דמותו של מתן קול, גיבור חלפים, ספרו החדש של יפתח אלוני, היא רקמה מצולקת ומחוררת: ילדות רבת סתירות, פרשיות אהבה עקרות, התבודדות, רגשות הקבורים היטב בחולות המדבר, לשם עבר לעבוד ולהתגורר, ומעל הכול- שליטה מאופקת וקרה כסכין המנתחים שבה הוא אוחז ביד בוטחת. כאשר נדין, עיתונאית ניו יורקית צעירה, מתפרצת בצעדים פרועים אל חייו המדודים, מסתמנת לכאורה ראשיתו של “רומאנס בית-חולים” מן הסוג המקובל; אלא שניד פורש יפתח אלוני מניפה אחרת: תנוע דרוכה בין שני הקטבים של הגיבור- עולם הלהטוטים של חדר הניתוח, ולעומתו שקיעה בהוויית חיים מעוכבים ולקויים שמקורה בזהות משובשת; בביוגרפיה שבה שימשו אנשים חלקי חילוף לאנשים אחרים.
יפתח אלוני – נולד וגדל בקיבוץ גבולות, למד כשהגיע מפעם לפעם לבית הספר.
בוגר הטכניון, חיפה, אדריכל; בוגר מטרופוליס בברצלונה- פילוסופיה נוודית (נומדיזם); סופר ומשורר.
מחברם של גנב החלומות, שיצא לאור בסדרת פרוזה, “ידיעות אחרונות- ספרי חמד” והיה לרב-מכר ושל חלפים שגם הוא ראה אור ב”אפיק”.
יזם ועורך ראשי משותף של “בלוק”- עיר/מדיה/תיאוריה/ארכיטקטורה.
יוזם ומפיק הסדרה “סיפור מהסרטים” עבור ערוץ 2 (טלעד) .
הקים את “אפיק ספרות ישראלית” הוצאה לאור .
יותם שווימר (2013), Ynet. חלפים: סכין מנתחים לצד תסביכים.
https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4219300,00.html
רגע לפני הכול – סבתא ליה אמרה: “הם מתו בגלל איזו בעיה בחבל. זה היה כתוב בעיתונים, אבל התנור נפט שהיה לנו שרף הכול, גם את המזנון פורמייקה עם כל התמונות והעיתונים.”
אווה אמרה: “הם מתו מפני שהיו טיפשים.”
סבתא ליה אמרה: “אל תקשיב לה. תשים פעמון גדול על הראש כשהיא פותחת את הפה עם האודם בורדל שלה. גם היא אהבה את הבן היחידי שהיה לי.”
אווה אמרה: “הוא רצה אותי למשחקים שלו.”
לילדים בגן אמרתי: “אבא שלי היה קוסם.”
ו”אבא שלי הופיע בקרקס.”
ו”אבא שלי ידע לזרוק על אמא שלי מאה סכינים בהופעה בלי לפגוע בה.”
הילדים עמדו וצחקו. לפעמים היו מחליטים להרביץ לי. לא כאב.
התאמנתי נגדם. נתתי לעצמי יותר חזק מכולם ביחד. להם נהיה אדום בידיים. לי נפתחו פצעים שהתחילו להגליד ונזל דם. תמיד היו לי פצעים ברגליים בגלל האימונים, ותמיד יצא שנזל מהם דם תוך כדי שהגלידו. הילדים התלוננו על יד שהתנפחה להם מהמכה שהחטיפו לי, אני שתקתי בדרך הביתה. כל יום התאמנתי נגד כאב של מכות או קללות. עמדתי מול השידה והמראה של אווה ואמרתי לעצמי מילים מעליבות, בזמן שאני נותן סטירה פעם על לחי ימין ופעם על שמאל, עד שאחת הלחיים התנפחה קצת. הכנסתי מכות ובעיטות ברגל של שרפרף מפורמייקה עד שהאצבעות הכחילו. לא ויתרתי על החישול. קפצתי מהחלון במטבח שתי קומות לשביל המוביל לפחי האשפה. אף פעם אחת לא שברתי רגל או יד. אווה, כשראתה אותי למטה והבינה מה קרה, צרחה שאלוהים ישמור.
