זַרְחָן

מאת: דרור בורשטיין

אתה יודע, הוא אמר אחרי שתיקה נוספת, גם בַּשלד יש זרחן. אחרי שחזרנו, מי שחזר, התחלתי לחשוב על המתים בלילה, בתוך כל הקברים, איך הם זורחים שם, כמו גחליליות. תחשוב על זה, כל העולם התת-קרקעי והשלדים שזוהרים. או בוערים. מואר שם, הוא אמר, אור יקרות. וגם בשתן יש זרחן. אתה יודע שאלכימאים ניסו, מאות שנים, להפיק זהב משתן? הם כשלו אבל גילו את הזרחן. אבל אצלי הזרחן לא מתקשר למוות, ולא לשתן, אלא דווקא לכוכבים. כשהייתי ילד הורַי קנו לי מפת כוכבים ללילה. על קרטון עגול בצבע כחול עמוק היו נקודות קטנות והן היו הכוכבים. היה אפשר לסובב את הקרטון סביב ציר עשוי מנעץ של אבץ, לאט, כמו חוגת טלפון ישן. היינו שוכבים בחוץ, מטלפנים אל השמַים. מוזר, אמר, שהמילה הזאת נגוזה, “לטלפן”. כל עולם הכוכבים זהר אצלי במעגל הזה, כאילו תפסתי את כולם ברשת אחת, כמו דגים. אני שומר אותה עדיין, אם תרצה אתן לך אותה, אולי אתה תהיה זקוק לזה להכנת התיק, אולי זו תהיה, אני לא יודע, רְאָיָה לטובתי? אבל מאז ששמעתי על כל הזרחן שיש בעצמות של המתים לא שׂשׂתי להישאר בחוץ בלילות. עקבתי פעם אחרי כוכב אחד מזריחה ועד שקיעה. שכבתי שָמָה והרגשתי שֶמה שיש למעלה, כל הכוכבים, רק משקף את המצב בתוך האדמה. כל מבט במפה הזרחנית שלי הזכיר לי שלמטה, מִתחתי, יש כוכבים לגמרי אחרים, והם מאירים תמיד כי תמיד יש שם חושך, הלסתות מאירות והגולגולות והצלעות. אני אפילו לא יודע אם זה נכון או שאני המצאתי את זה. אולי תגיד אתה, הוא קם ואמר לי, תמיד היית כימאי חובב כזה. אספת מדחומים וסוללות, אמר, היה לך עכבר, הלא אני זוכר אותך.

ידעתי את התשובה, אבל לא אמרתי דבר. אני עורך-הדין שלו, חשבתי, זה לא מתפקידי לומר לו מה אני חושב על המתים ועל אורם. הוא אמר, פחדתי לשאול, שלא יחשבו שאני מטורף, מי זה שואל על זוהר המתים, מי זה צופה בכוכבים התת-קרקעיים? אף ילד לא גילה עניין בזה. וגם אני שכחתי מכל זה, מהזרחן, עד שקראתי על ההפצצה ההיא בעזה. שהשתמשו בה. בפצצות, אני אומר. פצצות זרחן. זרחן לבן. קראתי בעיתון שזרחן בא בשלושה צבעים: אדום, שחור, לבן. זרחן לבן זה חומר אכזרי. אתה יודע למה? כי הוא נדלק כשהוא בא במגע עם אוויר, ואי אפשר לכבות זרחן בוער כל עוד ישנו אוויר סביבו. ויש אוויר. תמיד. עובדה, נושמים. אם זה פוגע בבשר החי, זה באמת עינוי. לא הגופרית של סדום ועמורה, גופרית זה ריח והכול, אבל זרחן, זרחן זה… הכוויות אחר-כך זוהרות, זה כמו… בבת אחת זה כמו החזיר אותי אל הילדוּת. אל המפה ההיא העגולה… אל האחות שלי… אתה כבר לא זוכר, נכון? הבטתי בו במצח מכווץ. אתה ממשיך לדבּר, רציתי לומר לו, על ההפצצה הזאת, כאילו היתה משהו שקראת עליו בעיתון. בעיתונות זרה. אבל שתקתי. אם זו דרכּו לומר את זה, שיהיה. הרמתי אליו שוב עיניים. הוא ישב שם ושתה מפּחית הקוקה-קולה שלו, הוא עיין ברשימת המרכיבים כאילו יש פסוקי תנ”ך שָם שצריכים פירוש. הפּחית הזיעה. זכרתי אותו במעורפל מהילדוּת הרחוקה, ראיתי אותו עם המפה שלו באחד הטיולים השנתיים, שוכב בלילה על הגב, נועץ עיניים בה ואז מרים מבט, אבל לא, זה היה בכלל בחדר הסגור, באכסניה, הוא שם הוציא את המפה, נשכב מתחת לתקרה והסתכל. פתאום ראיתי בבירור. הוא קם פתאום וניגש אל מתג החשמל, החשיך את המשרד. לא אמרתי כלום על זה. אם זו דרכו לומר את זה, שיהיה. ישבנו זה מול זה, ומסביבנו כל ספרי החוק והמשפט. בקושי ראיתי איך הרים את כפות ידיו וטמן בהן את פרצופו. אם הוא אכן טמן. הבטתי למטה אל הפקק שעמד באיילון דרום. שנים הוא כבר עומד שם מלה-גרדיה עד גלילות. ספרות השעון שלו נראו, וגם שלי. המחוגים זהרו בחושך.


זוהר זרחני מתמיד מובטח בהירשמות לניוזלטר: