עד שהזמן יחזיר את הריבונות שלו בחזרה


מתוך “המדרשים” – פיליפ ק. דיק | תרגום: עמיחי שלו

 

אם הזמן ייעצר פתאום, אלו השינויים שיבואו תחתיו. לא קיפאון – אלא גילויים.

***

כיום אני מאמין שהזמן, בנקודה זו של התפשטות היקום, התחיל למעשה להיחלש, להרפות, לפחות ביחס לשדות אחרים. למעשה, הזמן עדיין נע, אבל כוחות נגדיים החלו להגיח ולהתנגש בו, ו”ייקח זמן” עד שהזמן יחזיר את הריבונות שלו בחזרה. אנו לא נהיה מודעים לכך, אם כי תגובה תת קליפתית הנמצאת מתחת לקורטקס – יחד עם תחושה קלה של אמנזיה, חלומות וכיוצא בזה – תאמר לנו שמשהו השתנה, אבל בהחלט נהיה מודעים לדליפה בחזרה אלינו של העתיד, לא על ידנו כי אם אלינו, אם כי לא יהיו לנו בהכרח כלים להתמודד.
ראיתי את היקום כמות שהוא, באמצעות מכתב מוזהב ואדמוני שהוא למעשה יישות עשויה פלזמה מהעתיד. לאחר מכן הסקתי כי ראיתי את הלוגוס. מה שחשוב הוא שזה קשור לתפיסה שלי, ולא ליכולת אינטלקטואלית או למחשבות על מה שאולי קיים ומה שלא. היישות הגיעה לכאן מהעתיד. היא צורת חיים פועמת שנכנסה לתוכי. יש לה כוח אנרגטי מסוים והמון חוכמה. היא יישות קדושה. לא זאת בלבד שיכולתי לראות אותה, אלא כאמור היא גם נכנסה לתוכי, ובו בזמן היא היתה נוכחת גם מבחוץ. כך שהלוגוס, או צורת החיים הפלזמטית מהעתיד שראיתי, גרמו לי להבין את כל הדברים הללו ביתר בהירות.

אם הרוח הקדושה יכולה להיכנס רק לאדם אחד – מה שראיתי היה מוזהב ואדמוני מבחוץ, כמו אש נוזלית – כנראה שזאת לא היתה הרוח הקדושה אלא הלוגוס. אני חושב שהכול הוא אחד, ששייך גם לבפנים וגם לבחוץ, מה זה משנה בעצם? זה רק עניין סמנטי, מה שחשוב הוא שמדובר ביישות שחזרה לכאן מהעתיד, והיא גם אלקטרוסטטית וגם חיה, אם כי השדה שלה נחלש, זה חייב להיות כוח הדומה לקרינה.
בכל אופן, למרות שזה גרם לי לראות דברים באופן שונה ולהרגיש דברים באופן שונה, אני חייב להפריד זאת מתוך החוויה הסובייקטיבית שלי, וממה שהפכתי להיות בעקבותיה. צורת חיים ביו-פלזמית כמו אנרגיה שנכנסה בי והתרוממה מתוכי וחוללה בי שינויים, בדיוק כמו העולם של יוביק, אבל אני מרגיש אחדות בין הכוח ששינה אותי לבין האנרגיה הזהובה אדמונית שראיתי במו עיניי. מתוכי, כחלק אינטגרלי ממני, היא הביטה החוצה וראתה את עצמה.

***

יש לי כמה הגדרות משל עצמי, ואני מעוניין לתאר את חוויותיי בצורה פרגמטית. אני חושב שהן קשורות גם לחלקיקים המכונים טכיונים, שאמורים להיות חלקיקים קוסמיים, כך לפי הפיזיקאי ארתור קוסטלר, שנעים מהר יותר ממהירות האור ובכיוון הופכי של הזמן.
הבנתי את העובדה כי המוח מסוגל להעביר ולקלוט שדות חיצוניים בעלי תדרים הן חיצוניים והן פנימיים, והבנתי אילו ויטמינים בכמויות הגדולות ביותר יכולים לשפר את פעילות הנוירונים במוח ובכך לשפר משמעותית את כלל הפעילות המוחית. לכן התחלתי לצרוך כמויות גדולות של “מים מסיסים” המכילים ויטמינים שכאלו, ובאותה העת ניסיתי לשחרר מתוכי את השדות החשמליים הנורמטיביים.

לילה אחד מצאתי את עצמי מוצף גרפיקות צבעוניות שדמו לציורים מסוימים של קנדינסקי וקלה, אלפים של צורות גרפיות, אחת אחרי השנייה, הבאות במהירות מסחררת, כמו שמריצים קדימה סרטים. כך זה נמשך שמונה שעות. ולכל תמונה שכזאת היה איזון והרמוניה וסגנון

שפתי משל עצמה.

לאחר מכן הבנתי שאותם דימויים לא יכולים פשוט לנבוע מתוך מוחי. בנוסף, באותה עת חשתי שאני מלא באנרגיה. עשיתי מעשים לא שגרתיים, וזה כנראה גרם לעלייה בלחץ הדם שלי עד שהרופא החליט לשלוח אותי להתאשפז בבית החולים. כנראה שזה היה קשור גם למים המסיסים ששתיתי ללא הרף.
התחלתי גם להיות מודע לשפה ייעודית שדוברה אלי מכל היצורים החיים על פני כדור הארץ, ובשלב מסוים החלה לדבר אלי מהשמים, מהחלל, וזה חיזק את ידיעתי שאנו מוצפים באינפורמציות המגיעות אלינו מהחלל החיצון. וכך, קיבלתי מידע מדויק לגבי העתיד, במשך שלושה חודשים. קיבלתי זאת בצורת מילים ומשפטים מקודדים, הכוללים גם שמות ומספרים, לפעמים עמודים שלמים מקודדים, שפעם אחת התגלמו גם בעטיפות של מזון לתינוקות, וגם דרך החלומות שלי, שם ראיתי ספר שלם, עמוד אחרי עמוד. לחלק ניכר מהמידע הזה היה ערך לימודי, והוא נועד להדריך אותי במעשיי, ואני משוכנע שכל יצור קטן – כל חרק או דג או צמח – גם מקבלים הדרכה ייעודית שכזו, וחשוב רק לציין, שלא הייתי חייב לנהוג לפי המידע המקודד שאני מקבל, הייתי חופשי לשקול אותו בכובד ראש, להבין אותו, ורק במידת הצורך לפעול על פי הנחיותיו.

יותר מחודשיים הייתי משוכנע שהרוח הקדושה – אותה ניתן לכנות גם “אלוהים” – מכוונת אותי, ולמעשה זה נכון, זו רק שאלה של סמנטיקה, כי עד שלב מסוים אלוהים היה המושג היחידי שידענו. כיום אפשר להשתמש במונחים מודרניים חלופיים. העתיד הרבה יותר קוהרנטי מההווה, העתיד יותר חי, משולהב ותכליתי, ובמובן אמיתי גם יותר חכם. העתיד יודע יותר ובדרך כלשהי המידע הזה מועבר אלינו בחזרה על ידי מה שנדמה כמו יישות טבעית. מדברים אלינו, יש ישות מובחנת מאוד

שמדברת אלינו, והיא גם מקדימה אותנו בזמן.

***

עדיין איני מבין מדוע כשאני כבר במצב של טרום שינה, מניח ראשי על הכר, מחשבותיי הופכות מאנגלית ליוונית, שפה שכלל איני יודע.

***

“תת המודע” שלי, שהוא למעשה מדריך, בעצם נגיש לגמרי לכל מערכת הזיכרונות שלי, אך למעשה לא מדובר בזיכרונות טיפוסיים, אלא באירועים ורעיונות משנת 100 לפני הספירה, דברים שמעולם לא ידעתי. תת המודע שלי ממוקם רחוק מאוד מבחינת זמן, באקלים תרבותי וקיומי שונה לחלוטין, היכן שאני יכול לעמוד ולצפות בכוכבים.

***

לילה אחד חלמתי שאני בוכה מרוב ייאוש, “אין לי כל מושיע” יבבתי. ואז, מרוב פחד, על כך שאמרתי זאת, הבכי נהיה עוצמתי יותר. הבנתי תוך כדי הבכי שכל קרקע הקיום, כל מה שמסביב לי – התאדה ולמעשה נעלם לחלוטין. צפתי בתוך ריקנות. אני חושב שזו היתה המחשה על כך שהעולם החדש משתלט עלי, ומעלים את כל העולם הישן, את כל מה שהיה ידוע לי עד כה. זה אובדן נוראי, אך איני יכול לשלוט בזה.

***
אפלטון פעם העלה את הרעיון – ייתכן כי היה זה רעיון מטאפורי בלבד – שאנו בני האדם רק חצי מיישות גדולה יותר בעלת ארבע זרועות וארבע רגליים. מתישהו, לפני זמן רב, הופרדנו ומאז אנו תמיד מחפשים את מה שאיבדנו. בדרך כלל נטו לפרש את דבריו כחיפוש בני ובנות זוג, אבל בהחלט ייתכן כי הבורא הגדול ברא אותנו חצויים מלכתחילה, והחצי השני שלנו כלל לא נמצא בעולם הזה, והוא כלל לא אנושי, ואין לו גוף.

***
התחלתי לראות את האסתטיות שבכל דבר, העניין האמיתי שלי ביופי הנשי היה אותו עניין אמיתי שהיה לי ביופי של חתולים או ביופי של סימפוניות של בטהובן. ראיתי אמת אחת גדולה בנוגע לעולם. למעשה, ראיתי יותר מזה, כי האמת הגדולה מורכבת מאין סוף אמיתות, וכל האמיתות פשוט צפות על פני השטח, ויש מיליוני אמיתות ומראות ומציאויות, ובכל רגע שחשתי את האמיתות והמציאויות הללו, ידעתי שיש עוד מיליונים שכאלו. זה היה מסחרר. זה תפס אותי לחלוטין. רומם אותי מתוך המטריקס של חלל-זמן בו הייתי. באותה נשימה הגעתי להבנה שהעולם עצמו כמו עשוי קרטון, הוא אשליה. ואז פתאום ראיתי את היקום כמות שהוא, דרך הכוח החושי ראיתי פתאום את מה שבאמת קיים, וכך גם ניסיתי לפעול כדי לשחרר את עצמי. זה היה קרב קשה, בין כל מה שחשבתי שאנושי בי, נגד כל השאר.

***

חלמתי עלינו בתור חיות העומדות באוקיינוס קפוא, שהקשנו כי הוא כוכב הבית שלנו. אבל למה לא להניח שאין זה הכוכב עצמו, אלא מקומנו על פני הזמן-מרחב בכל היקום, וזוה למעשה גם השלב הבא באבולוציה שלנו, למרות שעל פניו זה מעציב שהאוקיינוס התייבש. אנחנו כנראה בשלב מוקדם מאוד של צורת חיים, שאמורה לעבור מטמורפוזה לרצף גבוה יותר של חלל-זמן. זה לא שאנחנו מתים, או חצי מתים, אלא בעצם אנחנו “חצי חיים”. החוליה החסרה לעולם לא היתה חיה או במצב חי כלשהו. היא מונחת, אם כי לא לפנינו, אבל היא לא נמנעה מאיתנו בכוונת מכוון כלשהו. היא מעולם לא היתה באמתחתנו. והיא בהחלט תהיה בעתיד.


צרפו אותנו לזמן מרחב הדוא”ל: