי שם. התחתונים שכיבסתי עדיין לא התייבשו ולא היו לי אחרים. בית מחורבן. שמעתי את הפלאפון מצלצל, רצתי אליו. נשרטת בדרך מהכסא. על הקו הייתה אישה אנרגטית שבטח ישבה בקיוביקל. היא שאלה מה שלומי. אמרתי לה את האמת והיא השתתקה. אחר כך היא הודיעה שחברת האשראי שלי מזכה אותי בהנחה של חמישים אחוז עבור חופשה זוגית באחד מהיעדים הבאים: טבריה, ים המלח או אילת. שאלתי אם אפשר נהריה והיא אמרה שתברר. תבררי, שמעתי פעם שיש שם חוף יפה. היא שאלה מתי ארצה לממש את ההטבה ואמרתי לה שלא אכפת לי. מתי נוח לך? שאלתי אותה בחזרה. היא התעלמה והמשיכה להקריא את התקנון. כמה ילדים מותר בחדר ולאיזה אטרקציות אפשר לקבל כרטיס מוזל. איך אמרת שקוריאים לך? שאלתי. סמדר. תקשיבי סמדר, בואי איתי לנהריה. היא הסבירה לי שאסור לעובדי החברה ליהנות מההטבות שהם מציעים, ושבכלל יש לה מחויבויות ושהיא כבר ניצלה את כל ימי החופש שלה השנה. אסור לעובדי החברה ליהנות, חשבתי. אף אחד אצלכם לא צריך לדעת אם לא תנפנפי בזה, אמרתי. היא לא רצתה. מטומטמת, חשבתי. היא ביקשה לאמת את הפרטים שלי. מה, שם וכאלה, או שאת צריכה מידת מיטה? גדולה. צרחתי אחרי שהיא ניתקה. ענקית. אולי יצטרכו להצמיד מיטה מחדר אחר. קיבלתי את אוקטובר. היו לי שלושה חודשים למצוא בגד ים ועוד חודש כדי לדחוס את עצמי לתוכו.

שבוע חלף. צימצמתי את הארוחות שלי ללחמניות, לחמים, בגטים, פיתות, וג’בטות שקניתי כל בוקר בדרך חזרה ממשמרת לילה במוקד. אחרי שבועיים הורדתי את הלחמים, וזהו, זה הכי הרבה שיכולתי להוריד. בעבודה לא אמרו כלום. לא היה מה להגיד. גם גרישה השומר לא אמר. גרישה, אתה רוצה לבוא איתי לחופשה זוגית? נשב עם הרגליים במים, אני אטפטף חול רטוב על חול יבש ואבנה בשבילך את הארמון הכי יפה שיש, עם צריחים ותעלה מסביב ואולם ריקודים ענקי עם שנדלירים ירוקים שייראו כאילו רק הרגע הוציאו אותם מהים, עם אצות והכול. למה לא גרישה? נכיר, נכיר בדרך לשם. גרישה לא רצה. הסתובבתי אליו עם הגב והלכתי לתחנת אוטובוס. הרוח של שש בבוקר ייבשה לי את השפתיים ולא היה עלי וזלין. תמיד רציתי שיהיה עלי. כל פעם קניתי אחד ואז שכחתי איפה שמתי אותו. הרטבתי את השפתיים עם הלשון אבל זה רק עשה יותר גרוע.

ככה עבר עוד חודש. באחד הבקרים חזרתי לדירה והטלוויזיה דלקה על ערוץ אחד. גבר ושתי נשים עשו התעמלות בוקר בבגדי גוף וורודים, וענדו סופגי זיעה מסביב לידיים ולראש. לבנות היה קוקו גבוה שקיפץ כל פעם לצד הנגדי של הגוף. הם היו בטלוויזיה והיה להם גוף כמו בטלוויזיה, ואני עמדתי מולם בסלון מטונף ורציתי לעצמי גוף כמו בטלוויזיה. הורדתי את הבגדים ונשארתי בגופייה שהכנסתי לתחתונים. קשרתי מגבת מטבח מסביב לראש והוצאתי שתי קופסאות שימורים במקום משקולות. אחת פירות טרופיים ואחת גרגרי חומוס. ניסיתי לחקות את התנועות מהמסך אבל כל מה שיצא לי היה ריקוד הציפורים שזכרתי מההפסקה הפעילה בבית ספר. נשארתי עם זה. היה לי חם אבל חשבתי שזה טוב להתרגל לזה לקראת החופשה שלי.

התאמנתי כל בוקר אחרי העבודה במשך חודשיים. ואז החלטתי לבקר את אמא. היא פתחה את הדלת עם צבע על השיער והשאירה אותי לחכות במטבח עד שתסיים. אכלתי את כל הבורקסים שעמדו בקערה על השולחן. כשחזרה, היא הגישה לי קפה בכוס של אורחים ואמרה שאני צריכה להתחיל להתאפר. אמרתי לה שזה לא יעזור לי והיא אמרה שכן, ושאישה צריכה להיות נשית. טוב, אמרתי, אז אני לא אישה. היא חיבקה אותי ואמרה שאני כן, ושאני האישה הקטנה שלה. שאלתי אותה אם היא רוצה לבוא איתי לחופשה. היא שאלה מתי ולאן ולכמה ימים וכנשמע כאילו הכול מתאים, היא אמרה שהיא מנסה עכשיו לחסוך לקראת הפנסיה. אני אשלם, אמרתי. נראה, היא אמרה. אבל זה חשוב שתסעי, אולי תכירי מישהו, בשביל מה את צריכה אותי זנב שם? אני צריכה אותך. אמרתי. לא יודעת בשביל מה אבל צריכה. אולי לפחות יש לך בגד ים בשבילי?

בימים הבאים מאז שחזרתי מהביקור, לא נגעתי בשימורי ההתעמלות שלי. במשך שבועיים הם עמדו על קצה השולחן בסלון ונראו כמו צילום של מישהו שלומד צילום. בוקר אחד לקחתי את הקופסא עם הפירות הטרופיים והתחלתי לקרוא. הרכיבים היו אננס, פפיה אדומה, פפיה צהובה, גויבה, מים מים, סוכר, חומצת לימון. היה

פעמיים מים. בתחתית התווית היה מספר טלפון ולידו המילים “נשמח לשמוע מכם”. אחרי שהקשתי את הספרות, לחצתי מהר על הציור של השפופרת הירוקה בפלאפון כדי לא להתחרט. גבר עם קול שכאילו עבר דרך ארוכה לפני שהגיע לאוזן שלי, ענה לי מהמפעל ביבנה. כתבתם פעמיים מים. מה? ברכיבים, יש לכם שגיאה, כתוב מים פעמיים. הוא צחק ונשמע קרוב יותר. רק כתוב או שגם בפנים יש יותר מים? לא יודעת, לא בדקתי, אני לא אוכלת פירות. תטעמי, זה מצויין, ישר מתאילנד אנחנו מייבאים, טרי טרי. איך קוריאים לך? ציון. ציון, מה אתה אומר, אם אני מסיימת את כל הקופסא, אתה בא איתי לחופשה? ציון צחק. נזהרתי מהשוליים החדים כמו שהמליצו בהוראות. לכל הפירות היה טעם של אננס. ציון, סיימתי. טעים? לא כך כך, אז אתה בא איתי?

ביום הראשון של החופשה ישבתי על סלע אפור בחוף הים של נהריה והסתכלתי בקונכיות שהתנדנדו מתחת לגלים. מזמן לא ראיתי את השמש באמצע השמים, תמיד רק דימדומים של בוקר. המכנסיים שלי היו מקופלים עד הברכיים וזיפי שיער זעירים בצבצו מעור הרגליים שלי. היה שקט. לא שקט של מוקד בלילה, שקט של סרט טבע. הוצאתי קונכייה גדולה מהמים והנחתי אותה הפוכה על הסלע לידי. רגליים קוצניות של סרטן דחפו בועות אוויר מתוך פתח הקונכיה. הוא ניסה להתהפך. בפעם החמישית הוא הצליח והתחיל לזחול לכיוון הים. כשהגיע למדרון, התגלגל למים כמו כדור ואז שקע לאט. קרני שמש בצבע שמנת וירוק ליוו אותו עד למטה. הסתכלתי על הקרניים במשך כמה דקות וזה סינוור אותי. ציון הוציא טישו. קחי נשמה, יש לך דמעות. נשכבנו אחורה על הסלעים. ציון הסתובב על הצד בגלל השמש ואני עטפתי את הגב שלו כמו שמיכה. הרגשתי איך הנשימות שלנו הופכות לכבדות, ואיך הגוף שלנו מתרכך ושוקע בשינה.


רוצים הטבה לחופשה בקופסת שימורים? הרשמו לניוזלטר:

בתקוֹס וחפצי-בה

מאת: יואב בן ארי


“כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ: וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה: וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ: וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה: וְהָיָה אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ וּמָכֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ.” (דברים כא, י-יד)


 

ויהי בשנת שלושים שנה ליאשיהו בן אמון מלך יהודה, ואדומים מכים בנגב יהודה: ויאספו מן בני יהודה ומן בני שמעון ברמת-נגב, תשעים איש שולף חרב, כי כן שלח המלך לאמור, פן תבוא אדום שמה: ומלכיהו בן קרבאור ואלישע בן ירמיהו בראשם. וישמעו כי מחנה אדום בגיא: ויהי לילה וילכו אל הגיא, ושם מחנה בני אדום מאתים איש, והמה ישנים: ויכום לפי חרב וירדפום אל הר שׂעיר ויוסיפו להכות את בני פִּינוֹן היושבים שם, כי גם הם יחשבו על אדום: ויתנם יהוה בידם עד עלות השחר, ויהרגו כל זכר וישבו את נשיהם ואת טפם, ואת בהמתם ואת מקניהם ואת כל שללם בזו: ויביאו את כל השלל ואת כל המלקוח ערדהּ. ויחלוק שם אלישיב בן אישיהו את השלל ואת המלקוח, וישובו איש אל מקומו:

ויהי איש אחד מרמת-נגב מבני יהודה אשר הכו את האדומים ושמו תנחום בן ידעיהו, ולו אשה ושמה חפצי-בה: ויבוא אל ביתו רמת-נגבה לעת ערב, והוא נושא עִמו מן המלקוח אשר נלקח במלחמה, שמונה עיזים ונערה: והנערה יפת תואר והיא בתולה, ושמה בַּתקוֹס: ותצא אשתו לקראתו וישך (קרי: וישק) אותה ויאמר אליה, עשי לי דבר ואוכל, כי רעב אנכי: ותאמר אליו, הנה שמעתי כי שב העם מן המלחמה, ואמהר ואעש לך מן המטעמים אשר תאהב. בוא נא בעלי אל תוך הבית ואכלת: ויבוא אל תוך הבית, וישב ויאכל מן המטעמים אשר עשתה לו אשתו: ויקם ויצא אל החצר, וישם את העיזים עם צאנו, כי רועה האיש: ויקח את הנערה מן החצר ויביאה אל תוך ביתו אל אחד החדרים, והחדר קטן. ויאמר לה, זה חדרך: וינתק יתריה ויבא לה מן הלחם אשר אפתה אשתו, ולא תאבה לאכול: ויגלח את ראשה ויעש צפורניה ויסר את שמלתה מעליה ויבט בה. ותסב פניה ממנו: ויאחז בשדיה ויאמר לה, ידוע תדעי כי לאשה תהיי לי וכי ידוע אדעך, כי מעם יהוה אלוהי הדבר. וישק לה: וימהר לצאת מן החדר וינעל הדלת אחריו ויקח את אשתו ויבוא אליה. ובתקוס שומעת

