להיות סופר -בין אשמה לשליחות

מאת: שמעון צימר

1

אשמתי, בגדתי, חטאתי, ניאצתי, השמצתי, שיקרתי, המצאתי, דמיינתי ושוב דמיינתי. אנא סלחו לי רעי כי סופר אני.

רבים חטאי. בגדתי באשתי בדמיוני עם נשים אחרות, חמדתי את אחותה, טימאתי במחשבותי את הגוף של אמה שלה, הרגתי את אבי בהתקף לב עוד טרם מותו. המתי את בני מחמלי במחלה קשה ואת הבן של חברי הטובים הפלתי חלל במלחמה. שכתבתי את הלוויה של בן דודי שמת בגיל צעיר באחד מספרי, ישבתי ליד מיטת אמי הגוססת עם עט ונייר מקשיב לנשימותיה האחרונות ורשמתי כול הרהור ומחשבה.

חשפתי את חיי הנישואין הכושלים של חברי הטוב ביותר, את חרפת הזוגיות של הורי ואת הזיונים המתמעטים שלי ושל אשתי. ולילה אחד, כשהלכתי ברחוב, והייתי עד יחיד לתאונת דרכים, נסתי משם הרחק מהדם ומדממת הנפגעים, לכתוב את האשמה ואת הבושה.

אנא סלחו לי רעי כי רע אני ושפל ועלוב ונתעב, לבי גוש קרח ועיני חמדניות ואין אהבה במעשי ובלבי.

2

יפה העולם לפעמים, אפילו בעיני הסופר הפסימיסט שחצה את השישים.

יפה הדירה המאובקת הפונה אל החצר האחורית, יפים בלוני הגז, יפה החתול האדמוני העזוב שאוזנו כורסמה בקרב עם חתול אחר, יפה הרחוב הישן והמנומנם, יפה גוש הצואה שהותיר על המדרכה אחד הכלבים, יפה העשב שצמח בין לבני הגדר, יפה עץ השסק העירום, יפים בנייני ההיטק המרוחקים, יפה הגשר האפור המקומר מעל לנחל החרב, יפה המרכז הרפואי הסמוך, יפים מכשירי הרפואה, יפה חמלת הרופאים, יפים הגליל והמדבר, יפה פכפוך המים שחוצה את השביל המתעקל, יפים מרחבי הקוסמוס, יפה המסתורין של הקיום, יפה הזמן הבלתי נתפס, יפה שתיקת אלוהים,  יפה המוות, יפים הקברים שבשיפולי העיר, יפים האבלים הבוכיים, יפות הארנבות שבהסתלק אחרון המבקרים מגיחות ומכרסמות את העשב מהקברים, יפה הקיום המורכב והחמקמק שבלי כול סיבה נראית לעיין הופך את היופי על ראשו והופך אותו באחת למכוער ועלוב.

לכן תודה לך אמי שנטעת בי חשד, ספקות ויתמות, שלימדת אותי להבחין בעליבות ובחרפה, תודה לך אבי על רגשי הנחיתות, על החולשה ושברון הלב,  ועל שבזכותך הפכתי לעלה נדף, חרד מכול מחלה.

ניצב על ברכי, עטוף בטלית העשויה ממיליוני מלים, נרעש ונפחד, אני יודע לעיתים בשחץ הלב ששליח ציבור אני.