אוטוביוגרפיה של דלת / נורית זרחי (2018) בהוצאת אפיק - ספרות ישראלית
אוטוביוגרפיה של דלת נורית זרחי
אוטוביוגרפיה של דלת נורית זרחי מס עמודים: 99 שנת הוצאה: 2018 עיצוב עטיפה: טליה בר
מחיר: 50
הוסיפו לסל
לכל ספרי אפיק

סופסוף הלכו כולם, אני עוצמת עיניים. חצות. עכשיו שאקום ואצא מן הבית?

איך אפשר, אם אני משוטטת על קרקעית הים.

“אוטוביוגרפיה של דלת” היא מעין הטרו-ביוגרפיה של הסופרת והמשוררת נורית זרחי: זוהי צורה חדשה ומרעננת של כתיבת ביוגרפיה של עצמי המזדהָה עם אחרת או מתגלגלת באחרת. לכאורה, הסובייקט של אוטוביוגרפיה זו היא דלת הפותחת את הספר וחותמת אותו, דלת שנידונה לשמש מעצם טבעה כ”תנועה המהפכת בין חוץ לפְּנים”. זרחי מתייצבת לסירוגין לפני הדלת או מאחוריה, כשהיא מבקשת להציץ דרך חור המנעול לחדריהן של דמויות קיימות ובבואות-דמיון שלא יצאו מפתח ביתן.

בקטעי פרוזה, שירה והתבוננות, זרחי מטה אוזן אבסולוטית לרחשי החוץ והפנים הנשמעים מבעד לדלת, אך משמרת את רוח השאלה והספק הרדיקלי מבלי להעניק מפתח כניסה לעצמה או לקוראיה. “תולדות החיים לא מהוות אף פעם הסבר מוחלט,” היא כותבת. המכוּנה ‘אוטוביוגרפיה’ אינה ניסיון לספק פשר קווי-סיבתי. היא קשת אפשרויות ממשיות ובדויות, המורכבות מאנשים ומיסודות מופשטים – הילד, האם, השפה, החוץ, הפנים, הריק – המתֻווכים בתורם על ידי קריאה: “ביבליוגרפיה היא כמו קריאת תווי הפנים”. אמילי דיקנסון, דבורה בארון, רוזה לוקסמבורג, מרסל פרוסט, הילדה דוליטל, נילס אולגרסן ואחרים מכוננים כאן ביחד מעין אחוות בדידות שזרחי מזמנת סביב שולחנה, כשהיא תוהה שוב ושוב על המשאלה לא לצאת מהבית של אלו הספונים בין הקירות מבלי שיחושו בתוקף כך מוגנים, מבלי שיהיו בעלי בית. לפעמים נדמה כי דווקא אלה שהדפו את החוץ ויתרו על הבית, וכי הסתגרותם אינה אלא ביטוי רדיקלי לצמצום שאחריתו פרישה מן העצמי והיאלמות דום.

נורית זרחי היא סופרת ומשוררת. זרחי נולדה בירושלים וגדלה בקיבוץ גבע. זרחי פירסמה מספר רב של שירים וסיפורים בעיתוני ילדים, פרסמה מעל למאה ספרי ילדים, שירה, פרוזה ומחקר. זרחי זכתה בפרסים ספרותיים רבים, בין השאר זכתה מספר פעמים בעיטור כריסטיאן אנדרסן לספרות ילדים ונוער, וכן זכתה בפרס ביאליקפרס יהודה עמיחיפרס לנדאו לאמנויות הבמה‏פרס ראש הממשלהפרס דבורה עומר ופרס לאה גולדברג‏. זרחי היא אמא לשתיים וסבתא.

פתיחה: דלת

אני נעלבת אם מדמים אותי לקיר, הרי לא ניתן לטעות. מה שמייחד אותי הוא התנועה המהַפֶּכֶת בין חוץ לפנים. זה מעניק לי ממד נוסף, ניתן אולי לקרוא לו נפש.
אף שאני מקובעת (יש נפשות כאלה), אני מסוגלת להיות מופעלת.
אני חשה את רצונם של אדוני הבית. די שילחצו על הידית שהיא אפס קצהלי, ומיָד אני פועלת כמהופנטת.
בעצם עומדם לידי אני מנחשת מה רצונם, אם בפנים החוצה ואם בחוץ פנימה.
ודאי תשאלי אותי מה ההבדלים; זה תלוי כמובן בביצועים שלי.
כשאני סוגרת, משתנה האוויר. אם קשה לך להבין, דמייני צוללת. את לא מתחת למים אלא כמוה, בדוּלה מן העולם בגובה העולם. זה מעין פטנט מכושף שלחלוטין עובד.
את החוץ אני רואה רק בכוח הסוגסטיה. ממוצא הדרך אני מנסה לנחש את המשכה, הכיוון הוא המנחה אותי.
אם תשימי לב, אין אינסוף כיוונים.
אבל את הפְּנים אני מכירה היטב. בעצם אני עדה לו, או אם תרצי, מרגלת, כל האינפורמציה חשופה לפנַי, המריבות, הבדידות, השיגוע.
אינני יכולה להשתתף, רק להבליט את נוכחותי בכעין מוצא. יש מוצא, לצאת החוצה.
וכשהם יוצאים סופסוף, אני נשארת מאחוריהם עם הדי הצעקות, האוויר המתוח והמלים שעדיין רוחפות בחלל החדר. איך עשיתְ את זה? אתה לא רואה? אני רואָה, אבל מי יפנה לעדות של דלת?
יותר מכול, אני רוצה לצאת לשכוח יחד אִתם. אבל ראיתְ איש מטייל נושא על גבו דלת?
שכחתי להגיד לךְ שבלילה אני נקושת חלומותיהם.
גם לי יש חלום, בעצם שניים: לחלק את התפקיד בין דלת כניסה לדלת יציאה, ולפעמים, כשאני מעויפת, חוצּפְּנים, לא תאמיני לי, אבל הייתי מעדיפה להיות קיר.

מה עוד קורא: מה עוד קורא:
עולם על גב עולם
אורי הולנדר
₪50 ₪45
כל הזכויות שמורות לאפיק 2024 עיצוב ODT