מבעד לקיר: ויהי בבוא תנחום אל חפצי-בה, ותבך:

ויהי ממחרת, ויאמר תנחום לאשתו, אנכי יוצא לרעות את הצאן: ועתה, הבי לבתולה האדומית שמלה משמלותיך ותלבש, ואת המלאכה למדיה. כי מקץ ירח ימים אקחה לי לאשה, כי ניתנה לי מעם יהוה: הישמרי לך פן תצא החוצה ותברח. והיה כי תצאי אל הבאר, ונעלת השער אחריך. ראי צִויתיך: ותעש חפצי-בה כאשר ציוה עליה בעלה. ותשלך לבתקוס שמלה משמלותיה, ותלבש: ותאמר לה, הבי לי מן החדר הקטן את צפחת השמן ואת המחבת. ותעש כן: ותאמר, ועתה שובי והבאת את כד השעורים. והכד כבד: ותחזק בו בתקוס, ויהי כאשר יצאה אל החצר, וישמט מידיה וישבר, והשעורים נפוצו: ותרא חפצי-בה ותכעס. ותאמר לבתקוס, בָּזָה את, לועגת לי, בתולת בת אדום!: לא די לך כי את בעלי את מבקשת, ואת שמלתי לקחת, ועתה גם את לחמי ואת ביתי בקשת להחריב!: ותען בתקוס ותאמר, למה תתעביני? מה עשיתי? את אבי ואת אמי הרגתם, ואת אחותי שביתם לענותה, וגם את בתולי תגזלו. הגם על זה תכלימיני?: ויחר אף חפצי-בה בבתקוס, ותכה, ותנס בתקוס ותכנס החדרה: ויהי לעת ערב, וישב תנחום מן השדה. ויהי אחרי אכלו, ויבוא אל החדר הקטן, ובתקוס ישנה: ויעוררה ויאמר לה, קומי בואי אחותי יפתי. ויפשיטה ויבט בה וירא כי חובלה ויבן: ויצא מעם החדר בחרי אף, ויתפוש את חפצי-בה ויכה וישכב אותה. ובתקוס שומעת: ויהי כאשר שכב תנחום את חפצי-בה, ותבך: ויהי מן היום ההוא ומעלה, ותעשינה חפצי-בה ובתקוס את המלאכה, ולא דיברו זו עם זו למרע ועד טוב, וחפצי-בה מביטה בבתקוס:

ויהי מקץ עשרים ותשעה ימים מן היום אשר שב תנחום מעם המלחמה, ויאמר תנחום לחפצי-בה ולבתקוס, מחר יתמו ימי הבכי ולקחתי לי את בתקוס ועשיתי משתה: ועתה, הנה אני הולך ערדה, וקניתי שם יין וקמח, ועברתי בין החצרים לקרוא את האנשים למחר. ואתן החלנה עשות את מאכל המשתה: ויחבוש תנחום את חמורו ויצא מעם הבית וינעל השער אחריו. ותשקף חפצי-בה בעד החלון: ויהי בראותה כי רחק בעלה, ותמהר ותקח שתי סאים קמח ותלש ותאפה מצות, ותקח חריץ חלב ושלושה צימוקים, ותצרור: ותקח חמת ותמלאה מים. ותפתח השער, ותרא כי אין שם איש: ותאמר לבתקוס, אני ידעתי כי לא טוב לי (קרי: לך) השארך כאן, כי נערה את: ועתה אחותי, קחי את הצרור ואת החמת וקומי לכי. ומיהרת ורצת קדמה אל הר שעיר, אל עמך ואל קוֹס אלוהיך: ואנכי אומר לבעלי כי ירדתי אל הבאר, וכי שכחתי נעול את השער: ותשקנה חפצי-בה ובתקוס אשה את רעותה, ותבכנה אשה את רעותה עד הגדילה: ותקח בתקוס את הצרור ואת החמת, ותצא מן הבית, ותרץ שעירה:

551021_1819

אוסטרקון עברי מתל ערד, סוף המאה ה-7 לפנה”ס