קרקעית חיינו שרון אולדס
קרקעית חיינו שרון אולדס מס עמודים: 174 שנת הוצאה: 2017 עיצוב עטיפה: אינה פרדו Oddity
מחיר: 70
הוסיפו לסל
לכל ספרי אפיק

שרון אולדס, מהבולטות במשוררים האמריקניים בני זמננו, נולדה ב־1942 בסן­־פרנסיסקו וגדלה בברקלי, קליפורניה. היא למדה ספרות באוניברסיטאות סטנפורד וקולומביה. שיריה מתפרסמים ב’ניו יורקר’, ‘פריס ריוויו’ ובכתבי עת רבים נוספים, ומופיעים בלמעלה ממאה אנתולוגיות לשירה. עד עתה פרסמה עשרה קבצי שירה ושלוש אסופות, וזכתה בשלל פרסים, בהם פרס חוג המבקרים הלאומי, פרס למונט, פרס ת”ס אליוט ופרס פוליצר לשירה. אולדס מלמדת בתוכנית לכתיבה יוצרת באוניברסיטת ניו יורק, והקימה את סדנאות הכתיבה לנכים ולפצועים בבית החולים השיקומי גולדווטר באי רוזוולט. היא מתגוררת בניו יורק ובניו המפשייר.

שירה סתיו מלמדת במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון בנגב. ספר שיריה לשון אטית ראה אור ב-2012

שרון אולדס, מהבולטות במשוררים האמריקניים בני זמננו, נולדה ב־1942 בסן­־פרנסיסקו, וגדלה בברקלי, קליפורניה. היא למדה ספרות באוניברסיטאות סטנפורד וקולומביה. שיריה מתפרסמים ב’ניו יורקר’, ‘פריס ריוויו’ ובכתבי עת רבים נוספים, ומופיעים בלמעלה ממאה אנתולוגיות לשירה. עד עתה פרסמה עשרה קבצי שירה ושלוש אסופות, וזכתה בשלל פרסים, בהם פרס חוג המבקרים הלאומי, פרס למונט, פרס ת”ס אליוט ופרס פוליצר לשירה. אולדס מלמדת בתוכנית לכתיבה יוצרת באוניברסיטת ניו יורק, והקימה את סדנאות הכתיבה לנכים ולפצועים בבית החולים השיקומי גולדווטר באי רוזוולט. היא מתגוררת בניו יורק ובניו המפשייר.

יותם ראובני (2017), הארץ. "קרקעית חיינו": השירה של שרון אולדס קיימת ולא קיימת כאחת

אלי הירש (2017), ידיעות אחרונות. גוף ראשון

נעם פרתום (2017), טקסטמאניה, כאן. אני מנסה לכתוב את דרכי החוצה

 

השטן אומר

אֲנִי נְעוּלָה בְּתֵבַת אֶרֶז קְטַנָּה

וּבָהּ תְּמוּנָה שֶׁל רוֹעֵי־צֹאן מֻדְבֶּקֶת

אֶל הַלּוּחַ הָאֶמְצָעִי בֵּין גִּלּוּפִים.

הַתֵּבָה עוֹמֶדֶת עַל רַגְלַיִם מְעֻקָּלוֹת.

יֵשׁ לָהּ מַנְעוּל זָהָב בְּצוּרַת לֵב

וְאֵין מַפְתֵּחַ. אֲנִי מְנַסָּה לִכְתֹּב

אֶת דַּרְכִּי הַחוּצָה מִן הַתֵּבָה הַסְּגוּרָה,

הַמַּדִּיפָה רֵיחַ אֶרֶז. הַשָּׂטָן

בָּא אֵלַי בַּתֵּבָה הַנְּעוּלָה

וְאוֹמֵר, אֲנִי אוֹצִיא אוֹתָךְ. תַּגִּידִי

אַבָּא שֶׁלִּי חָרָא. אֲנִי אוֹמֶרֶת

אַבָּא שֶׁלִּי חָרָא וְהַשָּׂטָן

צוֹחֵק וְאוֹמֵר, זֶה נִפְתָּח.

תַּגִּידִי שֶׁאִמָּא שֶׁלָּךְ סַרְסוּרִית.

אִמָּא שֶׁלִּי סַרְסוּרִית. מַשֶּׁהוּ

נִפְתָּח וְנִשְׁבָּר כְּשֶׁאֲנִי אוֹמֶרֶת אֶת זֶה.

עַמּוּד הַשִּׁדְרָה שֶׁלִּי מִתְיַשֵּׁר בְּתֵבַת הָאֶרֶז

כְּמוֹ צִדָּהּ הָאֲחוֹרִי, הַוָּרֹד, שֶׁל סִכַּת הָרַקְדָנִית

עִם עֵינֵי הָאֹדֶם, הַמֻּנַּחַת לְצִדִּי

עַל כַּר סָטֶן בְּתֵבַת הָאֶרֶז.

תַּגִּידִי חָרָא, תַּגִּידִי מָוֶת, תַּגִּידִי שֶׁיֵּלֵךְ לְהִזְדַּיֵּן הָאָב,

אוֹמֵר הַשָּׂטָן בְּאָזְנִי.

כְּאֵב הֶעָבָר הַנָּעוּל מְזַמְזֵם

בְּתֵבַת הַיַּלְדָּה עַל הַשִּׁדָּה, מִתַּחַת

לִבְרֵכַת הָעַיִן הָעֲגֻלָּה, הַנּוֹרָאָה,

הַמְגֻלֶּפֶת וְרָדִים סָבִיב, שָׁם

הַתִּעוּב הָעַצְמִי מַבִּיט בַּצַּעַר.

חָרָא. מָוֶת. שֶׁיֵּלֵךְ לְהִזְדַּיֵּן הָאָב.

מַשֶּׁהוּ נִפְתָּח. הַשָּׂטָן אוֹמֵר

אַתְּ לֹא מַרְגִּישָׁה הַרְבֵּה יוֹתֵר טוֹב?

נִרְאֶה שֶׁהָאוֹר נִשְׁבָּר עַל סִכַּת

הַלְּבוֹנָה הָעֲדִינָה, הַמְגֻלֶּפֶת

בִּשְׁנֵי צִבְעֵי עֵץ. אֲנִי גַּם אוֹהֶבֶת אוֹתוֹ,

אַתָּה יוֹדֵעַ, אֲנִי אוֹמֶרֶת לִשְׁחוֹר הַשָּׂטָן

בַּתֵּבָה הַנְּעוּלָה. אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתָם אֲבָל

אֲנִי מְנַסָּה לוֹמַר מַה קָּרָה לָנוּ

בֶּעָבָר הָאָבוּד. כַּמּוּבָן, הוּא אוֹמֵר

וּמְחַיֵּךְ, כַּמּוּבָן. עַכְשָׁו תַּגִּידִי: עִנּוּי.

אֲנִי רוֹאָה, מִבַּעַד הַשְּׁחוֹר הָרָווּי אֶרֶז,

לַהַב שֶׁל צִיר גָּדוֹל נִפְתָּח.

תַּגִּידִי: הַזַּיִן שֶׁל הָאָב, הַכּוּס שֶׁל

הָאֵם, הַשָּׂטָן אוֹמֵר, אֲנִי אוֹצִיא אוֹתָךְ.

זָוִית הַצִּיר מִתְרַחֶבֶת

עַד שֶׁאֲנִי רוֹאָה אֶת קַוֵּי הַמִּתְאָר שֶׁל

הַזְּמַן לִפְנֵי שֶׁנּוֹלַדְתִּי, כְּשֶׁהָיוּ

נְעוּלִים בַּמִּטָּה. כְּשֶׁאֲנִי אוֹמֶרֶת

אֶת מִלּוֹת הַקֶּסֶם, זַיִן, כּוּס,

הַשָּׂטָן אוֹמֵר בְּרַכּוּת, בּוֹאִי צְאִי.

אֲבָל הָאֲוִיר סְבִיב הַפֶּתַח

כָּבֵד וְסָמִיךְ כְּעָשָׁן חַם.

הִכָּנְסִי, הוּא אוֹמֵר, וַאֲנִי מַרְגִּישָׁה אֶת קוֹלוֹ

נוֹשֵׁם מִן הַפֶּתַח.

הַיְצִיאָה הִיא דֶּרֶךְ פִּיו שֶׁל הַשָּׂטָן.

בּוֹאִי בְּפִי, הוּא אוֹמֵר, אַתְּ כְּבָר

שָׁם. וְהַצִּיר הָעֲנָק

מַתְחִיל לְהִסָּגֵר. הוֹ לֹא, אָהַבְתִּי

אוֹתָם, גַּם. אֲנִי מְהַדֶּקֶת

אֶת גּוּפִי חָזָק

בְּבֵית הָאֶרֶז.

הַשָּׂטָן יוֹנֵק אֶת עַצְמוֹ הַחוּצָה דֶּרֶךְ חוֹר הַמַּנְעוּל.

אֲנִי נִשְׁאֶרֶת נְעוּלָה בַּתֵּבָה, הוּא חוֹתֵם

אֶת הַמַּנְעוּל שֶׁצּוּרָתוֹ לֵב בְּדוֹנַג לְשׁוֹנוֹ.

עַכְשָׁו זֶה אֲרוֹן הַקְּבוּרָה שֶׁלָּךְ, הַשָּׂטָן אוֹמֵר.

אֲנִי בְּקֹשִי שׁוֹמַעַת;

אֲנִי מְחַמֶּמֶת אֶת יָדַי

הַקָּרוֹת בְּעֵינֵי הָאֹדֶם

שֶׁל הָרַקְדָנִית –

הָאֵשׁ, הַיֶּדַע שֶׁהִתְגַּלָּה לְפֶתַע, עַל הָאַהֲבָה.

מה עוד קורא: מה עוד קורא:
בידיים ריקות שבתי הביתה – פסוקי זן
דרור בורשטיין
₪59 ₪41
רחוב 60
אלדר גלאור
₪98 ₪70
כל הזכויות שמורות לאפיק 2020 עיצוב ODT