המלכוּת אבודה

מאת: אורי הולנדר

“המלכוּת אבודה”. זה השלט הבלתי כתוב, שאינו מעטר את מבניו השונים של מיזם הנדל”ן התל-אביבי “רובע לב העיר”. ובכל זאת, איני יכול להחמיצו כל אימת שאחלוף ברחוב מזא”ה. המלכוּת אבודה כבר יותר מעשור, מאז הזדחל הפועל הראשון אל “בית התאומים”, שניצב שָׁם שנים רבות בטרם תבוא לעולם זוועת המגדלים; שני בניינים זהים, ששורשיהם בעשור השני של המאה ה-20, ממבניה היפים ביותר של תל-אביב הישנה, שקשת שכמו נלקחה מתרבות אחרת מחברת ביניהם.

תאומי בניין אלה, שכחלק מתצורתם החדשה, המשופצת והיוקרתית, אמורים היו ליהפך לספרייה עירונית, לא מילאו מעולם את ייעודם זה. במסגרת השכחת ייעודם, ולצד בית הקפה הספרותי וחלל התצוגה הרב תכליתי שהוקמו בין כותליהם, אבד גם שמו של אחד מדייריו הישנים של “בית התאומים”, הצייר אנטול גורביץ’, שחי ופעל בו במשך שנים רבות.

  גורביץ’, צייר סוריאליסטי ייחודי ומעצב תפאורות (אביהם של המחזאי והבמאי מיקי גורביץ’ והמומחה לשוק ההון אייל גורביץ’, ודודו של האמן יגאל תומרקין), הלך לעולמו בשנת 2005. לו נשאל היום לשלומו היה משיב, מן הסתם, במלותיו של אחד הכפילים ובני הכפילים ממחזהו של נסים אלוני “נפוליון חי או מת”: “טוב. מת”. ולא בכדי מוזכר כאן שמו של אלוני לצד שמו של גורביץ’. שם זה, בדומה לשמות רבים אחרים, נגלה לי לראשונה בין קירות הסטודיו ששכן אי אז בקומתו השנייה של אחד מן ה”תאומים”, ולשם נהגנו, אחי דרור ואני, במשך שנים ארוכות, להגיע בכל יום שישי ולצייר – תחת עינו הפקוחה של אנטול.

  הפטיו שנשקף מן הדירה המוארת וגבוהת התקרה – אם אפשר לכנות כך את החלקה החרבה ששכנה בין צדם האחורי של ה”תאומים” לשרידיו העגומים של בית חולים “הדסה” – היה מן המראות הנפלאים ביותר של ילדותי. אגב תרגול יסודות הרישום והציור האקוורלי חזיתי בנרקומנים מזדמנים אשר תפסו תנומת סם באוויר הפתוח, פרחי מזרק מצטמחים מוורידיהם. האור שירד על חורבות הבניינים בנקודה המסוימת ההיא היה איתות ממחוז סתרים, שעדיין שומר על סודו. לימים פקדו את המקום גם זונות וסרסורים טובי לב, ופעם אף פלשו אל המתחם מחוסרי דיור, מילאוהו בבלוני גז ואיימו לפוצצו. כלבו של אנטול, בן, נהג אף הוא לשוטט בפטיו, ותמונתם של עשרות חתולי הרחוב המתחככים בו באטיות ובשלווה לא היתה מביישת אף שלוחה רומנטית של הניאו-ריאליזם האיטלקי.

  גם מעברו השני של “בית התאומים”, זה המשקיף אל רחוב מאז”ה, סיפקה הסביבה מודלים נאים לגירוי המחשבה והדמיון. בבית האבות, שניצב מול מרפסתו היפה של אנטול, התקיים בכל יום שישי טקס קבוע. כשבאה השעה נהג אחד הדיירים לפצוח בזעקות אימים – “שקט! שקט!” – וכך המשיך עד לבואם של שני אחים, שכיסו את ראשו בסדין לבן והותירוהו כך להתבונן ברחוב. כמה מטרים לידו שוטטה בחדרה הקטן גברת פמוטים, שזכתה לכינוייה זה על שום הפמוטים שנשאה בידיה, בלא תכלית ברורה, במסעותיה המעגליים. לימים, כשביקשה חברת “עמידר” לסלק את אנטול מדירתו, כוסתה חזיתו של הבניין בבד שחור ועבה (מן הסוג המשמש כיום לפרסומות עירוניות), ומאז לא שבתי לראות את דיירי בית האבות, שבינתיים נאסף גם הוא אל אבותיו.

