אהבה, שנאה וגעפיטלע פיש

מאת: יחיל צבן

מה יש בו בגעפילטע פיש שהפך אותו למאכל החורג של המטבח הישראלי. מדוע למשמע שמו יעקם כל איש שני את אפו ויכרכם את פניו? מדוע הוא מעורר אצל רבים תחושות של בחילה, זלזול ואימה? ומדוע אחרים יזללו בלהיטות את מנתם, ינקו יפה יפה את הצלחת בקרעי חלה ויסכימו ברוחב לב ובלא ניד עפעף לקחת “עוד חתיכה”? הגעפילטע פיש מחלק את השולחן הסעודה לשניים. למעטים שגומרים עליו את ההלל, שאוכלים כשדוק של נוסטלגיה מעמעם את עיניהם ולרבים שאינם מסוגלים לסבול לא

את טעמו ולא את נוכחותו על השולחן. לפניכם דיוקנו של אחד המאכלים המשוגעים, הארורים והעצובים של החברה הישראלית, מאכל יהודי שאזרחותו נשללה ממנו מטעמים לאומיים.

הגעפילטע פיש הוא מאכל לא יפה. יש משהו בצורתו הפחוסה והדחוסה, במרקמו הספוגי, באפרפרות הלבנבנה שלו שאינו מושך את העין. קציצה סתמית, חסרת הוד והדר שאחת לה אם תאכל או לא. לכך נוסף ציר הדגים הרירני שמקיף את הקציצה, שרועד כמו דו-חי, שטרם החליט האם פניו לים או ליבשה, ומכתר אותה באי ודאות. ההגשה המסורתית של הקציצה בתוך קליפת הקרפיון, דג לא מצודד, או לחלופין עטופה בפיסה מעורו השחור הופכת את הגעפילטע פיש למאכל כעור אף יותר. אפרפרות לבנבנה שחיה בתוך שחרחרות אפרפרה.

מצד שני, נדמה הגעפילטע פיש הוא מעין פסל סוריאליסטי הנמצא לא רק על הצלחת אלא גם על הגבול בין דמיון למציאות, בין המודע למודחק ובין התשוקה לאימה. את ההרגשה הזו מעוררת פרוסת הגזר הכתומה שנחה על הדג, הצ’ימס, שפוקחת עין ומתבוננת בסועדים הבאים לכלותה. יחד עם הציר הרוטט היא מקנה לדג שנטחן ובושל חיות מפתיעה. כאילו לא מספיק להמית את הקרפיון, לקצוץ אותו, לטחון אותו ולבשל אותו כדי להרוג אותו לחלוטין. אליהם מצטרף הארגמן המלכותי של החזרת שפורש גלימה מדממת על הקציצה חסרת החן עד שבסוף האכילה נראיית הצלחת כאילו ניצלה מפוגרום אדום.

גם טעמו של הגעפילטע פיש הוא בעייתי. הבלילה הטחונה שבושלה במים נראיית הדבר האחרון שקשור לדג וכך גם טעמו, רחוק מהדגיות, רחוק מהנהר, דג שאינו דג. גם מרקמו בעייתי, הוא רך, ספוגי, דחוס. קציצה שהיא אינה קציצה. ועם זאת, דווקא תפלותו משמשת בד לבן לצבעי הטעמים. האסכולות להכנת געפילטע פיש רבות ומגוונת. יש המדגישים את המתיקות, יש את המליחות ויש את הפלפול. הגעפילטע פיש הכנוע מתמסר לתבלינים, מציית להם, מפנים אותם והופך אותם לטבעו. לכן המיומנות של תיבול המאכל הופכת לאומנות. כי הסועד טועם את התבלינים ואת המינון ביניהם יותר משהו טועם דג.

אבל טעמו האמיתי של הגעפילטע פיש לא מגיע מהתבלינים, או ממומחיותו של הטבח, או מהקלסתר הגרוטסקי שמקנים לו אישון הגזר המבושל ודם החזרת. טעמו האמיתי של הגעפילטע פיש מגיע משמו. מי שאוכל את הגעפילטע פיש אוכל יותר מקציצת דג הוא אוכל את השפה הנלעגת, האסורה והמודרת של החברה הישראלית – היידיש. גע — פיל — טע — פיש. הגע האשכנזי, מורפמה יידישית שמציינת גרגור עמום שפורץ מבית הבליעה עם עין שאיבדה את גרוניותה לטובת תנועה, לטובת אֶה. אחריה מופיע גזע הפועל, פיל, פה רפויה, שנתקלת בלשון בעצלתיים ומשם היא מתרוממת לטע, שנפלט החוצה במקום להיבלע. הפיש – המילה החלקלקה לדג מוסיפה עוד פה רפויה, שמשרה רפיון על הפה ועל שאר האיברים. צלילים שהם זרים לגוף הישראלי, לחיתוך החיך הצברי, המזרח תיכוני.

הגעפילטע פיש בשמו ובמבטאו הוא שגרירה הדחוי של יהדות מזרח אירופה. יהדות שתרבותה, מסורותיה, שפתה ומאכליה נפסלו וגונו כחלק מתהליך אכזרי ומכאיב של שלילת הגלות והמצאת הישראליות. הישראליות מבינה את זהותה ומדמיינת את עצמה כקהילה דרך מאכלים נבחרים כגון סלט ירקות, פלאפל, קוטג’ ובמבה; וגם על ידי דחיית מאכלים שנתפשים כלא לאומיים בעליל כגון קותלי חזיר, דג המלוח וגעפילטע פיש. לא שלא אוכלים אותם, אוכלים גם אוכלים, אבל אוכלים אותם ללא גאווה. ללא גאווה לאומית. יותר מזה, מי שאומר לא לגעפילטע פיש, מי שמעקם את אפו ומכרכם את פניו הוא ישראלי אמיתי. ילדים קטנים מגדירים את עצמאותם על ידי דחיית מזון. ילדים גדולים מגדירים את עצמאות מולדתם על ידי דחיית מזון גלותי.

הגעפילטע פיש טומן בחובו את קלקולי הגלות כפי שנתקבעו בדימיון הציוני. הגלות הפכה את היהודים לעם של עלובים ונדכאים שסובל מעיוותים גופניים, בעיות מיניות ונפש מעורערת. המחלות הללו נגרמות כתוצאה מאורח חיים לאומי לא נכון – העם היהודי אינו חי בארצו. התרופה למחלות הגלות פשוטה: עליה לארץ ישראל וחיים בה. אבל מה השגנו בזה אם העולים החדשים ממשיכים לאכול פירושקי, דג מלוח או קובה? אם הם ממשיכים להכניס לתוך הגוף שלהם שעבר טריטוריה חתיכות מטריטוריה אחרת?

הגעפילטע פיש הוא בדיוק מזון כזה. מזון עם אופי גלותי. קודם כל הוא מאכל של עלובים. מאכלים גלותיים הם תמיד מאכלים עניים. בגלות היו הקהילות היהודיות מיעוט וכמו כל מיעוט הם סבלו מהגבלות כלכליות מגוונות ומתנאי מחיה קשים. לכן אין בתפריט המסורתי של יהודי מרקש או יהודי קובנה פילה בקר. חלק גדול מתיחכומם של מאכלי העניים הוא להסתיר את עוניים, כמה עצמות, חופן קטניות והמון פחמימות זולות והנה יש לך חמין, כמה פרורי בשר בתוך המון סולת והנה קובה. הגעפילטע פיש הוא דג של עניים. הקרפיון הוא דג זול. עצמותיו הרבות מקשות על אכילתו ולכן אין ברירה אלא לטחון את בשרו על עצמותיו שוב ושוב במלאכה מפרכת. לדג הטחון מוסיפים שפע לחם. הלחם נועד לנפח את הדג, להפוך את מנת הדג הזעומה המוגשת בערב שבת לקציצה נאה שאותה מכניסים בחזרה לקרפיון בנסיון הרואי להפוך אותו לדג אחר, דג שמן. הדג לא רק ממלא את עצמו אלא גם מתבשל בעצמו. מוסיפים למי הבישול סוכר, מלח, פלפל וכמה חתיכות גזר ושורש חזרת בסלק וקיבלתם מנה מפוארה בגרושים. או יותר נכון תחפושת של מנה מפוארה. הגעפילטע פיש הוא היהדות הענייה שמטליאה את מאכליה בטלאים אחרים.

הדג הממולא בדג הוא תסמין של מחלה נפשית. בדרך כלל ממלאים משהו במשהו אחר. למשל בתוך עלי כרוב מניחים אורז, בתוך כדור סולת קומץ בשר, בתוך מעי פרה קטניות וקמח. הממולאים, ועל כך יורחב בפרק נפרד, מסמלים מלאות והתמלאות. אבל הגעפילטע פיש הוא מנה משוגעת. הוא ממלא את עצמו. האם יצא לכם לאכול עלי גפן ממולאים בעלי גפן? בצק רביולי ממולא בבצק רביולי? שאורזים נייר מתנה בנייר מתנה זו אינה מתנה. שאורזים דג בתוך דג אומרים בעצם שזה דג שבלע את עצמו, דג שאוכל את עצמו. אחד מהסמלים הפגאנים המרכזיים, שהתגלגל אחר-כך גם לנצרות, הוא שני דגים שאוכלים זה את זה. דג אוכל דג, הוא סמל למחזוריות החיים, הסועדים של היום הם הסעודה של מחר. אבל הגפילטע פיש הוא דג שבלע את עצמו, אין סוף שקורס לתוך עצמו. באותו מידה היהדות הגלותית שאוכלת את המנה הזו היא יהדות שאוכלת את עצמה. יהדות שזוללת את עצמה לדעת.

גם מבחינה מינית לגעפילטע פיש יש לא מעט בעיות. עצם רפיסותו, רכותו, ספוגיתו מעמידים אותו כמאכל שמסמל את הגוף העלוב והרפוי של היהודים הגלותיים. העדר העצמות מן הדג מקל על האכילה מצד אחד ומצד שני מציג אותו כמאכל ללא חוט שדרה, מאכל של זקנים עם שיניים חלשות שלא מסוגלים לנגוס בחיים אם לא טחנו להם אותם לפחות פעמיים קודם.

המזון הגלותי הזה מסוכן. הישראלים התמימים שאוכלים געפילטע פיש ממלאים את פיהם בהנאה גלותית הנושאת מחיר: השחתת הגוף הציוני השגיא והגא שחי בהרמוניה חקלאית עם הארץ. שריריה של הציונות אמורים להיות מורכבים מתפוזים וחביתות מקושקשות שצמחו והוטלו בפרדסיה ובלוליה של ארץ ישראל. הכרס הגלותיות הרפויה עשויה מקורקבנים וקרפיונים. הסכנה גדולה אף יותר למי שאינו נמנע על בני עדות אשכנז. טורקים, יוונים, עיראקים ומצרים יודעים מגיל צעיר שאכילת געפילטע פיש עלולה לשכנז אותם. מי שנהנה מגעפילטע פיש בוגד בזכרם של הממולאים האמיתיים, של אורז עטוף בעלי גפן, של הקובה ושל הקוסה מחשי.

אז למה בכל זאת אוכלים געפילטע פיש? למה בכל סופרמרקט יש שורה ארוכה של צנצנות שבתוך מימיהם העכורים צפים כדורי דגים? למה בראש השנה ובפסח מתגודדים מאות אנשים בתורים ארוכים בבני ברק ומאה שערים מחוץ למסעדות “יהודיות” (לא ישראליות). ולמה כל מיני משוגעים מחליטים לשים נפשם בקלחת ולשעבד את כוחם ומרצם להכנת דגים שחצי מהסועדים לא יסכימו לאכול?

אולי משום שהגעפילע פיש הוא מאובן מבושל. הוא אוצר בתוכו מערך טעמים, מרקמים, מנהגי בישול וטקסים שכמעט ונעלמו מן העולם. ואולי משום שמי שאוכל הגעפילטע פיש מתגבר על הבושה באבא ואמא, בסבתא ובסבא, באותם מהגרים, יהודים גלותיים, שלא הצליחו להיפרד מהמזון האבוד של העיירה, מהזכרון האבוד של העיירה. ואולי משום שאכילת געפילטע פיש היא חזרה אחורה בזמן, אל העבר שנמצא מחוץ להיסטוריה ומשתמר, לא בסיפורים ולא ברעיונות אלא בטעם.


הצטרפות לניוזלטר היא הליכה קדימה בזמן, אל עבר תוכן ישראלי מקורי:

*צילום אילוסטרציה מאת: ג’ייסון בארד יארמוסקי . כל הזכויות שמורות.