כשהחוזה מופר – מה נותר מן הסיפור? – עיון בסצינה מ”כלבי אשמורת”

א)

במצב העניינים הרגיל, שני מישורי מציאות נפגשים ופועלים ביצירה הקולנועית: מחד, מישור המציאות של עלילת הסרט ודמויותיו; ומאידך, מישור המציאות “האמיתי”, זה שלנו, הצופים. על מנת שסרט יתממש כהלכה, אנו חותמים עמו על חוזה, שעניינו טשטוש הגבולות בין שני המישורים. אנו, הצופים, נציגי מישור המציאות הראשון, “האמיתי”, משהים את אי-האמון שלנו, שוכחים מרצון ובמודע שמדובר באשליה, ומוכנים להשקיע בסרט משהו מעולמנו

הרגשי. הסרט, נציגו של מישור המציאות השני, “הלא אמיתי”, מתחייב מצידו לשרטט תמונת מציאות אמינה, כזאת שתתקבל על דעתנו כ”אמיתית”. חוזה מסוג זה נחתם גם במפגשנו
עם אמנויות הסיפור האחרות, ואולם בשל אופיו מחקה המציאות של הקולנוע אנו מצפים ממנו יותר מכל לאשליית מציאות חזקה.

יחד עם זאת, אנו מוכנים לספוג הרבה מאוד “חוסר מציאות” בשרטוט המציאות של הסרט. מובן למשל שבמישור המציאות “האמיתי”, שבו אנו מנהלים את חיינו, מוזיקה אווירתית הבוקעת משום מקום ומלווה את מעשינו אינה מתקבלת על הדעת, ואילו בסרט אנו מוכנים לקבל

חריגה חריפה כזאת מכללי המציאות, מבלי שהדבר יפגום באשליה. הסיבה היא כנראה שמוזיקת רקע מלווה את הקולנוע משלביו ההיסטוריים המוקדמים ביותר, והיותה כיום חלק טריוויאלי, מובן מאליו, משפת הקולנוע, מונעת ממנה לשבור את תחושת המציאות. לעומת זאת, במאי שינסה לעשות דבר מופרך באותה מידה ולחשוף את צוות ההפקה לעדשת המצלמה, יסתכן באיבוד מוחלט של אמוננו. בנורמות המקובלות, תהיה זו סטייה גדולה מדי מן המציאות שאנו מוכנים לקבל כמציאותית, והדבר יפגע בנכונותנו להשקיע את עצמנו ואת רגשותינו בסיפור העלילה.

ומה באשר לסיפור עצמו? האם הצבעה גסה על “חוסר המציאות” שבסיפור תפגע בנכונותנו לשקוע בו?

ב)

אזהרת ספוילר: במרכז דבריי הבאים תעמוד סצינת “סיפור השירותים” מתוך סרטו של קווינטין טרנטינו, “כלבי אשמורת”. מי שלא צפה בסרט, מוטב לו שלא יקרא את הדברים ולא יצפה בסצינה הבודדת, אלא יטרח ויצפה בסרט כולו. מי שצפה בסרט, מומלץ לו לצפות שוב בסצינה, והפעם גם לשאול את עצמו: מה קורה לנו בעת הצפייה? כיצד הסצינה מפעילה אותנו? מה שואב אותנו לתוכה ומה בה מותח אותנו?

בסצינה ניתן לצפות גם כאן:

 

הסצינה מתחלקת לכמה שלבים, שהמעברים ביניהם מפתיעים אך תפורים היטב. עד השלב המתרחש בפאב, נבנה הציר העלילתי הבא: על פרדי, השוטר הסמוי, מוטל לשנן אנקדוטת פשע המתרחשת בשירותים ציבוריים, ולדקלמה בפני חברי הכנופיה. אם נמתח כאן קפיץ, הריהו זה: האם יצליח פרדי ללמוד ולספר את הסיפור כהלכה, האם יצליח לעורר את אמונם של השודדים? אכן, היפעלותנו הרגשית מגיעה לשיא כאשר פרדי מספר להם את הסיפור: בכל פעם שהם שואלים אותו שאלה, ולו הטריוויאלית ביותר, אנו נדרכים ומייחלים כי תשובותיו תהינה משביעות רצון, אנו שמים לבנו לכל ניואנס בשפת גופו, לכל ספק גמגום, ונושמים לרווחה כאשר הוא מצליח לעמוד בשאלות הנשאלות.

ומה באשר לציר העלילה המשני, זה של סיפור השירותים? אנו הולכים ומתוודעים אליו, אלא שבשלב זה, המצולם בפאב, הוא נותר טפל. סיבה אחת שהוא נותר טפל היא שסיפור השירותים בינתיים איננו מעניין במיוחד כשלעצמו. אבל ישנה סיבה נוספת: פרדי לא מספר על מקרה שקרה לו, הוא איננו מספר סיפור הנובע מעולמו הפנימי – הוא מספר סיפור הזר לו ולחייו לחלוטין. ואם לחדד: הוא מספר סיפור מומצא, המתרחש במישור מציאות שלישי. אנו, הצופים בסרט, אזרחיו של מישור המציאות הראשון, חתמנו על חוזה עם מישור המציאות השני, לפיו אנו מוכנים להאמין כי הנגלה לעינינו על המסך – כלומר, אותו מישור שני – מהווה מציאות של ממש. בשום מקום בחוזה, אפילו לא באותיות הקטנות, לא נכתב כי עלינו לקבל על עצמנו מישור מציאות שלישי, חלוש כל כך מבחינה אונטולוגית, בשום מקום לא נתבקשנו להאמין לסיפור שולי לחלוטין, שהוא “לא מציאותי” אפילו במונחי הדמות המספרת.

אבל אז קורה דבר שערורייתי: החוזה נעקף. אנו נכנסים עם פרדי לחדר השירותים המומצא, עם החרסינה הלבנה המומצאת, עם המשתנות המומצאות, עם השוטרים המומצאים והכלב המומצא, עם המגב המומצא הנשען אל הקיר. מישור המציאות השלישי הולך ומשתלט, הולך ומונכח, עד שנשכחת עובדת היותו מומצא. במהלך מבריק של פארודיה עצמית אנו שומעים עתה אנקדוטה שמספר אחד השוטרים, שוטר “לא אמיתי” המספר סיפור אמיתי עוד פחות (סיפור ממישור מציאות רביעי!). הפאב ובני הכנופיה נשכחים לחלוטין. פרדי, השוטר השתול, נבלע כל כולו בסוחר הסמים המומצא, ואנו מוצאים עצמנו במתח לגבי השאלה שעד כה היתה חסרת משמעות: כיצד יתמודד סוחר הסמים עם נוכחות השוטרים?

ג)

אם כן, האביזר העלילתי השתלט, ובאופן פלאי זוכה במעורבותנו הרגשית. מדוע? מהו ש”עובד” כאן? מהו שמפעיל אותנו? על איזה כפתור לוחצת הסצינה? יתכן שהתשובה היא זאת: לא “מציאות” הנפש שלנו מחפשת בסיפור, ולא אשליה של מוצקות אונטולוגית – אלא, בפשטות, סיפור המסופר היטב. במלים אחרות, נראה כי הטענה שטענתי בראשית דברי, לפיה הסיפור צריך להיתפס כ”אמיתי” כדי להפעילנו, לא עד הסוף נכונה. הסיפור פשוט צריך להיתפס כסיפור. מבחינת חיישני הנפש, כוחו של הסיפור גדול מכוחה של המציאות. למעשה, יתכן שהדבר מובן מאליו, שהרי אנו מתמסרים תדיר לסיפורים “לא מציאותיים”, וכך אנו מתמסרים, למשל, למכלול הסצינות של הסרט “כלבי אשמורת”. אלא שמבנה המציאות הרב-שכבתי בסצינה המדוברת, חושף בפנינו את העובדה הזו במלוא העוצמה.


תתמסרו למישור מציאות חמישי. הרשמו.: