ספרות וספר-הפנים: בין אינטימיות לפומביות

מאת: יואב בן ארי

א. ספרות

המקום בו מתחוללת הספרות, בו היא מגיעה לכדי מימוש והתגלמות – המקום בו נפגשות המלים המסויימות האלה, של הכותב המסויים ההוא, עם הקורא המסויים הזה – הוא מקום שקט של אינטימיות. לכן, כאשר אני קורא שירה – מלכת האינטימיות של הספרות – זה נעשה לרוב באחד משני הקשרים שקטים: לאחר שנת הצהריים, כאשר חוט אוורירי מחבר בין האינטימיות הפיוטית של עולם החלומות לבין הקפה השחור שמבשר את העירות; או שאני קורא שירה בשירותים – ההיכל הבלתי מעורער של הפרטיות. הקראה פומבית של שירה – למרות שאינני שולל אותה ולעתים מסוגל להנות ממנה – נראית לי לא אחת כדבר מעט מוזר, החוטא לרוח האינטימית של מעשה מימוש היצירה.

ולמרות האמור: ללא פומביות הספרות תמות. ללא מעשה ההוצאה לאור, ללא שיווק ויחסי ציבור, ללא אנשים שיקראו ויגיבו ויקיימו דיון ציבורי, ללא פסטיבלים ואירועי תרבות, ללא קוראים שירכשו או ישאלו, שישבחו או ישמיצו, הקורא המסויים הזה כנראה לא יפגוש את המלים המסויימות האלה של הכותב המסויים ההוא. היצירה הספרותית תיוותר כציור החבוי בחשכת כספתו של אספן. כלומר, כציור מת. הספרות שרויה אפוא במתח בין האינטימי, ההכרחי למימושה, לבין הפומבי, ההכרחי לקיומה.

עם זאת, המתח הזה מתיישב מעצם המרחק שנשמר בין הקורא לכותב: שהרי במצב העניינים הרגיל, הקורא לא פוגש פגישה אינטימית את נפש הכותב מתוך היכרות עם הכותב עצמו, אלא מתוך היצירה. גם אם הוא מכיר את הכותב מצפייה בראיון טלוויזיוני, או מקריאה באנציקלופדיה, הרי שהיכרות מסוג זה מותירה את הכותב “שם”, והמרחק ממנו מאפשר לגשת ליצירה בצלילות עניינית. אנסה להבהיר באמצעות דוגמה מתחום התיאטרון: ידידה קרובה שלי עובדת כשחקנית. כאשר אני רואה אותה על הבמה אני מתקשה לעתים להעריך את משחקה, פשוט משום שאני מכיר אותה טוב כל כך. קשה לי להפריד בין השחקנית לבין הדמות המגולמת, ולפעמים בא לי לצעוק אליה: “הי, תגידי, מה זה השטויות האלה שאת עושה שם?” בדומה לכך, חבריי הקוראים את ספרי מדווחים לי על הקושי להפריד ביני לבין הקול המספר בספר. באופן אוטומטי הם מדמיינים את קולי מקריא להם את הסיפור, ומנסים למצוא הקבלות בין הכתוב לבין הידוע להם על חיי ואישיותי. טשטוש המרחק בינם לביני מקשה עליהם, כך נדמה לי, למצוא את קולם שלהם ואישיותם שלהם בתוך הספר. דווקא היכרותם האינטימית איתי מקשה עליהם את המפגש האינטימי עם הטקסט.

ב. ספר הפנים

אדם שולח לך הצעת חברות בפייסבוק – האם תאשר? מאז נשאבתי לעולם הפייסבוק לפני כך וכך שנים, אני מתחבט בשאלה הזו לא פעם. אישור החברות מהווה, מחד, פתיחה של דלת לעולמך האינטימי. מאידך, הוא מהווה אקט פשוט של נימוס. אי-אישור עלול להתפרש כטריקת דלת בפרצוף. לא פחות. הנימוס הוא מסמניה המובהקים של המסגרת הפומבית, שהרי ככל שאדם זר לנו יותר, כך נרגיש צורך לעטות על עצמנו פרסונה קורקטית.

הפייסבוק מקיים אפוא מרחב ביניים מוזר שבין האינטימיות לפומביות. הוא מצרף חברי נפש שאתה חש בנוח לחשוף בפניהם כמעט כל דבר, ביחד עם אנשים שהכרת לפני שנים, ביחד עם אנשים שמעולם לא פגשת. לכן, הרגע שלפני אישור החברות עשוי לעורר את השאלות הבאות: מי האיש הזה בשבילי? מדוע שאכניס אותו לעולמי? האם אוכל להיות אינטימי בנוכחותו? ומצד שני: מדוע בעצם לא לאשר? הרי ממילא מדובר במרחב פומבי למחצה. עם השנים גיבשתי לעצמי את הקוד הבלתי-מחייב הבא: אני מאשר חברות לאנשים שפגשתי פנים-אל-פנים לפחות פעם אחת בחיי; כמו כן, אני מאשר רווקוֹת אטרקטיביות. אני גאה לומר שפרופיל הפייסבוק שלי שומר על אינטימיות מסויימת, והוא מונה פחות מ-200 חברים.

על כל פנים, העובדה שהפייסבוק איננו אינטימי עד הסוף ואיננו פומבי עד הסוף, הופכת אותו למשהו שהוא לא זה ולא זה – אלא זה: מקום של פמיליאריות המונית.

ג. הקהילה הספרותית הפייסבוקית

מערך השיקולים שלי באישור חברים השתנה כאשר ספרי יצא לאור. עם פרסום הספר, לפני כחצי שנה, הסתבר לי כי קיימת קהילה ספרותית פייסבוקית. היא אינה מגדירה עצמה ככזאת, אבל היא חיה ושוקקת. סופרים, משוררים, עורכים, מתרגמים, מבקרים, מאיירים, בלוגרים-של-ספרות – כל אלה מתחברים אלה לאלה, כותבים אלה לאלה, מגיבים אלה לאלה, מחמיאים אלה לאלה, מלייקקים אלה לאלה. חלקם דמויות מרכזיות באותה קהילה, ויש להם מעל אלף, אלפיים, אפילו קרוב לחמשת אלפים חברים (מן הסתם, לא כולם אנשי ספרות). לי עצמי יש נכון להיום 17 חברים השייכים לקהילה הספרותית. חלקם כאלה שביקשו ממני חברות, חלקם כאלה שביקשתי מהם, חלקם מכרים ותיקים.

מהי המשמעות של כל זה? אני מוצא שתי משמעויות: אחת פרטית, הנושאת אופי כמעט קטנוני, ואחת כללית, הנושאת אופי מהותי. המשמעות הפרטית היא, שאני ניצב בפני מערך חדש של שיקולים באישור חברים (וכן בבקשת חברויות). כך בערך מתנהלים הדברים: פונה אלי אשה. לאחר הריגוש הראשוני הנגרם מעצם העובדה שמישהו מעוניין להתחבר עמי, אני מברר מי האשה. אני מבין מהר מאוד שמעולם לא פגשתי אותה (וכן אני מגלה שהיא לא רווקה). אני מקיש את שמה בגוגל ומגלה שהיא, נאמר, משוררת ועורכת. אני מבין שהיא ראתה תגובה שכתבתי בפרופיל של בלוגר הספרות ירין כץ (פרופיל המהווה מקום מפגש שוקק לקהילה הספרותית). אני מוחמא מכך שהיא פנתה אלי. אבל האם כל זה מצדיק את אישור החברות? האם אני מעוניין שהיא תקרא את הבדיחות המפגרות שלי בעמוד הפייסבוק? האם אני מעוניין לראות את תמונות המאפינס שאפתה לילדיה, או לקרוא על סתימת הביוב בביתה? מה לי ולאשה הזאת, מוכשרת ככל שתהיה? למען השם, מדוע שאכניס אותה פתאום לעולמי? ומאידך, בהנחה שלא אאשר, האם תעלב? והאם עלי להביא את השיקול הזה בחשבון מול אשה שהיא, בסופו של דבר, זרה?

והנה כאן אני מוצא בתוכי שיקול נוסף, שיקול “מלוכלך”: מה ייצא לי מאישור החברות? האם, למשל, בעקבות החברות איתי היא תקרא משהו שכתבתי (למשל רשימה זו ממש)? האם בעקבות זאת תקרא את הספר שלי? האם בעקבות הקריאה תפיץ את הספר בין חבריה? כמה חברים יש לה בכלל, שעשויים להיחשף כך לספר… אללי! כיצד זה נהייתי לנרקסיסט-אינסטרומנטליסט חסר תקנה???

אבל ישנה עוד המשמעות הכללית, העקרונית יותר: אנשי הספרות יוצרים קשרים של פמיליאריות בפייסבוק. הפמיליאריות הזאת היא חיובית במידה רבה, ומועילה לאנשי הספרות. ראשית, פשוט משום שפמיליאריות בין אנשים בעלי עניין משותף זה דבר נחמד. שנית, משום שהיא מאפשרת לאנשי הספרות לשתף פעולה (למשל, לעדכן ולהתעדכן בחוק הספרים, להציף את נושא התמלוגים, לבקש עין שתבחן טקסט לפני פרסומו, ושאר דברים מועילים). ואולם, הקהילה הספרותית הפייסבוקית איננה קהילה מקצועית רגילה, היא איננה גילדת סנדלרים או קליקת אנשי הייטק: מדובר בקהילה של אנשים שעיסוקם הוא האינטימי. המפגש בין האינטימי לבין הפמיליאריות ההמונית יוצר מתח שכמותו, אני משער, לא היה קיים עד לפני עשור. מן הסתם, אנשי ספרות תמיד הכירו זה את זה והתרועעו זה עם זה (ומוכרים אותם בתי-קפה בוהמייניים מיתולוגיים, דוגמת “הכסית”). אבל ההתרועעות לא נעשתה מעולם באופן יום-יומי כזה, ולא במסגרת רחבת היקף והמונית כל כך.

כיצד זה משפיע על הספרות? כאשר אני עושה לייק לתמונת אוגר בפרופיל של סופרת, שמצידה כותבת תגובה מבודחת לסטטוס פוליטי של עורך, שמצידו מברך בברכת יום-הולדת את מבקרת הספרות – כיצד משפיע כל זה על היכולת לגשת ליצירה הספרותית עצמה מתוך הריחוק המתבקש? האם מבקרת הספרות תוכל לכתוב בענייניות על הספר הבא שיערוך אותו עורך? האם העורך יוכל לשפוט בוועדת פרס בו מתמודדת הסופרת? הסוגיה איננה של ניגוד עניינים משפטי, אלא, אם תרצו, של ניגוד עניינים ספרותי. דמו לכם: האם הייתם קוראים את דוסטוייבסקי כפי שאתם קוראים, אילו שיתף אתכם בתמונת “סלפי” שלו? האם הייתם קוראים את עגנון באותו אופן, לאחר שהעניק לכם חיים ב”קנדי קראש”? ולסיכום, האם ניתן לקרוא בכנות ולכתוב דברים כנים, אינטימיים, על יצירה שאהבנו או כזו שלא אהבנו, בתוך מסגרת פמיליארית המחייבת נימוס?

אינני יודע. בסופו של דבר, יתכן שטשטוש המרחק איננו משמעותי כל כך. ואולם אני חושב שעלינו, חברי הקהילה הספרותית הפייסבוקית, לתת עליו את הדעת.


* צילום זה ברישיון וויקישיתוף (וויקימדיה קומונס) ושייך ליעל ויילר ישראל


תהיו חברים פמיליאריים-אינטימיים שלנו. הצטרפו לרשימת תפוצה: