אשדודים יותם ראובני
אשדודים יותם ראובני מס עמודים: 285 שנת הוצאה: 2017 עיצוב עטיפה: טליה בר
מחיר: 74
הוסיפו לסל
לכל ספרי אפיק

אשדודים מספר סיפור שמרים את השמיכה מעל המושג הלעוס והסטריאוטיפי ״פריפריה״, וחושף את הדינמקות העדינות שמכוננות אותה, את יחסי הגומלים האנושיים, הכלכליים והלאומיים של מי שהגיעו אליה, בנו אותה, ולאט לאט גם מחריבים אותה.

וכל זה בסגנונו הפיוטי, הבועט ושזור הפנינים של אחד הסופרים הבולטים ויוצאי הדופן בישראל. בספר זה, ספר הפרוזה ה-16 במספר שלו, מוכיח יותם ראובני שהוא לא קופא על שמריו, שכתיבתו ממשיכה להתפתח ולפעור מרחבים ולגלות עולמות חדשים. אם בעבר הוא תויג כ״זרם תודעה וידויי״, בספר זה הוא מוסיף שכבה נוספת, ובעצם יוצא מתול העולמות הפנימיים אל תוך נרטיב ברור ומובהק, כך שמלבד יכולת הכתיבה המסחררת שלו, הוא מצליח להציב באמצעותה סיפור מאלף, מותח, מלא מהמורות ובלתי צפוי בעליל, המוביל לסוף בלתי נמנע.

אשדודים מצטרפת ל״פשר המעשים״, ״בעד ההזיה״, ״האוטוביוגרפיה של ז׳אן ריבן״ ועוד יצירות בלי נשכחות שראובני הותיר בדברי הימים של הספרות העברית.

יותם ראובני– נולד ב-1949 ביאשי, רומניה. בישראל מ-1964. למד בתיכון העירוני באשדוד. לאחר הצבא עבר לתל אביב, שם עבד כעורך בעיתונים “הארץ” ו”ידיעות אחרונות”. ספרו הראשון, “בעד ההזיה”, שהופיע ב-1988, זכה להצלחה רבה אצל הביקורת ובקרב הקוראים. לאחר מכן פרסם רומנים, בהם “ימי דגון”, “הרוצח השכיר של העם היהודי” וספרי שירים. לאחר תקופה ממושכת בתל אביב, עבר להתגורר באשדוד. “האוטוביוגרפיה של ז’אן ריבן” – שמו הקודם של יותם ראובני – היא ספרו העשרים.

יוני ליבנה (2017), ידיעות אחרונות. ״אנחנו החמצה אחת גדולה״

גבריאל מוקד (2017),הארץ. יותם ראובני, הנסיך של אשדוד 

 

תשוקה אל העבר

רפי שכב במיטה מול הטלוויזיה וצפה בתוכנית בישול ללא קולהיה לו צורך רק במשהו מרצד מול העינייםהוא שם לב לבגדים המשונים של השף – גלימה מזרחית לבנה שכיסתה בקושי את כרסו ופס שחור נמשך עליה כנחש מהצוואר ועד האגן.

   דומה לגלימות של רבניםאימאמים וכמריםאלא שהטבחים ועוזרי השף בתוכנית לבשו לבןאף  שכל כתם יבלוט יותר על לבןכך או כךכולם קילפו תפוחי אדמה וחתכו גזר וסלרי בעוד השף נראה כמו מנצח על תזמורת.

     הטלפון רטטרפי ביטל את הצלצול כדי לקרוא בשקטהוא קרא שוב ושובבזה אחר זהאת אותם הספריםהתנ״ך (פרק אחד לפחות בכל פעם), בורחֶס וקפקאלפעמים עגנוןהפעם היה תורו של קפקאהוא היה פותח את הספר בעמוד אקראי וממשיך לקרוא משםכמי שנכנס לבית מוכר ויודע איפה מונח כל דבר.

     הרטט נמשך ונמשך עד שפסקואז ראה את השם על הצגשימי גבאיהשעה היתה 22:22.

     שלוםאמר קול זראני נותן לך את שימי.

אהלןגבראמר רפי והתבייש בסלנג שלו כאילו לבש בגד לא לו.

     היתה שתיקה כמה רגעיםואז שימי אמררפיאתה חייב להציל אותי!

     רפי הזדקף במיטהואף שעברו רק ארבע שניות אמר שימי שוברפירפי!

     איפה אתהמי זה היה?

     במשטרהרפיאתה חייב לבוא

     בסדרבאשדודאני בא.

כל הדרך לתחנת המשטרה הוא הקשיב לדיסק של צט בֵּייקרשהחזיק באוטו לשעות שבהן ירצה למנוע מעצמו לחשובהוא החל לשירידע שהוא מזייףהעיף מדי פעם מבט בראי האחורי לראות אם מישהו לועג לולא רצה לחשוב על ההיענות הכמעט אוטומטית שלו לקריאה של שימישאחרי הכול לא נפגש איתו מאז חתונת בתו לפני חמש שנים.

    כשחשב על כךבין שיר לשירחייך לעצמו בסלחנות השמורה לימי התיכוןימים שאנחנו מתייחסים אליהם בחיבהאף שכאשר חווינו אותם היינו נרתעים מהם ואף חושבים אותם לפסוליםמה הוא נוסע עד בית המעצר רק משום שמישהו מהתיכון בצרות?

     ואםלמשליהיה הוא בצרההאם יש מישהו מהתיכון שאליו יוכל  להתקשרשימי גבאי כמובן – התשובה עלתה מאליהחבויה לכאורהאבל למעשה חדה כמו אבן בכיס של מעילאחרי הכול חוץ מאשתועם שימי בילה יחד הכי הרבה שעות.

כשחלף על פני התיכון שלהם ברחוב מורדי הגטאותעצר בצד ורקע ברגליו על רצפת המכונית ובכה לראשונה מאז היה בן ארבעעשרהמעבר לדמעות הוקרנו מעין שקופיות של אמו בגילים שוניםבבגד ים בכינרתבשמלת ערב בסדר פסח בביתם המלא אנשים – היא הזמינה כל אחדבאמת כל דכפין ייתי ויאכלכמה שהיתה יפהרזה וצעירה בשמלה לבנה ובסרט שחור על הצווארכמעט נערה.

    הוא זכר את אמו באותו ערב בנובמברעומדת במעילה הארוך שכונה “מלח ופלפל“. הוא בדיוק הכין שיעורים בשולחן בפינת האוכלבחוץ היה מעונןאבל עדיין לא חשוך לגמריהיה להם תנור נפט שדלק באור כחול אחידהוא שאל אותה לאן היא הולכתהיא ניגשה אליו וליטפה את פניו ואמרהאני כל כך אוהבת אותךרפיוהוא אמר להאמא דיאבל שמח לשמוע.

העיתונים המקומיים היו מלאים בסיפורה של אמוענת לדרמןמושחתת או אשת ערכיםאם כךלמה לא חיכתה למשפטבושה לא יכלה להיות התשובהאלא אם כן היתה אשמהמי שלא עשה שום דבר רעממה יש לו לפחדועם אבנים בכיסיםממש כמו וירגיניה וולףהתלחשו בנימה של סוד.

    ובכללבכמה כסף מדובראז מצד אחד בעלה הסלוניקאי השתקן הזהמתקן היאכטות המפורסם מהנמלשמי יודע מה הוא עשהומצד שני המשפחה שלהמלח הארץאחרי הכולאבא שלה היה מראשי המוסדזה לא קובע?

     לדרמן הואשמה ברישומים כוזבים בספרי תאגידשהכניסו במשך השנים מיליונים לכיסם של חברי הקבוצהשלפי החשד ענת שיחדהרובם היו מראשוני העירמחבריה של ענת ושל בעלהבסכומים אפסיים הם רכשו שטחיםכלומר חולותעל סמך תרשימים שבהם המגרשים נראו כמו פטריות דמיוניותושיהיו בעתיד שכונות הפאר של העיר.

    נדררש דמיון רב כדי להאמין בכךוזה קרה ככל שהתפשטה העירהלאה מאמצע רחוב רוגוזין אל המשכושבמשך שנים היה מכוסה בחולותקבור בתוכניות המתאר של עיר עתידית.

     אביו של שימי היה באותה קבוצה מצומצמתוהוא קנה שלושה מגרשיםהם עשו אותו מיליונרחוזי בנייה עצומים שחתם עם העירייהבמכרזים תפוריםהפכו אותו לכמעט מיליארדר.

    ענת קנתה ארבעה מגרשיםכל אחד שטחו ארבעה דונםאחד רשמה על שמהאחד על שם מתיאחד על שמו של רפי ואחד על שם אחותו נונה (נעמי).

לאחר שזה קרה רפי בכה ושאל את עצמומאיפה היא לקחה את האבניםמליד הביתבטח הכינה אותם מראשירדה לחוף כמה ימים לפני כןאולי החביאה אותן במלוּנה של הכלב ברקשמת מזמןאבל אז עדיין חי.

     הנה לכםאמרה לעצמהאני לא מתכוונת לתת לכם להתחסד במשפט שליאני ענת לדרמןאטיאסבאתי לעיר השוממה הזאת והבאתי אליה את התרבותהבאתי לכאן את התזמורת הפילהרמונית בקולנוע דגוןלעיירה עלובהשבקושי עשרה אחוזים אהבו בה מוזיקהורובם היו אנאלפביתיםאבל כל העיר באהמי שלא יכול היה לקנות כרטיס עמד בחוץ.

     כך או כךהיא שמה אבניםכל אבן כנגדוזה שהוא אהב אותה לא שינה כלוםראה אותה דורכת בכבדות על החולבכל גרגר חול יש אלפי גרגרים צבעונייםאפשר לראות אותם בהגדלהכל אבן מטה אותה פעם לכיוון אחד ופעם לכיוון אחר     

    כעבור שלושה ימים נפלטה הגופה אל החוף.

    הלוויה היתה בערבכמעט בחושךוירד גשםכל הזמן ירד גשםוכל אנשי העיירה הנידחת – ששמה הרע יצא למרחקים בשל שביתות בלתי פוסקותשאחד מראשיה אמר שהם יילחמו בקלשונים בכל מי שיעז לכפות עליהם דברים שלא לרוחם – ידעומאחורי וילונות מופשלים במקצת היו מי שראו את קבוצת המתאבליםהצפופה מחמת הגשם שהתחילשהתקדמה לעבר בית הקברות.

     הם היו כל אלה שענת עשתה להם טובות קטנותפטרה אותם מאגרות ומסים כי ידעה את מצבםסידרה מקום בפנימייה לבןשלחה על חשבון המועצה אינסטלטורים לתקן צנרתשלחה מדבירים מתל אביב לרסס את הבתים כשהתחילו העכברושים לצאת מהאסלותשמחים על המקום המפתיע שמצאו היכן שבו היו עד אז בעיקר חולות ואוהלים.

רפי המשיך לנסוע ולרגע שוב היה נדמה לו שאמו עומדת ליד שולחן האוכללבושה במעיל האפורלבןוהוא יבש לגמריאמו חייכה ושאלהזה הבית שלנו כאן בפינה או הבית השנירפי אמרזהאבלאמאאני רוצה שתראי לי את המקוםהיא אמרהאת המקום שם נכנסתי ליםרפי הנהןבסדראבל תלבש את הסוודר השחורועליו את המעיל עם הקפוצון.

     הפעם לא היה לו קר אלא נעיםהם ירדו בין הבתים אל החוףככה הלכתכןככה הלכתיהנה כאן נכנסתיאבל יש עוד עשרה מטרים מקו היםהוא אמרהים מתקדם במהירות מסחררתהיא אמרהלהתראותיקירי.

     ואז היא נעלמה.

     כלבו הופיע מרחרח מכיוון הביתושניהם רצו אל החולות שם תהיה העיר החדשהעיר רפאים של בניינים גבוהים שקשה להאמין כי יש בהם חייםעיר שאנשיה יוצאיםכמעט בחשאיאל מכוניות שמחכות להם כמו כלבים נאמנים בחניוןוחוזרים עם חשכהעולים לדירות שיהיו משועבדים להן כמעט כל חייהםנשארים קצת ערים עם האישה ועם הילדיםואז השינהכה טובה השינהאת הכול אל חיקה תאסוף.

     מהר מאוד היה צריך לקום ולהביא עוד כסףהעיר החדשה נראתה נקייה בגניה וברחובותיה הישרים והרחביםונדמה היה שאין פשע ואין קנאהואין רוע ואין אלימותרק בניינים יפים ומעליות רחבות ידייםומתחת לזה החולות.

     ואז חזרו רפי והכלב ברק הביתה.

הבית נכבש ארבעהעשר יום קודם לכןהוא היה בשכונה צדדיתנשקף אל מטרות שונות בעיר וליד היםהחיילים גירשו את התושבים כבר בלילה הראשון של המבצעואלה הלכו מצוידים בדגל לבן שנקרע מסדיןמחולצהממפת שולחןהם הסתלקו מיד לאחר שקיבלו פקודה לנוע דרומהלעבר שלוש מאות המטר שבהם כל ערבי יהיה בן מוותהם הבינו היטב את האזהרהואיש לא העז  לחזור אל  שום חפץ שנשכח.

    המחלקות התחלפוהמחלקה של סמר גלבוע הגיעה ביום החמישהעשר למבצע ועלתה היישר לגגלשחרר את החיילים שהיו שם כדי שיֵצאו להתרענן בבאר שבעעל רפי הוטל לצלם מבנים לפני ואחרי הפצצותהביתהבטיח להם מפקד הכוח היוצאמטוהר.

    במחלקה החדשה היו בעיקר חיילי סדירורק שניים או שלושה בני ארבעים וחמששאותם הכיר סמר גלבוע מהעבודה המשותפת בבנייה בדרוםוגם הם כמוהו עסקו רק בצילוםהם לחצו ידיים כמו ידידים ותיקים לקראת פיקניק משותף.

     המחלקה שלהם התחילה להסתדר במבנים האחריםחיילי המחלקה הקודמת אספו את ציודםהצוות של סמר גלבוע היה אמור לשהות ארבעה ימים לפחות באותו בית ואחר כך להמשיך לפי הפקודותשלושת הצוותים שהיו שם לפניהם אגרו מזון כמו לקראת מלחמת עולםהיתה שם גם ערמה גדולה של ספרי תהילים.

     כשאמר להם המפקד של הכוח לפני היציאה שיארזו את המזרנים וינקו את הגיפההם עשו כאילו ודחפו את הטינופת מתחת לשולחןסמוך לקירבלאו הכי הם לא ישובו לשם לעולםואם יהיה להם מזל גם לא יזכרו את מה שקרהשלוש מאות מטרים של מוותמי שמתקרב חוטף אותהבלי שאלה ובלי תעודה.

    בדרך כלל הם לא הבינו כלוםהיו נשים שבאו לקחת פיילהילדים שבאו לקחת ילקוטיםגבר שהיה צריך לקחת שק של זרעי חמניותמה שהיה בית של אנשים הפך לעמדת קרבגג הכביסה היה מלא חיילים וציוד וכלי נשק שנדרכו במהירות רבהבגבר ירוהוא מתכשהפכו אותו פרצו זרעי חמניות מהשק שנקרע בירי ועפו מסביב כמו דבורים.

     על כן המפקד של הצוות הראשון לא התעקשהוא שמח לא פחות מהם להסתלק משםמהמקום שבו אתה יורהאתה הורגוהכול בו שומם כמו במדבראין רמזורים ואין הולכי רגלנדמה שאין כלוםועל מה נלחמים אם אין כלום   

   אחר כך חולקו העמדותהיה צריך לשמור על רצועת ביטחוןוגם שאיש לא יעבור את שלושת המטרים מסביב לביתזה הכולחוץ מהרעש הבלתי פוסק של המטוסיםוהירי הארטילרי והרקטותזה היה נסבלסמר גלבוע היה איכשהו מרוצהאף אחד לא מת לוהכול בסדר

   מעת לעת נשמעו יריות מהמחסום של מגב שבצד האחורי של הביתשאותו לא ראושם לא משנהשם זה ארץ אחרת.

    סמוך לשמונה בערב יצא סמר גלבוע לסיור בביתהכול נראה סבירמפקד הסגל השני פקד על שני חיילים שינקו את הביתוהם אכלו מנות קרב ורק טינפו אותו עוד יותרסמר גלבוע אמר שינסה לארגן כלי אוכל חדפעמיים.

    הוא ירד אחרי האש המטורפת שנורתה על השכונהואש המטוסיםוהנמוהרימונים שהושלכו בטיהור של כל קומהכשכבר פנה לחזור לגג שמע לפתע רחש והיה נדמה לו שהוא רואה צל אפורהוא קרא בעבריתעצור או שאני יורהאף על פי שהבין עד כמה זה מגוחך.

     הוא התקרבבחורה לבושה שחוריםאבל גלוית ראשעמדה באור הפנסהיא הרימה ידיים לאט לאטסמר גלבוע הרגיש איך הזין שלו מתלקחהבחורה עשתה הכול לאטבדיוק כפי שהיה פוקד על הזונות בתל אביבהוא העביר את אור הפנס לאורך גופהבלע רוק.

     הבחורה הביטה בו בעיניים שחורותנחושותמצומצמותכמו של חתול בצהרייםהיא ידעה שעלולים לחסל אותה רק משום שהיא שם.

     לא היה די אורסמר גלבועשידע ערביתהתכוון לחקור אותהלברר מה היא עושה שםואז לשלוח אותה לפיקוד שהיה במרחק מאה מטרים ממנהאבל בחוץבעולם אחר.

     כששאל אותה בערבית מה היא עושה שםהיא אמרה שהיא באה לקחת את הבגדים של החתן שלהשנהרג יום קודם לכןשעות אחדות לפני החתונה שהתעקשו לא לדחותבגלל המצבהוסיפהרצינו לעשות משהו קטן מאוד.

    ועכשיו היא באהאביו רוצה לקבור את בנו בבגדי החתןאזבבקשהאף אחד לא יֵדעהיא בטח לא תספרהיא תסתלק איך שבאההיא מכירה את הסמטאותהיא תסתדר.

השתררה שתיקהולפתע נזכר בעצמו אז בבגדי חתןעם עדנה שלובחתונה החפוזה באולם תמרהחבר הכי טוב שלו רפי היה השושביןהכול נהרס עכשיו כדי לבנות בניינים חדשיםלצערו הרב הוא לא היה בקומבינה הזאתעשו שם מיליוניםאבל בסוף היו שם רק פשעסירחון של שתן וסמיםטוב שהרסו את זה.

     כשיצא מהביתעל גבו התרמיל שהכין לעצמוהסתכלה בו עדנה בשתיקההוא היה מלא זעםאין שנאה גדולה מזו של אוהבים שאהבתם מתהוהם חייבים לגור באותו בית שנים רבותהוא לא הבין איך כל זה נגמר ונשטף כמו עלים נושרים לאורך המדרכותלאחרונהכשהיה מסתכל בה היה רואה לפעמים את עדנה של אזשהתגנבה מבית הוריה כדי להיפגש איתו.

     הוא היה שולח יד לחבק אותהלבקש את סליחתה על החטאים שלועל הזונותאבל עדנה התאיינה עד מהרהוידו נותרה תלויה באווירהוא ראה מולו רק אישה שגילה ניכר בפניה המוזנחותאישה שוויתרה עליו ועל ילדיהםאבל עכשיו היא לא הצטערה עוד ולא פחדהגם לא בכתהלפעמים היתה פותרת תשבצים בספרדית.

אנחנו חיים בתשוקה אל העברכולנו קורבנותיהבין שלפי קהלת אין חדש תחת השמש ובין שלפי אפלטון כל המצאה היא היזכרותאילו יכול היה שימי לבחורהוא היה בוחר בלי שום ספק בימי התיכון ונשאר בהם לעד.

    וכמובןאילו ידע מה יקרהלא היה יורד לקומת הקרקעואילו ירדהיה חוזר מידלא מתקרב אליה בכללבעצםאנחנו רוצים רק את מה שעדיין לא חווינואבל זה שקראנחנו רוצים את מה שהיהכדי להסתכל בולעכב אותו מול עינינוואזאם אפשרלהרוג אותו.

     ואולי אין זה כך כללואנחנו חיים בשנה אפלטונית (26 אלף שנים רגילותשעדיין לא הושלמהואולי הזמן הוא מעגליוהוא מכיל  – גם אם אנו מתקשים לעמוד על כך – את העבראת ההווה ואת העתיד במעין חגיגה בלתי פוסקת של בוזמניות הניגודיםוידועה גם גישתו של שופנהוארולפיה איש לא חי בעבר ולא יחיה בעתידההווה הוא צורת הקיום היחידה של החיים.

    אבל אם אכן אין חדש תחת השמשהרי שואה כמו שואת היהודים כבר היתה פעםוכך גם שואת הארמניםשואת ברית המועצותשבה נהרגו בימי סטלין מיליוני בני אדםוכן שואות של עמים רבים באפריקהשמעולם לא עניינו את המערב.

     עם זאת העבר מעסיק אותנו יותר משמעסיקים אותנו ההווה והעתידאם נרצה ואם נמאןהעבר הוא המפתח לכל חיינווכמובןלפי סדר כרונולוגיהרי הזמן התחיל במקום כלשהוומכאן שהוא גם ייגמר במקום כלשהוהזמן הוא הידע היחיד שהוא ודאי.

בין עדנה לשימי היה סיפור אהבהוכל מי שלמד איתם בתיכון לא ישכח אותו כל חייוהוא התחיל בסוף יאנמשך בחשאי כל קיץ 1972, והתגלה בסוף יבהדהים את כל מי שהכירו אותםאילו היתה עדנה עוזבת את הווילה המפוארת ברובע טו ועוברת לבית אחר באשדודאו אף לעיר אחרתואפילו לבואנוס איירסשם נולדה – אולי היתה שוכחת במשך הימים את הדברים הרעים שקרו בינה ובין שימיוזוכרת את חסד העבר.

     אלא שכבר היו לה חמישה ילדיםשתי בנות ושלושה בניםוזה זמן רב לא באו לארוחת שישיכבר לא היה אפשר לשאת את האיבה בין ההורים שהרגישה כמו חרבות על ראשיהם.

    פה ושם היה בא אחד הילדים ורואה את אמו מוזנחתלפעמים שיכורהלפעמים אומרת דברי חלוםמסתובבת בווילה הענקית כמו במבוךתוהה לפעמים של מי הבית המכוער הזהואם זהו ביתהמי היא בכללולמה היא גרה כאן עם כל תמונות הרבנים שעל הקירותרבנים שמכונים קדושים אף שרבים מהם נחקרו במשטרה בגלל עבֵרות שונותבדרך כלל שוחדויש בהם שישבו בכלא.

     בשביל שימי כל “העניין הדתי הזה“, כמו שהיה אומרהיה השקעההוא היה מספר לה שאחדים מהיהודים שרוצים סטירות מהרב עובדיה הם מעשירי העולם היהודיואם הוא עצמו רוצה לעשות עסקיםהוא צריך לבוא כמותם ולקבל ברכה מהרבהיא חושבת שהוא מאמין בכל השטויות האלהבנשיקת ידיים ובזקָניםבסטירההרי הוא עצמו היה מכניס סטירה לפרצוף של עובדיה הזקן המגמגם ההוא!

     באמתמי היא חושבת שהואפרימיטיבי גמור כמו בתיכוןאז אם כךיש לי שאלה אלייךעדנהכשהייתי מזיין אותך בשיחים של גבעת המגדלורואת היית צועקת וגונחת והייתי חייב לשים יד על הפה שלך שלא יגלו אותנוגם אז חשבת שאני מרוקו סכין?

     אז למה לא אמרת מה את באמת רוצהלא היינו עושים את הילדהאני נשבע לך שהייתי לוקח אותך בכוח להפלה אם היית אומרת שלא תוכלי להיות מאושרת איתיואולי בעצם נהנית ממני כל הזמן הזהאז מה קרההתחלת להתבייש בזה שאת נהניתועוד עם שוורצע?

     פעם היא עוד רצתה לחנך את שימילהרגיל אותו לדברים חדשיםמודרנייםהיא גררה אותו להצגות בהבימה“, היא נתנה לו ספרים לקרואהיא הכריחה אותו לצפות יחד במבט שני“.

    והואעד שהתנער ממנה בגלוי ישב וכאילו צפה בכל זהכאילו איתהאבל למעשה חשב רק על הזונות שמהן בא ואליהן ילךעדנה ידעה די בהתחלההיא לא רצתה לדעתאבל ידעהבנה האמצעי גדעון אמר לה שראה אותו בבית זונותומה אתה עשית שםשאלה בחיוך עצובגדעון רק משך בכתפיו.

שימי התקרב אל הצעירהאפילו שאל אותה מה שמהבשביל מה אתה שואל אותיהוא חשב שהיא מתחצפת לנציג הצבא החזק ביותר בעולםאדון החיים והמוותוהתקרב עוד צעדאיברושמעולם לא היה גדול במיוחדפרש כנפייםהוא שוב שאלאמלהיא ענתה לבסוףלא ידעה מה להגיד כדי שירפה ממנה.

    יש לי קבלנות בניין בכל הדרוםהוא אמרתוכלי לעבוד אצליהוא התקרב עודואז האיבר שלו התארך עודוהוא חש שהוא עף וגם נופל בעת ובעונה אחתשהוא כאןאבל גם לא כאןשידו נשלחת וגם לא נשלחת.

    הסיטואציה משכה אותו לעבר עדנהוהוא תפס אותה מאחור וסתם את פיהידה גיששה באווירשתי ידיהוהידיים נפלו לצדי הגוףעטלפים חסרי חיים.

    טוב מאודעדנההוא אמראחרי הכול את סוף סוף מגיבהנותנת סימן שאת חיהשאני חיכמו בפעם ההיא במלון בטבריהאת זוכרת?

     הוא הרפה ממנה מעטנתן לה להגיביד שרטה אותו מתחת לעין ימיןועוד פעםשריטה עמוקהדםהיא גיששה שוב וכמעט הוציאה לו עין וגנחהוהוא גרם לה לנשום קצת יותר בחופשיות שחרר לה קצת אוויראיכשהו היא ידעה שאסור לה לצעוקגם אם יסיר את היד שלוכי אז יבואו כל החייליםואז בטח יהיה הכי גרוערק אם תצליח להשתחרר לרגעתוכל לברוח.

    אדוןאמרה בעברית קשהלמה ככהאדוןמה אתה רוצהאדוןאני נותנת לךאדוןבאמתרק החליפה של החתן שלי.

    עדנה עדנההוא לחשככהתעשי בכוחתגידי לי שאת שלישאת פוצעת אותי כמו שאני פצעתי אותך.

    הוא גמר מהר מאודעדיין לפת בכוח ידיו את צווארהואז ליטף אותה לטיפה עדינה מאודכמעט אהבה.

למה המשיך לאחוז בצווארההרי אחרי שגמר היה אמור לשכב לצדהלהדליק סיגריהלחשוב על ענייני העסקהוא התחיל לפחדכמו עם זונה – אחרי שהיה גומר היה מפחד שעדנה תדעהוא ייענש בחומרהאבא שלו ירביץ לו כמו שלא הרביץ לו מעולםבכל זאתאם ילדיוכמו אמא שלוהנציגה היחידה של מוסר יציבוכמו ששמע מרפיכל אחד צריך נציג קבוע של מוסר יציב.

     פתאוםכאילו התעורר מחלוםשאל את עצמועדנהאיפה עדנה?

    מחרתיים כבר תהיה פה מחלקה אחרתאז למה שמישהו יפשפש בקומות שלא צריך לחפש בהן שום דברהוא המשיך ללחוץבהתחלה בחיוךכאילו כדי לברר שזה עורעור של פלסטיניתעור של אחות של איש חמאסאויבת מרגלת מזוינת שיכולה להתחפש למסכנה עם שתי רצועות חימוש ולפוצץ אוטובוסשלא לדבר על אינסוף המוחמדזדים שתלד.

    הוא לחץ חזק יותרתנועות ידיה נעשו יותר ויותר קלושותתנועות של אווירתנועות של יםתנועות של ציפור מתרסקת על קיר תומך עשוי זכוכיתכאילו היא כבר הולכתוהוא לא צריך להתאמץ יותרהוא יכול לנוח.

    הוא היה חייב להיות בטוח שלא תוכל להעידשיהיה אפשר לטעוןבמקרה הבל ייאמן שמישהו ישאלשהוא מצא אותה שם חנוקהגמורהכעבור כחמש דקות נוספות של לחץאף שלא היה עוד הבל פיה על ידיוהוא הפסיקמיד נבהל והתחיל שוב.

     בסוף היא החליקה על הרצפה.

     הוא דחף אותה ברגליו לשידה שהיתה במקוםהתחיל ללכת לעבר הגג ולחייליםואז נזכר באקדח שקיבלנשק אישי נוסףאקדח שמורכב עליו משתיק קולאף פעם לא ירה בדבר כזהברור שלא היה תרגול במטווחתרגולעכשיו?

     הוא דחף אותה עמוק יותר לתוך השידה ועלה לגגאף אחד לא שאל איפה היההוא התיישבהביאו לו קוניאקהוא שתההם שרו דוד מלך ישראל חי וקייםסַמל הדת חילק להם ספרי תהיליםוהיו שהשליכו אותם חזרה לערמה שהיתה שם.

     ספרי התהילים היו מפוזרים סביבכדלק שממתין לשרפהמול עזה החשכההפצועההמופצצתעזה שידעה בדיוק כמו תוקפיה שזו לא פגישתם הראשונה ולא האחרונהוהחמאס הוא שיגיד את המילה האחרונהשימי שמע את סמל הדת אומר,  מכוחי ומעוצם ידי אתה מלך מלכי המלכים

     ואז כבר עלה האורוהם הלכו לישון.

המקרה של האישה שהניפה דגל לבן התפרסם ברחבי העולםביוזמת הצבאוהפרקליט הצבאי הראשי אף צוטט כמי שאמר שכך ישראל מייתרת חקירה ביןלאומיתהלוחמים בשני הבניינים הקרובים ובאלה הרחוקים יותר ראו אישה יוצאת וסמרטוט לבן בידה   

     היה ברור שלא נשקפת ממנה שום סכנהוהיה ברור גם שהיא תמותכי איך אמרו אחר כך בעמדה על גג אחֵר עם קוניאק וצינגלה שמישהו הביא מהביתהיא היתה בזמן הלא נכון במקום הלא נכוןסַמל הדת הוא שפגע בההוא נלקח לחקירה ועוד באותו יום נשלח לשישה חודשים בכלא.

     באותו לילה נהרגו ברחבי עזה שלוש מאות ארבעים גבריםנשיםזקנים וילדיםצהל טען ששלוש מאות מההרוגים היו לוחמי חמאסואיש לא רצה לדעת איך זה נבדק בחושךהיו גם שלושים הרוגים “בלתי מעורבים“, שישה ילדים וארבע נשיםישראל מצרה על כך מאודאבל החמאס אשם בכך שהוא מציב ילדים ונשים כמגן אנושיחוץ מזה הכול בסדרלצהל לא היו אבדות בנפשהמסך הצפוף של ההפצצות האוויריות עשה את שלו.

למחרתכשעברו לבית אחרבשכונה שהופצצה בכבדות במשך הלילהחשש שימי גלבוע שיבואו לעצור אותוהפחד התקרב אליו כמו יצור שחוררחרח והתרחקאך בסוף הלך כמו כלב שאיבד את חוש הריח שלו מרוב ריח השרוף והעשן שמסביב.

    הם עברו לבניין שלישיוביום העשרים ושניים של המלחמה נשלחו אנשי המילואים הספוריםרובם בקיאים במידה כזאת או אחרת בבנייןלשטח הכינוס שליד נחל עוזבכל פעם ששימי השתיןהוא חיכה שמישהו יבוא וישים יד על כתפוואולי יגידיש פה איזה עניין קטןזיינת ולא שילמתכן?   

     אבל לאחר כמה ימים הוא שוחררקצין בדרגת סרן ישב בתא בטון קטןביקש ממנו לחתום על הטופס לביטוח לאומיואמרמדינת ישראל מודה לךשימי לא ידע אם לצחוקהסכוםאלפיים שקלהיה מגוחך כל כך עד שתהה איך בני אדם באמת חיים ממנו.

     

ככל שעבר הזמן הפכה הבחורהשאת שמה לא רצה לזכור וגם פניה היטשטשו לגמרילערבייה” כלליתהרוח השחורה של הערביםהמוות שהערבים ייחלו לשימי באופן אישיוההתנגדות הנחרצת למדינת היהודיםהיא נעשתה זהה לכל צעירה ערבייה שראה בטלוויזיה בכל המבצעים והמלחמות שהם כפו עלינו.

    הוא ידע שכל הבכי שלהם הוא זיוף אחד גדולהם רוצים למות כי הם ערבים מטומטמיםהם בטוחים שיתעוררו מיד בגן העדןשם לכל גבר יהיו שבעים בתולותבשום מקום לא נאמר מה מחכה לנשיםאבל גם הן מוכנותראינולבוא בלילה ולנסות לדקור חייל יהודי.

    אבל לא שילמתאמר לו קול כבדאולי מה שנשאר ממצפונומה שנשאר אחרי שלמד מאביו לעולם לא לחשוב על מישהו אחרוגם לא להתנצלאף פעם לא להתנצלבייחוד בעסקי הבנייה בדרום הפרועוחוץ מזה הוא האשים את נתניהו הזהמה פתאום מגייסים קבלנים ומומחים לבנייה בזמן שרק מפציצים והורסים?

     שבועיים לאחר מכןבירושליםראה ילד ערבי שמכר כל מיני הבלים כדי להביא כסף הביתההוא נתן לילד מאה שקלהילד הסתכל בשטרהסתכל בשימיובלי מילה לקח את הכסףאחר כךבתנועה של מי שמתגונן ממכה צפויההושיט את השטר בחזרה.

     שימי הניד בראשוהילד הציע לו את הסחורה שלו – נוצות טווסבשמים מזויפיםקרמים לגילוחשימי לקח נוצת טווס אחתבלי ספק מזויפתסיניתודגדג בה את פניו של הילדוהילד נרתע קצתחושש ממה שיקרה עכשיושימי השליך את הנוצה ארצה ונסע משםכשהוא שר לעצמו בקולי קולות שיר שאהב לשיר לילדיו:  איך אדעועודני ילדזו חידהותשובה לי איןכשאדע/לא אהיה עוד ילד –

רפי הקשיב לסיפורו של שימיוברגע מסוים ננער כאילו התממשה התחושה שלו שנהר של קיא נפלט מפיו של ידיד נעוריווחומר דוחה ומצחין אופף אותו.

     ואזאמר שימיכשאפשר היה לסגור ולשכוחבא אחד מהחברה שלך והלשין.

     לנוכח תימהונו הגלוי של רפישעדיין התקשה לדבר עקב הבחילהאמרכןאחד מהחברה שלך משוברים שתיקה“. הוא הלך והלשיןמצאו את הבחורה בשידה והתחילו ללכת אחורהמצאו דנאהיה להם בתיק הצבאי את הדנא שליהם חקרו ולא אמרו כלום לאף אחדוהיוםכשהתברר להם הכולשלחו אלי הביתה שני שוטריםעדנה היתה המומה.

     תגידהמשיך שימיאתה זוכר איך פעם הבאנו ביד על “פלייבוי” בגן מול התיכון?

     אבל שתיקתו של רפי נמשכההניסיון של שימי לגרור להווה משהו שובב מימי נעוריהם היה בעיניו כניסיונה של אישה משוגעת שרוצח מאיים עליהוהיא מרימה את שמלתה כדי לתת לו את מה שהיא חושבת שהוא רוצה ממנהאבל אף על פי שהרמת השמלה היתה בשבילה הדבר הכי גדול שיכלה לתת – רסקולניקוב מחסל אותה.

    שימי ציפה שידידו יחלץ אותו בדרך פלאית עוד באותו הערבהוא ראה בעיני רוחו איך הוא ורפי נוסעים לביתו של שימי ושותים ומעלים זיכרונות עד הבוקראחרי שרפי מצליח איכשהו למחוק את הכוללבטל את התיקלהלבין את הלילה של עזה.

     כשרפי היה בטוח שלא יקיאהוא אמראתה צריך עורך דין.

    שימי חייךנבוךלא מאמיןמהאתה העורך דין שלי.

     יש לי רישיון של עורך דיןאבל אני לא עוסק בזהוגם אם הייתי עוסק בזהומתמחה בפליליםוהמצפון שלי היה גורה עזתית מצויהלא הייתי נוגע בזה.

      מה אתה אומר בעצםשימי היה המוםהבין לאט את הדברים שניפצו את ההזיהאם כי משהו בו עדיין חשב שמדובר בבדיחה חולניתומיד יצחק רפי ויטפח על שכמו ויגידבטח שאייצג אותךמה חשבתשאעזוב אותך?

      אני מציע לך שתפנה לעורך דין יהודה מור.

       והחבר שלך מירושליםגביהוא לא יכולכרגיל חיפש שימי מישהו שמכיר מישהוהכנסת זר למעגל הסגור הזה היא תמיד צעד מוטעה.

      גבי הוא עורך דין שעוסק בכלכלהבחוזים ובדברים כאלההוא לא פלילי.

      הייתי טוב בשביל לתמוך בך כל החייםמאז שהכרנואחרי שאמא שלך גנבה את הכסףוכשאשתך מתהוהייתי טוב מספיק כדי שתבוא לכל השמחות שלילכל החיים שלילאכול אצליוהייתי טוב בשביל להיות שפן הניסיונות שלךועכשיו כשאני צריך אותךאתה בורחיא חתיכת זבל אשכנזיאשתך היתה זונה חולניתאתה בעצמך חולה בשנאה עצמיתמזויף מהיסודלא יודע מהחיים שלךבלי מקום עבודה קבועמוכן להתפלש בשביל הערביםשימי נראה כאילו אינו מסוגל לעצור את הזרם העכור שיוצא מפיו.

     רפי נעמד רגעואז יצא.

רפי נסע לגדרהבלי גאז באוטו ובלי מחשבותבראשו יללה לבנה חרישיתהשעה היתה שש בבוקר כשהגיע לבית האבות שאליו העביר את אביו אחרי האירוע המוחי השלישיכשכבר לא היה מסוגל לדברואף שהיה מסוגל ללכת כבר לא ידע לאן הולכים.

    אביושהשכים קום כתמידישב בכיסא גלגלים במרפסת של הבניין והסתכל אל השמש הזורחת מעבר להריםהאיקליפטוסים סביב הפיצו ריח מיוחד של בוקר מעורב בשמש של היום הקודם.

    שעה ארוכה ישב רפי ליד אביוהסלוניקאי החסון שהרים קרשים והעיף חלקי מנועים ישב עתה בכיסא גלגליםכמעט בלי לזוזרופא ניגש לרפי ואמר לו כי במקום בודקים את האפשרות שיש קשר או אף דמיון בין מי שלקו בשבץ ובין מי שסובלים מחוסר הכרהבשני המקרים אי אפשר לעשות הרבהחוץ מלדאוג שיהיה להם נוחוהסוףהמשיך הרופא לענות על שאלה שלא נשאלההסוף יהיה ארוך וקשה.

כשיצא משם ופנה לירושליםפתאום התבררה לו האהבה הכבירה שהוא חש כלפי ידידולצד ההבנה שהוא לא יכול לעשות דבר למענוהוא כבר יפגוש את גורלו לבדולאלמרות ההבנה ולמרות האהבה הזאתהוא לא יעשה דבר למענומעכשיו והלאה אין עוד שימייש רוצחיש ערמה של גועלשל בגידהשל ריקנות.

     גם אם לא רצה בכך היה עליו להודות שתמיד חש איזו עליונות כלפי שימירפי תמיד בא עם סיפורים חדשיםעם מידעעם פרטים על טיסן חדשכי היתה תקופה שבנו טיסנים בבית המלאכה של אביו.

   כןחשבזה הדבראני ידעתי יותר ממנוברוראני קראתי ולא הייתי צריך לעשות כלוםעד שאמא מתהואז כבר לא היה אכפת לי מכלוםאבא דאג לנואבל שימי היה צריך לעבוד אצל אביו בכל חופשה.

   רפי זכר תקופה שבה היה שימי אחראפילו לוחם למען הצדק והמוסררגיש לעוול של הערבים שחיו במשטר צבאימובן שהשניים לא יכלו לעשות הרבה חוץ מלקרוא את “העולם הזה“, לדבר על כך ביניהם ובכיתהלהתסיס את כל החברים בהפסקהלטרוד את מנוחת המחנכת.

     אז לכל השדיםאיך זה אפשרי?

     ולמה הוא לא עוצר רגע לחשובאולי אני כבר לא קשור אליו כמו פעם?

     

משהו בחברות שלו עם שימי נפגם כבר מזמןכשרפי שמח כל כך לעזוב את אשדוד ולעבור לבית סבו וסבתו בירושליםשימי הסתיר את עדנהרפי הסתיר את הגעגועים שלו לאמושנעשו יותר ויותר קרובים אליואל ההווהכאילו שבמקום לנוע אל העבר השניעבר השכחההם התבלבלו ובאו חזרה אליוחנקו אותו ברגעי אושרמנעו ממנו להיות חופשי לגמריועכשיוגם השקר הזה של שימי.

    הכי טובחשבשאשכח אותו וזהואני צריך לזרוק אותו לפח הזבל של ההיסטוריהקשר עם רוצחסבתא דקלה תשתגע מזהאף על פי שגם היא וגם סבא אהבו את שימילמשל כשבאנו אז לברר אצל אח של סבא אם יש אלוהיםרפי לא הצליח לעצור בעצמו וצחקקאיך ישבנו שם כמו שני פוצים וחיכינו למשיחואח של סבא לא אכזב.

     הוא נזכר בעוד ועוד רגעים שהיה עם שימיוהיה בהם מאושרמרותקשמח שיש לו חברשיש לו את שימיאבל עכשיו הוא רוצחעכשיו גמרנו איתוואיך הוא מאשים אותי שניצלתי אותובמה ניצלתי אותונכון שאכלתי אצלואבל גם הוא אכל אצלנוובכלל מה זו הרמה הירודה הזו פתאום לדבר על אוכל?

בנסיעה דמיין את הלוויה שלומי יעמוד סמוך לקבר ויכסה באדמהמי יעמוד רחוק יותרמי ידבר ומי ישתוק ורק ישתוקק שזה ייגמרבעיקר בני גילו יהיו שםוגם בניו וחבריהם ובני הקבלנים והיזמים ואנשי הכספים והבורסה שאיתם עבד.

    הוא שמח למחשבה שיאריך ימיםשכל בני דורו ימותו לפניולמה שימותו לפניוהוא ישיג בכסף שלו את הרופאים הכי טוביםואפילו הכלב האשכנזי הזהשעכשיו עושה לי הצגות ולא מוכן לייצג אותיימות לפני.

    ואז עצרה הניידתהחלום של הלוויה התפוגגואחד השוטרים הצבאיים הסיר את האזיקיםהם הוליכו אותו כמאתיים מטרואז השוטר אמרגלבוע שמעון ממתין למשפטוקצת דחף אותו לחדר לא קטןצבוע בצבע שמן אפור עד כמטר מעל הרצפה.

    בחדר היו ארבע מיטותרק על אחת מהן ישב גברבמכנסיים בלבדגופו שעירראשו מגולח ועיניו ענקיותהשוטרים נעלו את הדלת ואמרו בחוץ למישהוסוהרמספר 1049 לרשותכםואז הם נעלמוולרגע באה דממה קטנהאך מיד עלה קולו של אייל גולן וכבש את המבנה כולו.

      חתול תימניאמר האיש והרים ידהודף מתקפה אקוסטית שנכפתה עליואני יודעאני יודעפה כולם מתים עליווהם יכולים לחסל מישהו כמוני שאומר ככה על אייל גולןאני אומר כי אני יכול לשמור את עצמי.

     בקול מתנגןדומה לזה של אלה ששרו את “ערבֵי מוסקבה“, שעדנה אהבה כל כךכמו עוד שירים רוסיים מגעיליםהוא אמראני ולאדיגם שמעון הציג את עצמוכאןהחליטהוא יהיה שמעון.

     ואתהמה אתה בא פהאהשמעוןשאל ולאדי וקירב אצבע אל עינוכמשביע את רוחות האמתאתהשמעוןלאהוב את הדבר הזה?

     שמעון לא השיבאמנם הרגיש שהוא חייב להגן על השירה הזאתשאהב מאודאבל היה עייף מדי או שכבר לא היה אכפת לוממילא אהב יותר את הדור של חיים משה ונסים סרוסי ומשה גיאתובזה הסתיימה השיחהרק אייל גולן עוד המשיך לשיר.

עו״ד יהודה מורדמות מוכרת בעולם המשפטהיה מהצנועים ומהעשירים שבפרקליטי הארץהוא גבה שכר טרחה על פי היכולת הכספית של הלקוחמגלבוע הוא חשב לגבות מיליון שקל לא כולל מעמאף על פי שהסיכויים שלו לא גדוליםהוא הביןהם לרעתוכלומרלכאורהכמה שאהב את המילה הזאתלכאורההוא גלגל אותה על שפתיו כאילו היתה משקה מרענןקרביום קיץ חם כמו היום ההוא

    הוא ישב במשרדו והסתכל אל הים שנשקף מהחלון וצחקהוא נזכר בפגישה עם שימישהון החברה שלו “גלבוע” נאמד לפי גלובס בשמונים מיליון שקלרק תוציא אותי מפהאמר.

     יהודה פרץ שוב בצחוקכמה פעמים שמע את המילים האלהבתחנוןבכמיההבאמונה שלמהבספקבהתנשאותבשפלות רוחבקללותבגסותברכות של גבר שלוחש באוזני אישהבנחישות של מפקד צוללת.

    כל הנאשמים הם נאשם אחדכל השופטים הם שופט אחדהחוק הוא בדיחהיהודה מנצח על מקהלה של אידיוטים שהבימה רועדת תחת רגליהםהמשפט הוא תיאטרוןרבותיאפשר להתחיל עוד יום נפלא של צדק ישראלי.

    אמנם לא היה ידוע לו על שופטים שלוקחים שוחדאבל זה לא היה מפתיע אותושכרם היה באמת מגוחך לעומת מה שהרוויח קומץ קטן של עורכי דיןלכאורההוא אמר לעצמו וצחקצריך רק למצוא איזה לכאורה אצל הפרענק הזהשרצח בחורה שלא עשתה לו כלום.  כאן הוא כבר הרציןהוא יזכה את החרא הזה גלבועזה מה שהוא עושהמזכה חארות שצריכים לשבת שנים בכלא.

     איפה שלא הסתכל ראה רק התבהמותאנשים ביצעו פשעים חמורים בלי להבין בכלל שפשעוזה היה טבעילקחת משהו ממישהולקחת את החיים של מישהוכל זה שום דבראולי היו אחדים שבאמת חזרו משירות בעזה ובשטחים עם זלזול כזה בחיי אדםהוא לא היה בטוח בכךהיתה כאן בעיניו התפתחות עמוקה יותרהתרחקות מודעת מהאידאלים של האבות המייסדיםמתוך בוז כלפיהםבוז שהיה למעשה רק צער על כך שהאידאלים שלהם אינם יכולים להתממשהיהודים הלכו ונעלמוובמקומם באו ישראליםששומר נפשו ירחק.

     כמובןלעולם לא נדע מה היה קורה אילו היתה המדינהאולי בלחץ האוםמחזירה כבר ב-1967 את כל מה שכבשהכמו שעשתה בסיניזאת היתה הנקודה שבה היה נתקעלפעמים ימים שלמיםהוא לא היה דטרמיניסטהוא הכיר תיאוריות כאלה ואחרות על ההיסטוריהעל הזמןעל הכלכלהבסוף היו גולדה מול דיין ודיין מול נאצרשלום עליכם לא היה יכול להמציא קוורטט עלוב יותר.

     אבל מה היה קורה אלמלא אותה מלחמהאת זה התקשה לתאר לעצמואם כי חייו שלו היו מתנהלים מן הסתם כפי שהתנהלו במסגרת הכיבושאולי הנאשמים היו שוניםאבל הרוב – אנשי ציבור שאונסים ומקבלים שוחד ורוצחים שמסתתרים מאחורי כיפה – היה נשאר כפי שהיהכי הם באו למילואיםהם עזבו הכול ובאו להקריב את עצמםמור ידע למה הם באואילו יכול היה מעמיד אותם אל הקיראת כל המילואימניקים השרופים האלהויורה בהםבעצמו היה יורה בהם.

     וזה בדיוק מה שגרם לו לפעמים לשקוע בייאוש גמור.

זמן קצר לאחר שעזב הפרקליט הוחזר גלבוע לתא ומיד התיישב על המיטה מול העצור השניולאדי פריימנקושהואשם בסחר בסמיםבזמן שעבר מאז הגיע לשם גלבוע ועד הפגישה עם עורך הדין בצהרייםכבר סיפרו ולאדי ושימי זה לזה דברים רביםשימי ניחן ביכולת מדהימה לרכוש חבריםלתת לאחר תחושה שהם מכירים זמן רבשהם חברים ותיקיםולכן בטוחים ומוגנים יחדוכמובןהוא הבטיח לוולאדי עבודה.

     נוואיך היה עם העורך דיןכולם בני זונותאהאמר ולאדישנה אחרי שישתחרר ויעבוד זמן קצר בבניין שבנתה בעיר חברת “גלבוע“, ירצח ולאדי בחור בן עשרים ממוצא רוסי אחרי שישתכרו באיזה בית קפה בבאר שבעולאדי יטען שהבחור לא נתן לו כבוד.

     יַקרןאמר שימיאבל שמעו עליו שהוא טוב.

     שמעאתה הולך לעשות מה שהוא אומר לךקאפישאם אתה לוקח אותואל תתערבתן לו להיות הסוליסט שלך לפני כולםכשאתם יחדתגיד לו הכול.

      ברור.

      לא ברור בכללאני מכיר יותר מדי אנשים שלא נתנו לעורך דין שלהם לדברוהם גמרו רע מאוד.

אתה יודע מהשימיאמר ולאדיכל המחשבות שלנוזה לא טובזה רק מבלבל אותנואתה יודע מה האמתהאמת היא שכולנו חוליםשימיכולנו חולים מאודואתה יודע במהשימיאנחנו חולים במחלה של החטא הקדוםזה של הגן עדן וחווה ואדםטולסטוי הבין את זהלא משנה מה נעשה ולאן נלךזה מה שיבוא עלינוכמו מכהעוד פעם ועוד פעםעד המוות.

      ואולי גם אחרי המוותמה אני יודעכי זאת מחלה של עצב ושל איך אומריםגעגועיםבשביל זה אנשים שותים וודקהעושים מלחמותגונביםעושים אונסכדי לדעת שהם קיימים הם לוקחים מה שהיו אולי מקבליםאבל אין להם אומץ לבקש.

      שומעשימילפעמים צריך להיות יותר גבר בשביל לבקש משהובמקום לקחתאבל אי אפשראז אתה לוקח בכוחעושה רצחכןואז כשזה בידיים שלךשימימהאגיד לך משהו שאתה יודע טוב מאודכשזה בידיים שלך זה כבר לא שווה כלוםנכוןכשזה בידיים שלך זה מרפרפת כמו פרח שכבר חתכת מהשדהנכוןאחי?

     הפעם שימי הנהן.

      אז זאת המחלה שלנוזאת המחלה של החטא הקדוםאיך אומרים את זה נכון?

      קדמוןאמר שימיבולע את רוקושהתגלגל לאט על גרון מלא קוציםהחטא הקדמון.

באותו יום כשהלך שימי להיפגש עם מורהוא ראה אישה זקנהנמוכה מאודבעלת שיער לבןהיא  נראתה שברירית כאילו עשויה מזכוכית וכל מגעאולי אפילו התקרבות אליהינפצו אותהוכשנודע לו שזאת אמו של ולאדי הענקהוא לא יכול היה שלא להתפעל ממה שקורה בעולםולאדי הסתכל בספר עבה שכנראה קיבל מאמו.

      ולאדיאיזה ספר זה?

      שדיםאמר הרוסי הענקינופף בכל אצבעותיו והוסיף,        פפפפפשטנים.

      אבל שימי לא חשב שזה מצחיקאמא שלו וסבתו קמילה האמינו בשדיםהם נמצאים בכל מקוםיש שדים שלא רואים אותםלמשל מזכוכיתאבל כזאת שנשברת ויכולה לעוףיש גם שדים שהם כמו ענןאלה גרועים מהשדים שנראים כמו קופים או נחשיםויש שדים שחורים ושדים לבניםאיך אפשר להתרחק משדיםשנמצאים בכל מקום ורוצים לאכול בשר ילדים קטניםאבל אם הולכים לבית הכנסתאם שומרים שבתאם לא עושים שטויות.

     סבתא וסבא גרו בדירה שמול הדירה שלהםלפני שהתחיל אביו לעשות כסףהדירות לא היו מחוברותכדי לשמור על פרטיותאבל הדלתות שלהן היו תמיד פתוחותוהילדים היו עוברים מדירה לדירה כל הזמןאצל סבתו בדירה תמיד עמד ריח מיוחדשל משהו ישןסבתא היתה מגישה לו תה מתוק יותר מזה שהכינה לו אמאהיא היתה רחבהתמיד הלכה בשמלות גדולותבהירותולפעמים נראתה כמו ספינה קטנה ששטה על פני מים בלתי נראיםשימי נזכר בה כשראה את אמו של ולאדיובקצות עיניו הופיעה לחלוחית קלה.

אחרי שסייר בחנויות הספרים יד שנייה חזר יהודה למשרדו בבניין יפהפה לשימור במרכז תל אביבהוא חשב על הגישה הכלליתהצבא הביא את מרשו למקום העבֵרהלכאורהאלא מהכפה עליו ימי מתח ועצבנותזימן את הקורבן ויצר את כל התנאים לביצוע העבֵרהבעצם קשה להבין מדוע לא היו מקרים רבים יותר כאלהואולי היו והוסתרוהוא יגיש שאלה רשמית לפצר.

     מעניין מה יגיד תתאלוף שלמה כוהןעורך דין מוגבלשבחוץ היה מגיע לכל היותר לתביעות קטנותובכל זאת נודע כי התעשר מאודלמעשהלא היה בעיני מור עורך דין נתעב יותר מכוהןומעוד כמה עורכי דין זוטרים מהפרקליטות של מחוז מרכזעובדי מדינה לא צריכים לחשובאומרים להם מה צריכה להיות התוצאהוהנההפלא ופלאבדרך כלל זו אכן התוצאה.

     ובנוגע לדנא – הוא לא האמין ששוב נותנים לשוטרים הצבאייםשהם בסך הכול נערים בני תשעעשרהלהתעסק בדבר הזההמחייב מומחיות של אנשי המעבדה לזיהוי פלילי במעבדת המשטרה בירושליםאבלאמר לעצמו כשהוא מדפדף בתיק גלבוע שכבר היה מונח על שולחנולא ייאמןאבל על פניו מדובר שוב באותן שגיאותאילולא היה מתבייש היה רוקד את הריקוד האינדיאני שלמד אצל שאמן המוצהודאי שהריקוד מזויף והשאמן מזויףאבל המוזיקה טובה.

רפי החליט פתאום לנסוע לחוף הים בנתניההוא הסתכל   בגליםשקופים ורדודיםשהתחילו פתאום לבעורהוא ידע שזו רק אשליה אופטית – השתקפות של השמש השוקעת בים – אבל במשך שניות מספר לא ניתן היה לקרוא את מה שהדמיון או התתמודע המחישמים בוערים.

     הוא חזר לאוטו והמשיך לכיוון ירושליםשבה התגורר מאז האוניברסיטהתחילה אצל סבו וסבתו ואחר כך בדירות שכורותתחילה לבד בדירה קטנה ומשגעת בנחלאותאחר כך בנווה יעקב ובתלפיותולבסוף בדירה שקנה בחסכונות שלובעזרת אביוובעיקר בתמיכה נדיבה של סבווקצת של משפחתה של אדווהאף על פי שהיה זה מופלא שבכלל יש כסף לקיבוצניקים האלה ממשגב עם.

     שימי פרץ את חומת הגאזהוא יצא מתוך הזיכרון של המשפט שלושוחה בים האופטיוהיה מוקרן על החלון הקדמי של האאודי כפי שיהיהלדברי חוקריםבעתיד הלא רחוקכאשר מידע חיוני לנהיגה ולא לנהג יוקרן על החלון.  חוץ מזההנהג יהיה פנוי לשיר צט בייקר.

     רפי גירש את תמונת הזיכרוןממש העביר ידמבחוץככל שהגיעומחק את מה שהיה על החלוןשרידי אבק ומים נדבקו לידושימי נעלםאבל לא מידאלא התפוגג אט אטכמי שאינו רוצה להיפרדאבל חייב להיפרד כי מגרשים אותוומי מגרש אותוהחבר הכי טוב שלו מגרש אותו בבוז.

      גוש של מבוכה נשאר בגרונו של רפי אחרי שנעלמה התמונה של שימיהגוש שידר לו תחושה של קִרבה וזמןהקִרבה הלכה והתעמעמה לאורך הזמן ופתאום הפכה למבוכה בלתי נתפסתרפי נזכר בשני מקריםפעם כשעבד בהארץ” ופעם כשעבד במכינה הצבאית של הרב וייס בעֵלישימי טלפן אליו והזמין אותו לצהרייםפעם במסעדת “קירה” המפורסמת על גבעת יונה של נעוריהם ופעם במסעדת יוקרה בנמל תל אביב.

         בפעם הראשונה ביקש מרפי שימנע את פרסום שמו של אחד מחבריו של שימישהתגלה כמי שספסר במידע פנימי והרוויח הון בבורסהוגם כמי שבגד באשתו עם פקידה בבורסה.

    רפי אמר לו שעיתון “הארץ” לא שייך לווגם אילו היההוא לא היה מתעסק בדבר כזה ומשאיר את הכול בידי עורכי העיתוןשימי עיקם את האף כאומר כןשמענואבל אם זה היה מישהו שלך?

     הוא נתן ברפי מבט שרפי הכיר מפעםמבט שהיה בו משהו פראימהרים רחוקיםמדורות קדומיםמשהו שהתעדןואם פעם שימש כדי להרתיע אויבים – עכשיו זה היה רק מבט של מי שיודע שמסרבים לו רק כי הוא שימי.

    הוא המשיך לאכול ברהבתנות.

    בפעם השנייה ביקש ממנו שימי לדאוג שלמכינה של וייס בעֵלי יתקבל בחור מרוקאי חוזר בתשובה לכאורהבור ועם הארץ וגם מכור להרואין.

     וגם בפעם הזאת לא עשה רפי דבררק חייך.

     אלא שזה היה קשההסיפורים של שימי היו אולי נכוניםודאי נכוניםאחרת לא היה טורח מן הסתםוהוא ייענש לפי הדיןואחר כךמה יישאר משימי של רפימה יישאר מהחבר  מהתיכון שבכל זאת היה בחור מקסיםמשוגע לידעמעשי ומוכן בכל רגע לבדיחהכןלרפי היה לאן לחזורתמידולשימי?

רפאל לדרמן אטיאס נולד בתל אביבהמשפחה עברה לאשדוד ב-1970, כשרפי היה בן ארבעמאז שמלאו לו עשר היה רפי הולך כמעט כל יום אחרי הלימודים לסדנה של אביועוזר לו בצביעהבשיוףבפינוי פסולתכשגדל קצת נתן לו אביו לצבוע מעקות בחומר מיוחדשהיה לו ריח נהדר של חיות ברולהכין חלקים להרכבת מנועים וכמובן להפעיל אותם.

     רפי התחיל להסתובב בנמלנגע פה ושם באונייההסתכל בסַוָורים המורידים את ארגזי התפוזים אל בטן האונייהחשב על מרחקים ועל דברים שאי אפשר ללמוד עליהם בארץ.

     ושםבנמלהוא פגש יום אחד את שימי שבא להביא עוגה לצוות של דוֹדוֹכי זה היה יום הולדתו של יצחק שהתקבל לעבודה אחרי שלחם על כך והיה המנהיגהנסתר אמנםשל “קבוצת הארבעים” – אותם בוני נמל שלא התקבלו לעבודה קבועה לאחר שנפתח הנמל ופתחו בשביתת רעב נגד ההסתדרותשרימתה אותם לדעתםעד שבפקודת יגאל אלון גם הם התקבלו.

     אמנם השניים ראו זה את זה לעתים בתיכוןואז הם כבר היו בכיתה י‘, אלא שרפי למד במגמה החברתיתואילו שימי במגמה המקצועיתובאותו יום הם התיישבו ליד שובר הגליםרחוק ככל האפשר מהרציףוהשליכו אבנים קטנות למיםומאז לא נפרדו.

מעין פסקול של מחשבות התנגן בראשו של רפי אחרי שסילק את התמונה המדומה של שימי מעל החלון הקדמיכשהשתתק הפסקול באה מבוכה מעורבת בבושהעד שהגביר ככל האפשר את הווליוםהשיר  של בילי הולידיי “תחלום חלום קטן עלי” התנגןוהוא התמשך עד שהגיע לביתו.

     ושםברגע שנכנסהכתה בו הזרותהרהיטיםהספריםחדר השינההאפלולית של חדר הילדים – הכול היה שומם פתאוםקרלא שלוואדווה אהובתו האחת והיחידה לא תדבר אליו עוד בקולה העמוק כקולה של מרלן דיטריך.

     הוא שוטט בחדרים הדוממים והקשיב בדריכותנדמה היה שרק המוות גר כאןהיה בחדרים עצב על כך שהכול היה וחלף ולא ישוב עוד לעולםואין מה לעשות נגד כךאדווה היתה ואיננה עודכאן יש רק מוות וגלים.

     הוא עבד והשיג מה שהשיגולא חשב עליה כל יוםאך גם מה שהשיג עתיד לחלוף ולהישכח כמו פוסט באינטרנטשרק לרגע קט מופנית אליו תשומת הלבוהוא שוהה קצת ואז אובד באינסופיות הפוסטיםוגם בניוהצעירים כל כךצפויים לגורל דומהואין לנו שום נחמה.

     לבסוף קםבעיניים מצועפותוהלך לבית סבו וסבתו ברחוב רמבן הסמוך.

אתה הולך לישוןפסקה סבתו דקלהאבל קודם אביא לך חביתה.

     הוא נכנס לחדר האורחים המוכרשריח מוזר של ורדים עמד בו תמידופסלונים יפניים ורהיטים ישניםסבתו הביאה לו את החביתה הנצחיתשהיה חייב לאכול כשבא אליה מאז עבר לגור איתם אחרי הבגרותקצת לפני הצבאוכוס גזוז פטל מעשה ידיהשלקח איתו לארץ החלומות כאילו הוא נישא על שמפניה של חמש מאות דולר לבקבוק.

    רגע לפני שנרדם נעמד שימי מולוכפי שהיה שנים רבות  קודם לכן – חתן ביום חופתוורפי השושבין ששמר על הטבעות וכל הזמן פחד שיאבד אותןמעבר לחומה שהיתה בדרך כלשהי שקופה לגמרי – כמעט לא חומהובכל זאת סימנה כי מעברה נמצא עולם אחדשאין עוד כניסה ממנו אל העולם שמעבר – ושימי אמר במילים של עשןאני האמנתי בךבמשפט שלךובאתי כל יום.

עוד לפני שחזר הבלש ששלח עורך דין מור לברר פרטים על מרשוואיתו סיפוריםמהם לא נעימיםכבר ידע מור שהיחס של שימי לעובדיו לא שוויוני ואף לא הגיוניהוא כל העת קילל אותם – מהנדסיםמנהלי עבודהפועלים פשוטיםצעיריםערביםאנשים שעבדו אצלו עשרים ושלושים שנהוכשהיה שימי מקלל וצועק נדמה היה לו כי הצועק הוא אביווהואשימישעומד מולוולא רק זאת אלא שאביו לפתע הופך למוכה ולא למכה עד שהוא נעלם כליל.

    גבאי הזקן הכה את אנשיו בלי רחמים כשחרגו מההוראות שלושימי נדהם כשראה איך אביו סוטר לאיש בן גילובועט בואיש שככל ששימי זכר היה קרוב משפחהועם זאת נהג גם הוא כךושימי הבין לאט לאט שהדברים הללו אינם לרוחו של רפילכן הפסיק לספר לו.

    אם כי כמובן סיפר לרפי על הפעם הראשונה שהכה פועל – מבוגר ממנו בשנים רבות – ושבר את שיניוהאישכמובןלא הגיבאף שיכול היה בלי ספק להפיל את שימי במכה אחתאבל מה היה יוצא לו מזהמה היה קורה אילו קרא למשטרהזיןשימי סיפר בגאווה עצומה כיצד אחר כך הורה למנהלת החשבונות להוסיף לאותו פועל אלף שקל למשכורת.

    רפי חש בחילה.

היה ידוע ברחבי הדרום שבני משפחת גבאי אלימיםאבל אף קבלן אחר לא דאג כמותם לעובדים כשהיה צורך בסיוע – אשפוז בבית חוליםדירהמצוקת פתאוםואכןגם הבלש של מור גילה כי חברת גבאי משלמת לעובדיה בכל הדרגות יותר מכל חברה אחרת בדרום.

    נדמה היה שזה עניין עקרונישכן בכל פעם שחברה אחרת העלתה את השכר לעובד או לקבוצת עובדיםנודע הדבר דרך פלא לאנשי גבאיוהם העלו את שכרם של העובדים המקבילים.

    בין מקבלי המשכורת של החברה גילה הבלש “יועצת” כבת שמוניםמגדת עתידותהמכשפה הפרטית של שימיששלחה לו בכל בוקר פקס בכתב ידה ובו התחזית בערבית מרוקאית באותיות עבריות.

    מור גילה בקלות רבה את סיפורי הזונות של שמעון גלבועאת הקשרים שהיו לו עם אנשי המאפיה הגרוזיניתאם מרצון אם מהכרחואת החיבה שלו לפארכמו כן גילה השקעות כושלותכסף מזומן בסכומי עתק שבא והלךובעיקר – הימורים.

    מור חייךכשלא נגעל מהקליינטים שלובעיקר בשל טיפשותםהתייחס אליהם כאל ילדים קטנים שמשחקים במעשיםהם אפילו לא יודעים מה הם עושיםאבל זה מה שהם עושיםמשחקים במעשים.

שימיכמו רבים אחרים בכלאהיה עד לרצחמובן שלא היה מעלה על הדעת לספר על כך לפיקוד הכלאאף שיכול היה לזכות בהטבותכספושעליו שמעו האסיריםהקנה לו בלאו הכי מעמדעלהוא לא היה צריך להגן על עצמו כל הזמןכל אלה בחוץ שסידר עבודה לקרוביהם הגנו עליו.

    משה “מושיק” אסייגצעיר חמום מוח מלודנפקד ימים רבים כיוון שהיו לו לקוחות שחיכו להתקנת תריסיםהוריו היו נכיםבבית היו עוד שני אחים נכיםוגם אחות עם מוגבלות נפשיתשימי לא הבין מדוע הצבא לא שחרר אותו במקום לרדוף אחריו שוב ושוב ולהכניס אותו לכלא רק כדי שיברח בהזדמנות הראשונה כי התריסים קראו לו.

    אסייג היה נמוך קומהרזההוא עישן בשרשרת וביקש סיגריה מכל מי שראהבעוד הסיגריה הקודמת בוערת בפיושימי לא יכול היה להבין מה עשה אותו בחור כדי לעורר את חמתו של ולאדישניצל מהומה בחצרשאותה ארגן בעצמוועשה את הדבר.

    ערב אחדכאשר חזרו לתאים אחרי מִפקד ארוך במיוחד שכמובן לא העלה דברישב כל אחד במיטתו ובההולאדי חיכה ששימי ישאלאבל שימי שתקלבסוף ולאדי אמרהוא זונה המרוקני הזהקרא לי אשכנאצי יותר מפעם אחתטעותאני שומר על הכבוד שלךאתה שומר על הכבוד שלי.

     אחרי שתיקת מה הוא שאלמה זה אשכנאציבגלל שאני מרוסיה אני נאציהוא יודע בכלל המרוקנרי הזה מה זה נאצי?

    שימי זכר כי מושיקו הלך עם ציציות בחוץוכשרפי הלך לבית הכנסתהמקום היחיד בכלא שהיה ממוזגהיה רואה איך מושיקו מתפלל בכוונה רבהאו סתם מתנדנד מעלה ומטההוא עמד להשתחרראבל לא הספיקכשבוע קודם לכן נרצח.

    החקירה בעניינו של אסייג נמשכה זמן רבחקרו גם את שימיוהוא אמר להם כי אינו יודע דברהוא עסוק במשפטו שלו ואין לו שום עניין במה שעושים “הילדים“. לא ברור אם האמינו לובכל מקרה הניחו לו.

כשחזר שימי מפגישה עם מורכבר לא היה ולאדי בתאזה היה כנראה פתאומי מאודכי שימי לא האמין שוולאדי ייעלם ככה בלי להיפרד ממנוואולי כןבאחד המסדרים נאמר להם כי החקירה בעניין אסייג הושלמההעצורים התחילו לצעוק יחד,  מי זהמי זהמפקד האגף השתיק אותם ולא הוסיף מילה.

    כאשר נפגש מור עם שימי כעבור ימים אחדיםגילה לו שימי כי העניין הושתק בפקודת גורמים בכירים ביותרכדי שלא להביא את הכלא לרתיחההוריו של אסייג הורשו לראות את הגופה במשך רגעים ספורים בלבד כשהראש לבדו מגולההם באו מיקנעם עד המכון לרפואה משפטית באבו כביר כשהם מותשים והמומים מהאוטובוסים ומהרעש ומהמכוניות

    ברור שלא היה להם כסף לעורך דיןהיו להם תשעה ילדיםמושיקו היה השישיהאבאיש נמוךואשתוגבוהה ועבת בשרקיבלו את הדין.

    לא נערכה כל חקירה נוספתמשה נקבר בטקס צבאי מלאהעצוריםהחבושים והאסירים מאותה מחלקהאלה שעדיין לא שוחררוערכו טקס זיכרון קצרהם ידעו כי אם הם רוצים להשתחרר מהכלא ולחיות בלי בעיותמוטב להם לשתוק ולא להיכנע לשום פיתויאיש לא היה צריך לומר להם שכך צריך לנהוג.

    ומשה אסייג היה כלא היה.

היו ליהודה מור תובנות פתאוםשלא היו קשורות ללקוח מסוים ולא לספר מן הספרים שקראוהוא היה מפרסם אותן בפייסבוקכךלמשלכתב שכל ישראלי אוהב שסקאבטיחשזיפיםעגבניותועוד פירות וירקות מהארץאו על המקומות החבויים של תל אביב (“חמארות“), שבהם אפשר לשתות בלי שמישהו יבחין בכך

    על אפשרות האחסון בענן כתב כי זה חסד האמת שעשה אלוהי ישראל עם עמו ונתן לו את הענן הזהשם נמצאת הבעיה הקיומית של ישראלכך שעל פני האדמה הם וילדיהם חיים באושרככל שהיהודים מסוגלים לכך

    כמו כן קיימת מערכת מקבילה של עברות ביטחוניותמהן סוריאליסטיות לגמרישטופלים על אדם אחד סתם כי התובעים יכוליםזה המגע היחיד בין האדמה ובין הענןהמוסתר מעיני היושבים על האדמה כדי שהמתרחש בענן לא יפריע את שלוותם.   

    הפלסטינים נמצאים על הענן ורוב הצבא על הענן ומה שקורה שם קיים לעצמווהענן קיים לעצמואמנם הוא עולה מיליארדיםויש בו עוני ושנאה ובערותוגם ניסיון של אותם “פלסטינים“, שהם בעיני רוב הישראלים מעין יצורים רחוקים ולא מובנים שדומים להם מבחינה זו שהם דומים לבני אדםאבל הם שונים לחלוטין – והרי זה ברור לגמרישהרי הם חיים על ענן ולא על פני האדמהשהיא אדמת ארץ ישראל הקדושה.

    מעת לעת משהו נופל מן הענןוהתושבים מתרגזים על הצבא שאמור לדאוג לכך שמה שקורה על הענן יישאר על הענן ולא יטריד את אלה שלמטה.

    בניהם משרתים על אותו ענן וחוזרים עם סיפורי זוועה על אותם יצורים שבמקום להתרחק ולשתוק ולהודות לאללה על שהישראלים הביאו להם את הציוויליזציהעושים בעיות שמחייבות טיפול נקודתיובכלללמה הענן הזה לא מתרחק קצתנגיד מעל היםקודםכמובןיֵרדו ממנו החיילים החמודים והטובים שלנוילדינו האהוביםואז שהענן ילך לאן שהוא רוצה.

    אלא מהמעת לעת בא אחדמוחמד דףועושה חור בענןומתברר שלא ענן ולא רקיע ולא השם ירחםאלא סתם בלוןכך או אחרת הפלסטינים האלהבעצם הערביםמעסיקים את המערכת בלי הפסקהואגבכך יהיה גם בעוד מאה שנה.

שימי נשאר לבד בתאמור לא גילה לו איך הסדיר את הדבראבל שימי הסכים איתו כשאמר שזה הדבר הטוב ביותר.

   שימי לפעמים שכב במיטה ובהה בתקרהלפעמים עמד מול הסורגים והסתכל במסדרון הריקראה סוהרים מביאים מישהו אחד ולוקחים מישהו אחר.

    עצורים צעקו ושרו וניסו לומר בכך שהם קיימיםשלא מתושגם אם הם בכלא הרי עוד צפויים להם חייםויהיו להם ילדיםוהם ירקדוויעשו שטויותוישתו ויבלו עם חבריםאפילו בחוץ לארץאלא שבכלא הם היו באמצעבאמצע הדרך בין המציאות ובין אותו ענן.

    שימי לא שמע את כל זההוא שכב במיטה ובראשו חלפו תמונותהיו אלה בעיקר תמונות של זונותאחר כך היתה עדנההאם הוא טעה בנוגע אליההאם היא טעתההיא נדדה הלאה מההכרהובאו תמונות שלו בצבאגם אלה באו והלכו.

    באו תמונות שלו מהתיכוןכולן הלכו חוץ מתמונה אחת – זו של רפאל לדרמןולא משנה כמה בחן אותה וכמה ביקש ממנה שתתבררשתתפרש – דבר לא קרהואז היה נדמה שגם התמונה הזאת הולכת וחומקת ממנו.

    ואז לא נשארה שום תמונההוא שילב את ידיו מתחת לראשו וחייךהוא לא היה מודה בכך בפני האישאבל ידע שהגיע לענן.

שימי ניסה את כוחו בתשבציםהיו מילים שמצא בקלות ואחרות שהתעקשו לא לבואעצבנו אותועד שהפסיקהוא ישב וחיכההוא לא ידע בדיוק למה הוא מחכהזה שעדנה לא באהלא הפתיע אותואבל גם אף אחד מחמשת ילדיו לא בא לבקראפילו אחיו מאיר לא בא.

    האם הוקא מהמשפחההאם אביויצחק מלך הזייניםהבוגד הראשינתן להם הוראה שלא לבואכי אחרת יקצץ להם את הסכומים שקיבלו ממנו כל חודשואיך זה שאמו לא באההרי אמרה לו תמידאחרי שהיה חוטף מכות מאביושהיא אוהבת אותוושלא יכעס על אבא שלוהוא עושה את זה רק מחינוך“.

    בכל זאת הוריו שלחו לו דבריםחבילות של מזוןטלוויזיה קטנה לפי דרישות הכלאבגדיםלבניםממתקיםספרים מרשימת רבי המכר או מה שהמליצו מוכרים בחנויות הספרים בקניון לב העיר באשדוד.

    באחד העיתונים קרא שאשדוד ניצלה מכור ההיתוך בכך שכל עדה שמרה בקנאות על הייחוד שלהלקח לו רגע להבין את הדבריםואז פרץ בצחוק.

    הוא חילק לאחרים ומה שנשאר הספיק לוועוד לפני שנגמר הכול – כבר הגיעה חבילה חדשהגם את הספרים מסר לאחריםהיה קורא כמה עמודים ולא מוצא בהם דברהספרים עסקו בזיכרונות של אנשים זריםשגילו פתאום – כך היה כתוב על השער האחורי – סוד מעברםשימי חייך לעצמוהדבר הכי לא מעניין שיכול להיות זה סוד מעברם של אחרים.

     לפעמים לא ידע לומר אם יום או לילהכך או אחרתזה לא היה משנה.

הוא נזכר איך סחב אותו רפי ללוברהם ראו את הגוֹקוֹנְדָה“. רפי התפעלנרגש כולושימי התאכזבהוא ציפה לציור ענקיאם כי התפעל מכך שהציור שמור מאחורי זכוכית משוריינת ומוצמדים אליו חיישנים מכל הצדדיםכשסיפר לו רפי שהציור נגנב פעם וכמעט נשאר באיטליההניד שימי בראשו כאילו הבין שזה דבר חמור באמת.

    רגעהוא שאל פתאוםלא אמרת לי שהוא איטלקי הדה וינצי הזה?

    כןאמר רפיכמובן.

    אז מה העניין הזה עם איטליהלמה הציור לא באיטליה?

    דה וינצי חי בפריז כשצייר את זהזו היתה מתנה שלו למלך שאירח אותו.

    שימי הנהןאבל למעשה לא היה אכפת לו במיוחדהוא הסתכל באנשים שהסתובבו באולם כאילו הם בבית כנסתזה לא היה בשבילובערב סחב אותו רפי למועדון גאז בגדה השמאלית, “מוקמבו“. הוא עדיין היה ריק כשהגיעו.

     שימי אמרבוא נלך כבר לכיכר פיגאל

     ורפי אמרעוד קצתטובאתה תראה שתיהנה.

    ואז זה התחילג׳ון קולטריין ניגן את “סרנדת סתיו“. לשימי לא היה מושג מי האישאבל אחרי ההופעה אמר לרפי שזה היה “גדול“.

שימי הלך כל לילה לזונותלפעמים היה חוזר שיכור לגמרי ומקים מהומה בחדר הסמוך לזה של רפילמהכי הוא הזמין סטייק עם ציפס והביאו לו “משהו מבושל“. שימי ניסה לדבר בצרפתית המשובשת שלושברי מילים שלמד מאמו שרההוא רצה את המנהלואיכשהו לפני שמישהו בכיר הגיע הוא  נרדם.

    רפי שמע את הדברים מהחדר השניואחרי כמה לילותבעודם שותים כוסית בלובי של המלוןשאל אותונשארה בעיר זונה אחת שלא זיינת?

     שימי צחקרק זאת שמחכה לךאבל אני אהיה איתה מחר.

למחרתכשעבר ליד דלפק הקבלהניגש אליו המנהל התורן ואמר לו שאם “מסייה גלבוע” לא יפסיק להטריד את העובדים באמצע הלילההוא וחברו ייאלצו למצוא מלון אחרשימי הבטיח לרפי להתנהג יפהנדמה היה שהוא מתנפל על הדברים – זונותהימוריםעובדי המלון – בחמת זעם שאינה קשורה כלל למה שהתרחש סביבורפי כבר הצטער על הנסיעהזה היה שימי אחרהוא לא היה בטוח שהוא רוצה להכיר אותו.

    במשך היום היה רפי הולך לפעמים ללוברושימי למועדוני הימורים עם מכרים ועם בני משפחה שהיו בפריזכשהיה רפי שואל אותו כמה הפסידהיה אומר שפי כמה וכמה ממה שעלה הטיול שלהםיחד עם המלון.

היה קיץ והחום רבץ על פריז כמו לטאה ענקית שכבר אין לה כוח לזחול למקום צונןוהיא שואבת צינה ככל יכולתה מבני האדם ומהחיות שתחתיהאבל לא היה ספק שהיא אוגרת כוח ובקרוב תזוז ממקומהכגודזילה מסרט אימה ישן.

    בבוקר הלפני אחרוןכשחזר רפי למלון לאחר שביקר בתערוכה של אימפרסיוניסטים בגראן פאלֶההוא דפק בדלת של שימי ולא היתה תשובההדלת היתה פתוחהשימי שכב על הרצפה לאחר שהקיא על השטיח היקר של מלון רגינה.

    רפי הזמין קפה לחדרו של שימיוגם שירות ניקיוןהוא נתן טיפ נדיב לגברת שהגיעהאישה שהיתה דומה לדודה רחוקה שלו מחיפהוביקש ממנה בצרפתית שלושהיתה טובה אך סבלה ממבטא “צברי” כבדשלא תעשה מזה עניין.

     שימי שתה קפההוא ראה את רפי יושב בכורסה ליד החלוןבחוץ היה אותו אפור של פריזשימי מלמל איזו התנצלותאבל נזכר שהוא בעצם משלם על הכולוענה כמי שעלבו בומה?

      מה קורה לךשימישאל רפי בלי להפנות את מבטו אליואני יכול לעזור לך במשהומה זה השיגעון הזה עם השכרות והזונותאתה יודע שרצו לגרש אותנו מהמלון?

     שיזדיינונלך להילטוןאני משלםאז שלא יעשו לי בעיות מזוינותאני אקרע את הסדינים האלה אם בא ליואני אשלם עליהם.

    הוא השתתקרפיהמלוןהעירהכול נעלםשימי מצא את עצמו על הענן של הערביםשם הוא היה מלךשם הוא שיחק בנוצות של טווסים.

    תשמעיש לי הרבה על הראשאמר שימי אחרי הפוגה קלהאני משתדלאבל אתה לא יכול לתאר לעצמך מה זהאתה לא יכול להבין איך זה שמכים אותך שוב ושוב ואתה לא מבין למה לכל הרוחותלמהמה עשית לא טובאולי אם היית יודע לא היית טועהואז לא היית חוטף את האלימות הזאתומצד מימצד מי שאתה רוצה להיות כמוהו בכל הלב שלךמה היה לו לעשות לי את זה כל הזמן מול אמא?

    והאחים שליהיו נעלמים כולםגם מאיר שאיכשהו היה יכול להשפיעהם לא רצו להתערב כי הם פחדו על הכסף שלהםובגלל זה ברחוהוא שנא אותיברור שהוא שנא אותיואני התחתנתי עם אשכנזייה ענייה שהכנסתי להיריון ביבאיך אפשר לאהוב מישהו כזהאההוא צחקצחוק צרוד מסיגריותאבל גם ממשהו אחררפי הביט בו ולרגע נבהלוהבין מה זה פחד מוותזה רק שימיאמר לעצמו.

    כןמי שרואה אותי חושבאיזה גברהולך ככה כמו בעל הבית של כדור הארץבטח מצליחבטח כולם אוהבים אותואבל אני רגיל לעשות דברים אחריםוככל שאני עושה דברים אחריםמקללמרביץככה אני מתרחק עוד יותר מעצמיאתה חושב שזה לא מפחיד אותי?

    לפעמים אני מתעורר באמצע הלילה ומתקפל במיטה ואורב לנמר שיבוא להתנפל עליאני יודע שאני חייב להילחם בוחייב לנצח את הנמר הגדול של החייםאבל באותו זמן אני רוצה שהוא יאכל אותיוהייתי שמח לשאול את אבא שלי אם לא היה עדיף שהנמר הגדול של החיים יטרוף אותיוהוא ימצא מישהו אחר

     ואתה יודעכשהיה מרים יד זה היה קל יותרעכשיו הוא כבר לא מעזזה רק דיבוריםמילים חריפות כאלהרפישאם היית שומע אותןהיית חושב שהוא מדבר עם איזה קבצן בשוק.

    וכל הזמן הדוגמאותהבן של האח שלי ככה והבן של דודה גורגט ככה והבן של לינט ככה והבת של אחותי ככהואני מהאני לא רוצה לטפס לפסגות ולצוד נמריםאני לא רוצה שיגידו עלי דברים טוביםאבל איך אני יכול עם כל ההשוואות האלהאני עוד מעט בן עשרים וחמשרפיומהמתי אוכל להגיד להם שילכו לכל הרוחותשיעזבו אותי?

    ואתה יודע מהכמה פעמים חשבתימה יקרה אם אני אגמור אותו?

    רפישעדיין ישב ליד החלוןנרעד.

    כןאמר שימיאני חושב על זה הרבהויש לי אפילו תוכניתאבל אל תספרכןטובברור שלא תספראנחנו הולכים לפעמים לאתריםעולים לקומה חמישיתשישיתשל בניין לא גמורהכול פתוחאם מישהו נופל מהגובה הזהאתה מביןלגמרי בטעות

     אני שוכב לפעמים וחושב איך זה יהיה אחרילא יתפסו אותיברורמה אני טיפשזה ייראה כמו תאונהלגמריאף אחד לא יֵדע חוץ ממךאני צריך שאתה תדעאתה מביןכי אתה תהיה הצד הטוב שליאםלמשליתפסו אותי וישלחו אותי לכלאאתה תבוא לבקר אותינכון?

     טובברורואז בכל פעם שתבוא אני אדע שפעם הייתי לפני כןכלומר לפני זה שהרג את אביוזה במקרה שתהיה איזו פשלה בתכנון שלי ויגלו שזו לא היתה תאונהאבל אני יכול להבטיח לך שאם זה יתבצעאני אשקיע המון זמן בפרטיםעד  הפרט הכי קטןכןאתה מביןזה הפתרון היחידרק כך אוכל להיפטר ממנו.

    הוא השתתק לכמה שניותבחן את פניו של רפישנראה מזועזעוהמשיךאתה לא מאמיןאו שאולי אתה חושב שזה לא מוסרירצח אבהדרמה העתיקה ביותר בעולםאבל לו מותר לרצוח אותי במילים שלו עוד פעם ועוד פעםאהאין לך תשובה על זהברורלחברה האנושית אין שום תשובה לאבות שמקנאים בבניהם ולא מסכימים שהם ימותו ובניהם יחיואתה מבין

     עכשיו האבות חיים יותר מדי זמןוזה כשהם בריאיםאחר כך הם כל הזמן על מכונותבמקרה שלי זה לא יספיק שהוא יהיה זקן ובריאאני צריך אותו משותק לגמריאני צריך שלא יהיה בכלל על האדמהאתה מביןהוא תופס את המקום שליזה השורשהוא תופס את המקום שבו אני צריך להיותבפיזיקה אין דבר כזה ששני גופים יהיו באותו חלל בדיוקוגם אומרים שבטבע שום דבר לא הולך לאיבודהכול משתנהנכון?

     אז אני אומר לךזה או אני או הואוכבר בחנתי עוד אפשרותלשלוח מישהו שיגמור אותואפילו מישהו מכאןצרפתידיברתי עם הבן דוד שליבשביל סכום מסוים אפשר לסדר כל דברזה עדיף ככל שאני חושב על זהיבוא מישהו מצרפתיעשה את העבודהמאה אלף דולר אוכל לארגן בלי בעיה.

     העניין הוא שזה לא יהיה אני שיעשה את זהוזה חמור מאודאני חושב שזה לא יהיה שווה אם זה לא יהיה אניואם אני לא שותה או הולך לזונה או משחקאתה יודע מה קורההתוכנית הזאת תופסת את כל המחשבות שלי.

     ואני פוחדרפיבכל זאת אבא שליואם הדבר הזה יהיה חזק ממני ובאמת אעשה את זהמה אזרפימה אזאתה אומר שאתה לא יודעאבל אני יודעמה שיהיה אז זה בדיוק מה שיש לי עכשיואני מסתובב בתוך עצמיהפחד הגדול שלי הוא שלא אוכל לצאתשכבר יהיה מאוחר מדיועד הסוף אהיה כלוא בדבר הזה שהפכתי להיותוהכול בגללו.

    אתה מזועזעאתה חושב שאני פושעשבכלל לחשוב על דבר כזה זה פשעכןוהואאם נגיד שאתה השופטואתה צריך להשאיר רק אחד משנינו בעולםאת מי תשאיר?

     לא משנה אם אעשה את זה או לאאני צריך לדעת שאתה נותן לי אישורלא אסבך אותך בשום דברלא תצטרך להעידזה יהיה רק ביני ובינךאני אדע שקיבלתי אישור ממישהו אובייקטיבי.

בטיסה ארצה עשה שימי בעיותהוא שתה יותר מדיהזעיק שוב ושוב את הדיילותלא היה חסר הרבה שירותק באזיקים למושבורפי הסתכל מבעד לחלון כאומראני לא מכיר את האיש הזה.

    בנסיעה לירושלים הוא ניסה להבין את השינוי שחל בשימיאבל לא הצליח להיאחז בשום נקודת מוצאהאם באמת ייתכן שיש משהו גנטיאיזה יסוד בתתההכרה שבא מן ההריםמהאווירבלתי תלוי לחלוטין ברצון שלנובשליטה שלנו

    האם ייתכן שיסוד הנקמה והמלחמה של הבֶּרבֶּרים מהרי האטלסשם אדם חייב לשמור כל העת על עצמו ועל משפחתו בסכיןגורם לאותם הבזקים בעיניים שאתה לא יודע אם הם מעידים על תקיפה או על כניעה קרֵבה?

    לפני הנחיתה אמר לו שימיאתה יודעבלילה לא עמד לישמתי אותו בין השדיים של הצרפתייההיה לה ריח טובאבל שום דבר לא עזרהיא גם מצצהכלוםאתה יודע מה זה אומראתה יודע מה זה אומר בשביליאתה יודע שזה סוף העולם בשבילי?

    אולי באמת צודקים אלה שאומרים שאתה שואב מן האווירמהלחם של המקום שלךתכונות ששייכות למקוםשעולות מן האדמהשצונחות מהשמיםואתה לא יכול לעשות דבר נגד זהומה זה הדבר הזההאם הוא נמצא בנירוניםבסינפסות?

    ואזכלפי חוץיש מעשהנניח רצחדבר שנתפס כמשהו מאיים המחייב תגובה קיצוניתואין כל בררה אלא לעשות את זהגם אם הנסיבות שונות לחלוטין ואינן מצדיקות בשום פנים ואופן את המעשה הנוראכןיסוד שהוא לא בהכרח רעאלא להפךהוא חיוביהוא מערכת אזעקה חיונית בתנאי החיים של ההרים.

    והרי גם אצלו יש יסוד שמכריח אותו לשמור על רמה לשונית מסוימתלהקפיד על סדר ועל מידתיותלהימנע מכל הפרזהלא לשפוט אף אחדכלומר לא להתקרב יותר מדי אל אף אחדולהיות אדיב תמיד אם אפשרהרי כך נהגלמשלבטוראי גואטהשממש חרבן במכנסיים כששמע איזה רחשבאותו מבצע סודי בלבנון שעליו קיבל סגמ לדרמןאטיאסשהיה אז סגן משנהאת אות המופת.

    אבל האם זאת לא צביעות?

    ובמשך שלוש השנים שנשאר בתיכון אחרי שאמו מתההאם לא העמיד פנים שהכול בסדר בעוד בפנים מתלקחת האשגובר הזעםשאותו יסוד אסר עליו להפגיןכי אצלנו במשפחה לא עושים דברים כאלהמה זה אצלנומה זה קשור לסבא ולסבתא שלואפילו לאביוהרי זה דבר מיוחד שלוזה דבר שקיים אצלובין שבחר בזה ובין שלא.

    האם אנו בוחריםאו שמא כוח בלתי נראהעצוםאולי אלוהיםמכוון אותנו אל מה שאנחנו חייבים לעשותויש חלוקהיש סעיפיםאחד יתפרץהשני יפניםאחד ידברהשני ישתוקמישהו יכתובמישהו ינגןמישהו יצייר.

    ומישהו ישתגע.

רפי נזכר איך לקח אותו סבו יחזקאל למאה שערים קצת לפני הבר מצווההם נכנסו לחדר צר וארוך שכל קירותיו מדפים עמוסי ספרים בכריכה חומה אחידהבחדר היה שולחן צר וארוך וסביבו כיסאות שחוריםעל השולחן עמד קנקן מים מוקף כוסות

    רפי רצה להסתכל בשדרות הספריםדבר שעשה אחר כך כל חייובכל בית שאליו נכנסאבל התבייש ובמקום זה ספר את הכיסאותאחר כך את הכוסותהיתה לו אז תחושה נהדרת של שלמותוהוא רצה לשאול את סבו מדוע הסתיר עד אותו רגע את המקום הנפלא ההוא.

    ואז נפתחה דלת שהיתה בדיוק מאחורי כיסאו של רפיונכנס בעל הביתוכמה שניות תהה רפי אם עליו לקוםכמו שקמים כשמורה נכנס לכיתההוא הציץ לעבר סבו וראה שזה ממשיך לשבת ואפילו הדליק סיגריה.

    בינתיים הגיע בעל הבית לראש השולחן והתיישבהדבר הכי בולט היה זקן לבן גזור בצורת משולש ישר זווית שקודקודו כמעט נקודההשניים דיברו קצת ביידישורפי חש שאינם מודעים כלל לקיומו.

    ואז סבו אמררפיזה אחי הרב בנימיןתיגש אליווהוא יברך אותך.

    רפי קם מבוישובנימין הניח את ידו על ראשו של הנער ואמר כמה מילים שנשמעו כמו עברית אך בו בזמן גם כשפה זרהאחר כך הוא הוציא מעטפה מאחד הכיסים של החלוק שלבש ואמרשוֹיןומיד יצא בצעדים קטניםולרגע היה קיים כמו נשימה של מלאךואז הדלת נסגרה.

    רפי פתח את המעטפההיה בפנים שטר של מאה דולר.

כשהגיע הביתה ניגש לאטוכמו בבית של זראל הספרים שעל המדפים הלבנים אותם בחרה אדווה לפני שניםהוא קרא את השמות על גבםויטגנשטייןשופנהאוארניטשהכןניטשהבתיכון הוא קרא בשקיקה את “כה אמר זרתוסתרא“. הלך עם הספר לכל מקוםרשם עליו הערות בצבעים שוניםאף קרא כמה פרקים לשימיאבל ראה מיד שזה לא בשבילואיך אפשר שלא להתלהב מהדברים הנשגבים האלה?

    אדם עליוןכאשר מסביב כל האפסיםואתה משוטט לך בבדידות המחשבות שלךבאור הירחהרחק מכולםאבל משוטט אל עצמךאל הישות הפנימיתהקדושהשהיא כל העולםשהיא השיבה הנצחית של הזמןובה כל מה שיש עוד ישוב להיותוכל מה שהיה יבוא שובבדיוק כפי שהיה.

    ומי שהיה אדם עליון בחיים האלהיהיה תמיד אדם עליוןואף יסחף את האחריםגם את שימישבלי ספק הוא בחור טובאבל הוא בחור שצריך שמישהו יגיד לו מה לעשותלפעמיםחשב רפישימי קצת סתום.

    לפעמים רפי קורא את “בטרם” של גנסין באייפדהוא קורא פה מילהשם משפטמתעכב על העברית שלוגנסין היה החדשן הגדול ביותראבל עכשיו השפה שלו לא תמיד מובנתהיא לא ארכאיתהיא פשוט שונה לגמריאבל רפי מדלג על הקושי הזהכי הדברים מתבררים מתוך עצמם.

    ובכל זאתהוא זוכר מעין משפטי מפתח שהם מהות הסיפורהוא מגיע לסוףנשאר עם הסיפור דקה אחת או שתייםכמו כשהוא קורא סעיף מעל הוודאות” של ויטגשנטיין.

    ובסוף הקריאה נשאר הכולאבל גם אובדקיים אך לא בצורה ייחודיתאלא כחלק ממכלול אמורפיהדברים שהוא קורא שוקעים בסך כל מה שקראכפי שפני אהוביו מיטשטשות עם השנים ומצטרפות למעין פנים כוללות של דמות אחתשעולה תמיד ומסלקת את כל האחריםוכך גם מה שקרא מצטרף למעין סך כל מה שקראשבו מיתמרת לפעמים איכותו של הקטע הנקרא.

    וכל מה שקרא ויקרא בשעות הרבות האלה שבהן אין אדווה ואין תאומיםהוא “קריאה” של מה שיתווסף לאותה מסה אמורפיתחלק מהביוגרפיהחלק ממה שהואאבל במשחק הזהשבו הוא צריך לצוד את הטקסט שנוצרמופיעים לפעמים יצורים אחרים שמציעים את עצמם כשללגם כשטקסט ופוסט הם ייחודייםהם לא זוכים אלא לרגע אחד של תשומת לב מלאה מצד הקורא.

    אחר כך הכול שוקע במסה.

    והמסהתוכנה מפוזר על פני אלפי קילומטרים של נירונים וסינפסותזהו הידע האנושישהוא גם כללי וגם שלושבלעדיו לא יוכל להתקייםשכן אין לו כלום בלי העברובלי העבר לא היה מסוגל לזכור מהו לחם ומה עושים איתואדם מתקיים רק בזכות הידע שהוא צוברכמו שאופה מתקיים בזכות הידע שיש לו באפייהובחוגים מסוימיםכמו האקדמיהמי שהידע שלו רב יותרובעצם כל מי שיכול ללחוץ מהר יותר על הפעמון של חידון הידעזוכה להערכה רבה יותרהידע הוא הסחורהומי שיש לו סחורה רבה יותרמרוויח כסף רב יותר.

    והידע שלוהאם הוא באמת בעל ערך?

    אחרי שאיבד את אדווהככל ששמח על התאומיםלא היה עוד ידע שממש השתוקק לווממילאחשבעם מותו ייעלם הידע שלו כאילו לא היה מעולם.

לפתע מיאוס תקף אותוהוא רץ לאמבטיה ורכן מעל הכיור וכמעט נשנק ושום דבר – מה שהיה צריך לצאת לא יצאהוא הסתכל סביבעשרים שנה בדירההוא התקין כל מה שיש בההמדפיםהמגבות של הבניםהוא השתמש באמבטיה הצמודה לחדר השינההאמבטיה של אדווהפחות משנה הם היו בדירה הזאת כשנכנסה להיריון.

    ניסה להיזכר בפניהזה תמיד מאמץהוא התחיל פעם בשפתיהפעם בשערהפאזל שנרקם בלאטלוקח זמן ואז משהו מופיעעיןזווית פהאך הפעם כלוםהקיץ שבו פגש אותההמכשפה של שימישהתבקשה לחקור בדברשלחה פקס – בקיץ הזה רפאל יתאהב.

    הוא נכנס למרפסת השירות ולקח משם את תיק הנסיעות שלוהניח אותו על המיטה שבה אהב כל כך את אדווהאבל מיד התחרטהחזיר את התיק למקומו והביא מהחדר הרביעי מזוודה גדולה שחורהשכלל לא ידע על קיומההניח אותה על המיטהפתח את המכסה והתחיל להשליך לתוכהבבלי דעתדברים.

מה עוד קורא: מה עוד קורא:
קדיש על חשיכה ועל אור
דנה אמיר
₪64
בדידות או
נורית זרחי
₪78 ₪60
בידיים ריקות שבתי הביתה – פסוקי זן
דרור בורשטיין
₪59 ₪41
כל הזכויות שמורות לאפיק 2020 עיצוב ODT