אוזניים לחנה – קריאה בשמואל א’, פרק א’

מאת: יואב בן ארי

סיפורי נסים – מסיפורי הנס המקראיים ועד סיפורי המשתטחים על קברות צדיקים בימינו – מושתתים לעתים קרובות על הסכימה הפשטנית הבאה:

1. מצוקה – 2. מחווה של אמונה – 3. התערבות אלוהית הפותרת את המצוקה – 4. מחוות הודיה.

סיפורה של חנה (שמואל א’, א’), בנוי על פי אותה סכימה:

1. חנה במצוקה בשל עקרותה, ובשל התעמרות פנינה, צרתה – 2. היא

מתפללת לאל בשילה, ומבטיחה למסור את הבן שיוולד למשכן – 3. אלוהים שומע את תפילתה ונענה לה – 4. היא מוסרת את בנה למשכן כמובטח.

אבל בסיפור הנס הזה קורים כמה דברים המעניקים לו נפח שלרוב לא נמצא בסיפורי ניסים, נפח שמעבר להוקוס-פוקוס האמוני הרגיל. ישנה, כמובן, הדרמה השקטה שבמסירת הבן תמורת לידתו. מסירת הבן יוצרת פרדוקס, שכן בניגוד למקובל בסיפורי נסים הגאולה כאן כוללת בתוכה את ביטולה. לא בפרדוקס הזה אני רוצה לדון, אלא בתיאור הייחודי של מצוקת חנה. מה שייחודי בתיאור הוא המקום המרכזי שניתן בו לנושא ההקשבה והאמפתיה. בימינו, ימי הטיפולים הפסיכולוגיים, העיסוק בהקשבה ובאמפתיה כמעט מובן מאליו, ואולם אני מתקשה לחשוב על סיפור מקראי נוסף המפנה זרקור לסוגיה העדינה הזו.

אמנם, המצוקה העומדת למבחן הנס האלוהי בסיפור הזה היא כאמור עקרותה של חנה והתעמרות צרתה: “וְכִעֲסַתָּה צָרָתָהּ גַּם-כַּעַס בַּעֲבוּר הַרְּעִמָהּ, כִּי-סָגַר יְהוָה בְּעַד רַחְמָה.” (שמואל א’, א’ 6). אך לתוך מצוקת הבסיס הזו משתזרת מצוקה נוספת: חנה מתמודדת עם העקרות ועם ההתעמרות לבדה, ללא כתף להישען עליה, וללא אוזן שתקשיב לה. כמובן, אלקנה איתה, והוא אוהב אותה, עד כדי אפלייתה לטובה: “וְנָתַן לִפְנִנָּה אִשְׁתּוֹ, וּלְכָל-בָּנֶיהָ וּבְנוֹתֶיהָ מָנוֹת, וּלְחַנָּה יִתֵּן מָנָה אַחַת אַפָּיִם. כִּי אֶת-חַנָּה אָהֵב, וַיהוָה סָגַר רַחְמָהּ.” (פס’ 4). מעבר לשאלה אם חנה בכלל מעוניינת באפליה הזו, המדגישה את עקרותה ומוסיפה למערבולת הקנאה שבין שתי הצרות, ראוי לשים לב לאופן בו מנסה אלקנה לנחמה בדברים: “וַיֹּאמֶר לָהּ אֶלְקָנָה אִישָׁהּ, חַנָּה לָמֶה תִבְכִּי וְלָמֶה לֹא תֹאכְלִי וְלָמֶה יֵרַע לְבָבֵךְ? הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ מֵעֲשָׂרָה בָּנִים.” (פס’ 8). הוא אוהב את חנה, כן – אבל איזו עקרה מיוסרת מעוניינת לשמוע דברים כאלו? דמותו של אלקנה מצטיירת לנו כאן כדמותו של טמבל חביב וחסר רגישות. הוא מביע אכפתיות למצבה של חנה, אך בנסותו לתקן את עצבונה הוא מתגלה כנעדר אמפתיה. לא פלא שאיננו שומעים תגובה של חנה לדברים. מה כבר אפשר לענות להם? ולא פלא שחנה מלכתחילה אינה פוצה פיה לומר את אשר על לבה, ובמקום זאת מחצינה את קשייה: “וַתִּבְכֶּה וְלֹא תֹאכַל” (פס’ 7). לאיזו הקשבה היא כבר יכולה לצפות מן הטמבל שהוא בעלה?

בתמונה הבאה בסיפור, חנה, שלא צפויה למצוא הקשבה

למצוקתה באוזניים הקרובות לה ביותר, מחפשת הקשבה בהיכל ה’, אצל האוזן שמעל לכל האוזניים. בתחילה, למרבה המצוקה והבדידות, גם הנחמה הזו נמנעת: “וְהָיָה כִּי הִרְבְּתָה לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי יְהוָה וְעֵלִי שֹׁמֵר אֶת פִּיהָ. וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל-לִבָּהּ, רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ. וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכֹּרָה.” (פס’ 13-12). הנעת השפתיים, המשמשת לרוב להוצאת דיבור מן הפנים החוצה, הופכת לסימן חיצוני שקט לדיבורה הפנימי של חנה. אלא שעלי, הכהן הגדול, “שומר את פיה”. וכך, דווקא השקט שבדיבור הפנימי, דווקא הוא שמחשיד אותה בעיני נציגו של האל: “וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ עֵלִי, עַד-מָתַי תִּשְׁתַּכָּרִין, הָסִירִי אֶת-יֵינֵךְ, מֵעָלָיִךְ.” (פס’ 14). כמו שקורה לה עם אלקנה, שוב נתקלת חנה בחוסר הקשבה אפילו כאשר קולה לא נשמע, וזוכה לניתוח חיצוני גס של המתחולל בנפשה. כאן חנה נשברת ושופכת סוף סוף את מצוקתה בפני אוזן אנושית: “וַתַּעַן חַנָּה וַתֹּאמֶר, לֹא אֲדֹנִי, אִשָּׁה קְשַׁת-רוּחַ אָנֹכִי, וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שָׁתִיתִי, וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת-נַפְשִׁי לִפְנֵי יְהוָה. אַל-תִּתֵּן אֶת-אֲמָתְךָ לִפְנֵי בַּת-בְּלִיָּעַל. כִּי-מֵרֹב שִׂיחִי וְכַעְסִי דִּבַּרְתִּי עַד-הֵנָּה.” (פס’ 16-15). רק עתה, כאשר הדברים מתבררים, היא זוכה סוף סוף בהקשבתו האמפתית של עלי – כאדם, וכנציגו של האל – ובמקביל לכך זוכה בהבטחה להתגשמות משאלתה: “וַיַּעַן עֵלִי וַיֹּאמֶר, לְכִי לְשָׁלוֹם, וֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יִתֵּן אֶת-שֵׁלָתֵךְ אֲשֶׁר שָׁאַלְתְּ מֵעִמּוֹ” (פס’ 17).

למעשה, התמונה עם עלי איננה נחוצה מבחינת הסכימה של סיפור הנס. הסופר (סופרת?) יכול לתאר את חנה כאשר היא מתפללת באמונה, ואחר כך זוכה בתינוק המיוחל. הוא יכול גם לתאר את חנה כשהיא שופכת מלכתחילה את לבה בפני עלי, מבלי שזה יחשוד בה בשכרות. אך הדברים מתוארים כפי שהם מתוארים, וכך הנס בסיפור הזה איננו רק נס הולדת התינוק, הוא גם נס ההקשבה: זו האנושית, שמתגלה לבסוף; וזו האלוהית, שנמצאת מעל לכל ההקשבות.


הירשמו לרשימת תפוצה וזכו לנסים!