אחרי הפעם השלישית שקפצתי, היא חזרה מהספרייה העירונית עם חבל טיפוס וביקשה שאתאמן בו, אבל לא בקפיצות. קשרנו את החבל לעץ בגינה מאחורי הבית וטיפסתי עד הקצה, נחתי כמה דקות ואז קפצתי למטה, או החלקתי עליו. גם לסבתא ליה הייתי נוסע עם החבל האדום, קושר אותו לאיקליפטוס ומשחק טרזן קשוח. סבתא ליה היתה ממש גאה בי. קיבלתי מעולה גם בהתעמלות. אווה רצתה שהכול יהיה מעולה בתעודה, ובאמת הכול היה מעולה.
למרים קוגל, המחנכת שלי בכיתה גימל, אמרתי, “אווה לא מרשה לי לקרוא לה אמא, כי היא רק האחות של אמא שלי. אמא נפלה מהחבל ואווה תקועה איתי.”
המחנכת היתה בשוק, והבטיחה לדבר על זה בישיבת מורים וגם עם אווה. אמרתי לה שאין צורך לטרוח בעניין, ובאמת לא שמעתי ממנה ולא מאווה.
לדוקטור מירסקי אמרתי בעצב, “איזה טמבלים הם היו שניהם.”
נחנקתי אז לרגע אבל באותה מהירות גם הוקל לי. היה קשה להודות שאיכשהו הורי בחרו למות כשהייתי תינוק בן שבעה חודשים. אני חושב שהתביישתי בהם. בהשתמטות שלהם, באומללות שלהם, בסודות הייאוש שהחזיקו אצלם. בעובדה שקיומי לא שינה להם, לא קשר אותם לכלום, לא עצר אותם.
ובכל זאת, אני יודע שהכישרון שיש לי בידיים עבר אלי במתנה מאבא שלי, שידע להשליך סכינים בזריזות מהפנטת. זה מה ששמעתי שוב ושוב מפי שתי הנשים השכולות שגידלו אותי.
“ככה,” הראתה לי סבתא ליה בהנפת יד ענוגה של בלרינה מאגם הברבורים. “אתה רואה? ככה הוא היה עושה…”
“ככה…”הראתה לי אווה בתנועת גוף מהוקצעת של מטאדור, “ראית? עכשיו קח, תזרוק את העיפרון על הדלת. הנה אני עומדת כמו שאמא שלך עמדה… נו, מתני? אל תפחד.”
גם אני נחשב ללהטוטן מומחה בחדר הניתוח, כשאני עומד על הפודיום וגוזר החלטות. באותה העת מכוונות הידיים את תנועת הסכינים במערות הראש, מסמנות, חותכות, מפרידות בין מה שנגוע לבין מה שפועל — ומחברות. ככה אני מנהל משא ומתן עם החולי — מנסה להעניק עוד זמן חיים ונחמה. וככה הקול המדבר בתוכי מוביל את הסכינים לנקמה בגורל שבא לשחק ולהתאכזר. ואף שאני נחשב לַיותר מוצלח מבין שנינו, קינאתי בו.
קינאתי בו על שידע להפריח יונים מכובע צילינדר שחור מבריק. ועל זה שרכב על ההארלי הכי מפואר בחיפה ובכל אזור הצפון. ועל זה שהיו לו הרבה שמות.
בעיקר קינאתי בו על שידע להשליך על אמא שלי סכינים בעיניים עצומות בלי לפגוע בה. בלי לפחד.
“כל הראש המתולתל שלה היה מוקף בסכינים שלו. הן כל כך הבריקו באור החלש של הבימה,” תיארה אווה.
“כל הגוף הרזה שלה היה מוקף בסכינים שזרק על העץ איקליפטוס, כאן למטה, בגינה,” אמרה סבתא ליה. “כל יום הם התאמנו כאן בחצר. כמה אהבו אותם כל האנשים, כמה… אתה רואה את האיקליפטוס? אתה יכול עוד לראות עליו סימנים של סכינים, נשארו הרבה. הוא אף פעם, אף פעם לא שרט אפילו שערה אחת מהראש שלה.”
“הוא לא נגע בתלתלים הבלונדיניים שלה,” הסכימה אווה.
אלפי פעמים עמדתי עירום מול המראה, והאב המגונדר שלי היה מופיע מאחורי גבי, עיניו שמחות, גוו גמיש ומתוח, בוחן את גוף השרוך חסר השרירים שלי, ומדבר אלי מהלב, דברים של אבא: “מתני, אין דבר ששייך לך יותר מהתנועה שתעשה עם עצמך, עם הגוף שלך — נגד הפחד…”שעות רבות הייתי מחפש אותו במראה, מצפה לו, שיגיד מילים אבהיות בקול בוטח. מילים מחשלות. מילים שיחזירו לי את הביטחון בגוף שלי. מילים שילד צריך לשמוע מאבא שלו. וגם נער צריך. וגם מבוגר.
הוא לא היה שם באמת במראה. חשבתי שהוא היה, אבל לא.
כמבוגר, בכיתי רק בגללו. זה קרה שלוש פעמים:
פעם, כשנזכרתי שסבתא ליה אמרה, “אתה לא היית ילד שובב, מתני.”
פעם אחרת, כשנזכרתי שאווה אמרה, “אתה לא ביקשת לעצמך שום דבר, מתני.”
ופעם כשנזכרתי שליליאן ריכטר אמרה, “מאחורי כל הזעם הזה מסתתר געגוע.”
עם הזמן הבנתי שהגעגוע הפריד ביני לבין החיים שביקשתי לעצמי.
מאמא שלי בניתי תמונה עמומה ועגמומית — יפה כמו אווה אבל יותר שברירית, בקושי נשמעת, בקושי מתעניינת במשהו מלבדו, שמחכה לו שיאהב אותה ויביא לה הבטחה.
“היא היתה מחכה לו כל הלילה שיחזור מההיא שגרה ליד הים,” אמרה אווה.
“הוא היה צריך לעבוד קשה כדי לארגן להם הופעות. זה צחוק?” שאלה סבתא ליה ברצינות.
“היא בכתה ימים ולילות כדי שיחזור לישון איתה,” הירהרה אווה בקול צרוד.
“היא לא בכתה, מה פתאום, מתני. כל הזמן היא ישבה איתך בחוץ. מהבוקר שמעתי אותה אומרת, ‘אני אטפל בך בעצמי, מתני. אני אכין לנו משהו לאכול ונרד לגינה. נשב על הספסל מתחת לאיקליפטוס, בצל.’ יום שלם הייתם על הספסל ההוא, אתה רואה אותו? העץ שלכם? זה היה גם העץ שלהם.”
אווה אמרה: “הם נתנו רעל אחד לשני, מתני.”
הבוקר, בשעה ההיא שבין תכלת ללבן, בחדר הניתוח הדרומי של סורוקה, היתה הפעם הרביעית.
זה התחיל עוד כשהחזקתי בסכין, וכבר היה ברור שחצי חיים של הקטנה הזאת שפרצה לחיי בסערה — אבודים. שחצי מוח שלה מת. מת.
מת ככה שאין סיכוי שהיא תיזכר בחיים האלה. בכל זאת, קיוויתי.
שעות רבתי עם כל סכין שהיתה לי ביד. בכל סכין נאבקתי על כל רסיס שנדמה לי כתקווה לכוח החלום שלה.
אבל החצי מוח ימין שלה מת. נגמר. ואפילו שהיה מה לעשות, לא עשיתי. קצת לפני חמש בבוקר החלטתי לתת לה למות. לוותר לה על חיים שאין בהם רוח, לא להשאיר אותה כמו גלדיולה שתתייבש ותסריח עם הזמן. ניתקתי אותה ממכונת ההחייאה ועזבתי את חדרי הניתוח. בדרכי למשרד תלשתי מראשי את המצנפת הסגולה, כיווצתי אותה בכף ידי והנחתי אותה על השולחן, וככה באו הדמעות.
הרגשתי אותן, גדולות, נוסעות על הלחיים.
אספתי את הרגליים, רכנתי קדימה, דקרתי במרפקים את הירכיים וחפנתי את הפנים בכפות הידיים.
הדמעות זלגו, הדפו זו את זו, נאגמו בידיים ונפלו בין רווחי האצבעות, זחלו לאורך האמות עד המרפקים שהיו שקועים בברכיים, ציירו כתמים עגולים על המכנסיים.
אני לא זוכר כמה זמן הייתי ככה בתוך עצמי, חסר אונים, אבל כשהבכי שכך, וגופי התרופף והשתחרר, כל מידת הנדיבות שהיתה בי כלפי אבי, הסליחות שסלחתי לו מגיל לגיל — כל אלה נעלמו, והזעם הישן התעורר והסתער על הילד הקטן ההוא שהייתי. הילד הרץ, הנמלט מפני הכעס הנורא. מהר, מהר. מבוהל. אחוז תקווה להינצל, קופץ קפיצות נחשוניות, נועץ ברוח את סכין הזריקה שקיבל בירושה. אבל הזעם לא ויתר. מילא את המוח, ניפח את הראש, הבהיק את הפלדה בעיניים וחשף שיניים שאיימו לטרוף כל דבר שנס על נפשו.
אור הניאון במשרד ריצד בעקשנות. התרוממתי מהכיסא ונתקלתי באינגה, בובת הפלסטיק שחיכתה לי כל הזמן בפינה ממול. שארית מקודמי בחדר. הניאון הפסיק לרצד כשהרמתי את הסכין וכיוונתי אל הטבור. ואז נקישה.
עצמתי עיניים והעפתי את הסכין.
“פרופסור קוֹל?” הדלת נפתחה.
פקחתי עיניים. הסכין פגעה בטבור.
גם מריאנה, האחות של חדר הניתוח,
ראתה את הפגיעה המדויקת מתחת לטבור המצויר. היא הניחה ידיים על המותניים וחיכתה.
פערתי מולה עיניים, לא הבנתי איך נכנסה בלי שאמרתי מילה. היא תפסה בשיניה העליונות את שפתה התחתונה, תוהה מה לעשות עכשיו.
החדר הצטמצם.
חיפשתי בתוכי משהו לומר לה, שתלך, ולא היה לי מה לומר. לא יכולתי להסביר מה קורה בתוכי, ומה קרה קודם בחדר הניתוח.
“מריאנה,” אמרתי, “מי שמת היום לא ימות בשנה הבאה, זה מה שאומר ארנסט המינגוויי. את חושבת שזה יכול להסביר כל אירוע מצער בחיים?”
“על מה אתה מדבר, מתן?” שאלה, מגששת. “הכול בסדר?”
“תכף יהיה בסדר.”
“אתה לא עונה לנייד,” התנצלה והתיישבה מולי על כיסא הברזל הירוק, הושיטה לי את הנייד שלה וסימנה באצבע רועדת כלפי מעלה, “זה הוא.”
“הוא לא יניח לנו, מריאנה?”
“מה קרה, קול?” ההוא למעלה לא השתהה, “אתה יכול לספר לי?”
לרגע נתתי לקולו הטקסי להדהד עוד קצת במשרד: “אתה יכול לספר?”
“כן, הבחורה הצעירה שניתחתי הלילה, העיתונאית… יכולתי להציל חצי ממנה, שילונסקי, אבל לא אותה. בחרתי בשבילה, הפעם. לא בשבילנו.”
“קורה. קורה ש….”
“אני נתתי לזה לקרות.”
“השיחות מוקלטות, קול,” חתך.
“צה־צה־צה…”נקש בלשונו, אולי עבר למחשבות עלי, על עצמו? על בית החולים?
“הכרתי אותה…”
“ככה הבנתי.”
“היא גרה אצלי כמה ימים…”
“היית צריך לתת לשרוני לנתח.”
עצמתי עיניים והרחקתי ממני את הנייד של מריאנה. הוא הוסיף להגיד לי דברים, לקטלג איכויות, להחמיא לי על הכישרון הייחודי ועל המזל שיש לאלה שאני מנתח אותם. הוא ידאג שיהיה בסדר בוועדה.
הרגשתי עייף. חנוק. צמא.
קמתי לפתוח חלון. קולות ראשונים של יום עבודה נשמעו מלמטה. ריחות של גשם ושל אדמה פתחו את הדוחק בראש. תליתי עיניים במריאנה. ואז הקול מעבר לקו נקטע. התערבתי ברעש הרקע ששמעתי ואמרתי, “תביט, פרופסור שלונסקי, איפשרתי לה למות.”
הוא ניסה להשיב לי ב”תביט” משלו, אבל התפרצתי: “היה עדיף לה ככה. אולי זה נשמע רע, אבל זו האמת.”
הוא השתתק. עלה בדעתי שאבי לא פגע מעולם בסכין שלו באף אחד. אפילו לא ביונים שהזדקנו. אפילו לא בעכברים שהשתגעו והתרוצצו חופשי בבית של סבתא ליה. הוא נהג להתאמן עליהם בהשלכת סכינים כשהמטרה היתה דווקא לפספס. “זה הצליח לו,” סיפרה סבתא ליה. “היונים והעכברים נשארו תמיד בחיים.”
“שמע, קול, אתה קשה מדי עם עצמך…”אמר לאט במיוחד, התנשם אבל לא ויתר. התעקש להתעלם ממה שאני אומר. החלטתי להניח לו, שיגיד, שיגיד. בסוף אמר, “לך הביתה, אנחנו כבר נסדר את זה.”
ידעתי שהוא מתכוון לטוב, אבל ה”נסדר את זה” שלו המריד אותי, ושוב הדליק בתוכי את האש שהתנפלה עלי בזעם. ניתקתי. מסרתי את המכשיר למריאנה — שתלך לאנשהו, הכי רחוק ממני שאפשר. שתאכל ארוחת בוקר עם החברות שלה מחדרי הניתוח. לחם, חביתה, עגבנייה, מלפפון, קצת גבינה למריחה, זיתים. אבל היא דווקא העדיפה להישאר ולדבר. התחילה עם “חבל עליה שככה קרה לה, היתה יפה כמו ציור של מלאך נוצרי…”
“אני עייף, מריאנה,” אמרתי. “לא ישנתי כל הלילה, והיא מתה אצלי בידיים.”
מריאנה התיישרה, קמה והתרחקה לעבר הדלת בצעדים שמנמנים.
נשענתי לאחור. הסתכלתי על האור הדקיק שרטט על הרצפה, ושוב התרופף בתוכי הכוח. מה יהיה? רתחתי על הקפדנות היתרה שבה חייתי את חיי. היה ברור שהיא אוכלת אותי עכשיו בכפית.
קמתי, יצאתי ונעלתי את הדלת מאחורי. פתחתי צעדים מהירים. לא חיכיתי למעלית, ירדתי במדרגות. כמעט רצתי במסדרון המוביל ליציאה. צעד דוחף צעד במהירות, כמעט עף, לאורכו של אחד מפסי האור, כשהאוויר נבקע מימיני ומשמאלי, מפנה דרך. בשביל לחנייה היה נדמה לי שאני רואה את קצה זנב־הסוס הבהיר שלה מתנדנד מצד לצד. אחרי כמה צעדים חשבתי שאני מבחין בין המכוניות בתנועתה הזריזה, הקופצנית. ניסיתי לעצור, לא להניח למתה שלי לתעתע בי, שלא ארדוף אחריה בעל כורחי.
כשפתחתי את דלת המכונית, אפילו שמעתי את שיעול הסיגריות שלה בבוקר השכם, ולרגע נשביתי להאמין שהחיים חוזרים בדרך כלשהי. אבל לא, זה לא השיעול שלה מאתמול בבוקר אלא גרגור תזכורת בנייד: להתקשר לדוקטור מירסקי. נינה. אחותו הצעירה של מנהל סורוקה. כבר שלושה חודשים היא מצפה שיהיה לה תינוק יקר ממני, לפני שנהיה מבוגרים מדי.