  אבל הקסם האמתי התחולל בתוך הסטודיו. ציוריו של אנטול – חלקם נתלו על קירות הבית וחלקם שוטטו בין חדריו, במעין חיים עצמאיים – שבו את לבי מיד. משהו בנוקשות דמויותיו, שתמיד ניצבו קפואות בנוף היברידי כלשהו – צמחייה עבותה שבקעה מבתים חרבים, ציידי פרפרים שלא יכלו אלא להתבונן במה שעף-ולא-עף סביבם, ימות נרחבות שהולידו ברנשים ומטריות בידיהם – העיד על עקירה שלא צלחה מנופי אירופה. הדמויות הללו היו יהודיות בבירור – מבע פניהן, הזקן ואיזו עצבות אטומה בעיניים – ועם זה, משהו בהן שאף להינתק לעד מעול יהדותן. כמעט בכל תמונה הופיע אדם שהפנה אליך את גבו. לא פעם הוצבו דוגמני גב עגומים אלה בחזית התמונה. לעתים נבע מהם עצב תהומי, ולעתים נפער במכנסיהם חריץ צר, שחשף טפח ממזרי מישבנם.

  התמונות הוליכו באופן טבעי אל סיפוריו של אנטול על אודות נדידתו באירופה בימים שבין שתי מלחמות העולם ועל אודות הדמויות המשונות שפגש (משפחתו עקרה מרוסיה בימי המהפכה, ועלתה ארצה בשנת 1934), ששימשו מצע פנטסטי הולם לעולם הדמיונות שבו ביליתי את רוב שעותַי. איני יודע אם אנטול בדה מלבו חלק מן הסיפורים, וקשה לי לומר אם זיכרוני שלי אחראי אף הוא לכמה מן הבדותות האגדיות שפרחו והתפוגגו בחלל הסטודיו. אבל עובדה אחת אינה מוטלת בספק: ב”בית התאומים” גיליתי את הסוריאליסטים, את פליני, את אלוני, את ציירי הרנסנס ואת מחזאי האבסורד. פעם אפילו ראיתי גזיר עיתון שהנציח אישה עירומה, אדומת ציפורניים, מוסתר בין מכחולים ומיכלי טרפנטין. את המהדורה הראשונה של “הנסיכה האמריקאית” לאלוני קיבלתי מאנטול ליום הולדתי, לאחר שהשלמתי ציור. המלים “מלך”, “פריז” ו”קלאסיקה”, שהופיעו לא פעם על בימת הסטודיו, הדליקו איזה אור שלא כבה מאז.

  “אני קורא בעיתונים!”, כך הכריז  בוניפציוּס-ויקטור-פליקס לבית הוֹהְנְשְׁוַאדְן, הלא הוא המלך העתיד להירצח ב”הנסיכה האמריקאית” לאלוני. “אני הולך יום-יום לספרייה העירונית! אפור, אפור אפור…היפוכונדרים כולם, כל הדמוקרטים! נאוּרוֹטים! מתאבדים! כל יום נופל אווירון!”. דמות הרפאים של מלך זה מנופפת לי לשלום מן הבניין המשופץ, שלא נהפך לספרייה – אך גם היא אינה זוכרת עוד את שמה. היכן שמו של אנטול, בין כל פֹּארוֹת הפאר הנדל”ניות? היכן השלט המודיע כי כאן, היכן שכולם עושים פרודיה, בין חתולים ונרקומנים, בממלכת הצללים של תל-אביב המאבדת את דמותה, היתה פעם – כפי שכינה זאת אלוני – “ליריקה”?

  כן, הזיות המלכוּת של ילדותי אינן חייבות לעניין איש מלבדי. אבל שמו של אנטול גורביץ’ חייב להופיע בין פסילי הזכוכית והשיש, שמחקו פרק שלם מדברי ימיה של תל-אביב.

[break]

אל תלכו לאיבוד, הירשמו: