לגן עדן עם החמורים / בני ציפר (2016) בהוצאת אפיק - ספרות ישראלית
לגן עדן עם החמורים בני ציפר
לגן עדן עם החמורים בני ציפר מס עמודים: 187 שנת הוצאה: 2016 עיצוב עטיפה: Uber-nice.com
מחיר: 65 ₪49
הוסיפו לסל
לכל ספרי אפיק

לגן עדן עם החמורים הוא דיוקן עצמי חסר מנוחה של אדם מתבונן: תמיד חיצוני, ספקני,  בדרך. הדיוקן העצמי של בני ציפר בספר הזה מורכב מדיוקנאות של אחרים: משורר צרפתי, מנהיג תורכי, חוקר ספרות גולה, דודו המת, אמו. רבים מגדירים לעצמם את גורמי הקיום הבסיסיים וחיים על בסיסם: מקום, זמן, זהות מינית, פוליטיקה, תרבות.

ציפר מסרב להגדרה. כי התשובות לשאלות הזהות הן פיקציה, סיפור פשוט מדי.

ציפר כתב סיפור שמערער, בתכניו ובתנועתו, את הסיפור הפשוט של ישראלים רבים. האידיאולוגיה היחידה שלו היא זו של החשדנות האידיאולוגית, חשדנות שאינה מהססת לחשוד גם בעצמה.

אבל אין בספר קול של מבקר זחוח, המביט בעולם מלמעלה, אלא קול רגיש, מוסרי ואנושי בפגיעותו. סופו של הספר, שבו שרוע ציפר על הרצפה, אחרי התקף לב, רועד מקור, מבאר את הטון של הספר כולו: הוא מדבר מלמטה, מן הפגיעה והרעד, ובכל זאת שומר על קור רוח, ומתעקש להמשיך לעבוד, לכתוב: לא להתאשפז. טירוף? גבורה? התכונות האלה, שרובנו רחוקים מהן, הן דרך אחת להבין את הדיבור החיוני של הספר הזה.

דרור בורשטיין

בני ציפר נולד ב-1953 בתל אביב להורים יוצאי תוה וגדל בבית דובר צרפתית. עורך זה 27 שנה את המוסף לספרות של ״הארץ״ ובעל הטור הפוליטי ״ציפרלנד״. מאחוריו שלושה רומאנים: ״מארש תורכי״ (עם עובד, 1995), ״ציפר ובני מינו״ (עם עובד, 1999), ״עלייתו השמיימה של העורך הספרותי״ (אוב ז.ע.פ, 2005), ספר המסעות ״בינינו הלבנטינים״  (עם עובד, 2012) שעליו זכה בפרס ניקולא בובייה לספרות מסעות.

יוני ליבנה (2016), ידיעות אחרונות. אוליבר טוויסט מרחוב שוקן

תלמה אדמון (2016), מעריב. חופשי להביע: לא חייבים לאהוב את ציפר כדי ליהנות מהספר שלו

נעמה לנסקי (2016), ישראל היום. “אני שונא את השמאל”

בקיץ של שנת 2014 פנו אלי פרופ’ דן מירון ויפתח אלוני מהוצאת הספרים “אפיק”, בהצעה להוציא לאור אוסף מרשימו ַתי העיתונאיות שהתפרסמו ב”הארץ” ולהרחיבן. התגובה הראשונה שלי היתה: לשם מה? כל כך הרבה כתבתי לשווא, הרגזתי כל כך הרבה אנשים, וגם אם היו מי שהנהנו בראשם בהסכמה, על אלה גם על אלה לא הצלחתי להשפיע. לא פעם אני פוגש אנשים שאומרים לי: הזדהיתי עם מה שכתבת בשבוע שעבר. כשאני שואל אותם עם מה בדיוק הזדהו, הם אינם זוכרים.

נענתי, בין השאר, מפני שאני רוחש אל שמעון, אביו המנוח של יפתח אלוני חיבה עמוקה. שמעון חי נולד בקיבוץ גבולות, קיבוץ נידח בנגב המערבי, שגם הורי היו חברים בו בצעירותם. הוא היה מאלה הנאמנים ללא סייג לתכתיבי התנועה והמפלגה, השותקים יותר משמדברים, שגופם כמו נוצק לתבנית של אנדרטה מדברית לזכר העיקשות. היינו פוגשים אותו לפעמים באזכרות לנופלי הקיבוץ. אחד מהם היה דודי, אחי אמי, בנג’י פרחי, שנהרג באחד הקרבות של מלחמת העצמאות, וכשנולדתי כחמש שנים אחרי מותו נקראתי על שמו.

פעם אחת, בעת ביקור במשק, לקח אותי שמעון אלוני לסיבוב בשדה קוצים שהיה גאוותו אז: הקיבוץ ניסה לגדל זן של קוצי נוי, והוא קטף קוץ אחד ונתן לי ובמשך שנים היתמר הקוץ הזה מאגרטל בחדר האורחים עד שהתפורר לאבק.

לסבתו של יפתח קראנו אצלנו בבית בשם המשפחה הישן שלפני “אלוני”. בשבילנו היתה “מאדאם גולדנברג”. מפעם לפעם הרשתה לעצמה לעשות את הנסיעה הארוכה מהקיבוץ לתל אביב, לחטוא בבורגניות, ללכת לסרט עם סבתי ולשבת ִאתה בבית קפה ולפטפט אתה בצרפתית. היינו שומרים בשבילה את גיליונות המגזין “סלקסיון”, שהיה המהדורה הצרפתית של “רידרס דייג’סט”, כדי שתיקח אתה מעט ניחוח בינלאומי ליישוב המדברי. בבואה לעיר נראתה לנו תמיד כאסירה שיצאה לחופשי, המסרבת להאמין שמה שהיא רואה מסביבה הוא אמת לאמיתה.

בהיסוס רב, אם כן, חזרתי לקרוא את מאות רשימותי משנים עברו, ניפיתי את אלה שהעילה לכתיבתן נשכחה אפילו ממני, ועוד רבות שהאירועים הנזכרים בהן, שנראו דרמטיים לשעתם, שוב אינם זכורים לאיש. חזרתי וכתבתי אותן ברצף, כמו שהיו והנן באמת: מסע חיפושים אחר דבר מה, אולי צדק אבוד, אולי תום והיגיון.

בלבטי הבחירה מצאתי לי סימוכין באוסף עב הכרס של ה–bloc-notes, המכנס את טוריו של הסופר הצרפתי פרנסואה מוריאק, שהתפרסמו בעיתון “פיגארו” וב”אקספרס”. עם כניסתי לתפקיד עורך וכותב רשימות ב”הארץ” היה זה הסופר יהושע קנז שהפנה את תשומת לבי לכתיבתו העיתונאית של מוריאק ועד מהרה הפכתי אותה לדגם לחיקוי. רבים מטוַרי נכתבו בהשראת ישירה של ה-bloc-notes. מוריאק היה ליברל ושמרן חליפות, לא התיישר עם שום אידיאולוגיה והעיקרון היחיד שעמד לנגד עיניו היה השיקול האנושי. ניסיתי להיות כמוהו.

נדמה לי שהצלחתי להפעיל ברוב מה שכתבתי בעיתון את אמת המידה האנושית, מה שגרם ועדיין גורם לכך שקוראים אינם מבינים לפעמים כיצד ייתכן שאני סותר את עצמי כביכול משבוע לשבוע. נדמה להם שאני תומך פעם בשמאל ופעם בימין, פעם מלגלג על המזרחיים ופעם משבח אותם. לעתים קוראים אינם בטוחים אם יש להבין את רשימותי כרשימות אירוניות או לקבל אותן ברצינות. ואכן נקטתי בכתיבתי את כל האמצעים שברשותי להתריע נגד כל סוגי הפנאטיות והקיבעון הדוגמטי, המאפיין תכופות גם את הימין וגם את החוגים המתקראים ליברליים.

ואולם הסיבה העיקרית לספר הזה היא הצורך הדחוף שאני חש לזעוק על הכיוון האובדני שאליו הולכת המדינה שהקימו הורי ובני דורם, והנופלת קורבן, פשוטו כמשמעו, בידי זדים. בהיותי אופטימי מטבעי סירבתי זמן רב להכיר בדברים לאשורם, עד למקרה הבא, שפקח את עיני לראות את גסות הרוח התהומית שפרשה את כנפי המפלצת שלה על הכול, והעומדת לטרוף אט–אט כל חלקה טובה.

המקרה הזה שייך לתחום הנחשב כביכול ליקר מכול בסולם הערכים הישראלי: הנופלים במלחמות ישראל, ומה שקרוי “משפחת השכול” שרשמית אני נמנה עמה. שכן כאמור דודי נהרג במלחמת העצמאות, בקרב על חוליקאת, והוא בן 19. ביתנו היה בית מוכה יגון של שכול. הדיירים בבתי השכנים היו מוכי יגון מהשואה.

דודי עלה לארץ מטורקיה בגיל 17 והצטרף לקיבוץ גבולות שבנגב המערבי. הוא נפל באחד הקרבות האומללים ביותר שהיו במלחמה ההיא: מישהו נתן פקודה להסתער על מוצב. בתל אביב כבר הוכרזה ההפוגה הראשונה והם לא ידעו ונקצרו כמו שיבולים. לימים גם נטען שהם נהרגו מאש כוחותינו. גופותיהם נשארו בשדה והושלכו לבור על ידי המצרים. אחרי תום הקרבות הועברו הגופות לקבורה בקיבוץ רוחמה, ומשם לקבר אחים בבית הקברות הצבאי בכפר ורבורג.

מאז אנחנו פוקדים את הקבר מדי שנה, ביום הזיכרון לחללי צה”ל. לפעמים, כשרע לי וטרדות מעיקות עלי, תוקף אותי הצורך לבקר שם שלא ביום הקבוע כדי לשאוב עידוד מהדוגמה ההרואית של הבחור בן ה–19, שהקריב את חייו למען מטרה נעלה. בחלקה האזרחית הסמוכה לחלקה של הרוגי תש”ח נקברו סבי וסבתי, ואני מניח פרחים על מצבתם.

והנה יום אחד הגיעה אלי בדואר האלקטרוני פנייה מעמית למשפחת השכול, עודד מגידו. דודו, יעקב ארנון, נהרג בתש”ט באחד מקרבות מבצע יואב לשחרור הנגב. הוא סיפר שבבואו אל בית הקברות עם אמו נדהמו לגלות שכל חלקת לוחמי תש”ח גולחה בבולדוזר, המצבות נעקרו ממקומן ושלט בשטח החרוש שהיה בית הקברות מודיע על “עבודות פיתוח לשיפור השירות” ומתנצל על “אי–הנוחות הזמנית”. בתצלום שצירף למכתבו רואים את האם עומדת נבוכה, פרושת ידיים, כלא מאמינה, מול תל החורבות של מה שהיו הערוגות ומחיצות האבנים שתחמו את קבר האחים שדודי נטמן בו.

נסעתי לשם כדי להיווכח במו עיני במה שנדמה לי כהמצאה דמיונית. קשה היה לי להעלות על הדעת את האפשרות שמישהו יעמוד מול חלקה בבית קברות צבאי וייתן הוראה לנהג של דחפור: “יאללה, תנקה את השטח”. ונהג הדחפור מתניע, ויאללה, מגלח את הדוד שלי שנהרג בקרב, ואת הדוד של עודד שנהרג בקרב אחר. ואת הדודים, והאחים, והבעלים של כל אותן דמויות עטופות יגון ושותקות העומדות דום בטקס ביום הזיכרון ומאזינות לנאומו השבלוני של חבר כנסת כלשהו.

הפגנות גדולות של חרדים היו פורצות אילו ההין מישהו לחשוב על שיפוץ גס כזה של בית קברות יהודי עתיק. עתה אני מצטער קצת שאין לנו, שרידי הקרובים של הנופלים במלחמת תש”ח, טמפרמנט של חרדים משולהבים. עמותות אסלאמיות ושמאליות נלחמות נגד המחיקה של בתי קברות מוסלמיים בארץ. עתה אני מצטער קצת שאני לא מוסלמי ולא שמאלן. אני סתם נעבעך מנומס שמנסה איכשהו למצוא היגיון או הצדקה למעשה הברברי הזה. אולי באמת היתה פה סכנת התמוטטות? אולי נפער בולען והיה צריך לכסותו?

פעם הבלתי אל מקום לרגלי הגולן, שבו קובר צה”ל גופות של מחבלים וחיילי אויב שאין להן דורש. גם שם שדה משוטח ואין מצבות. כך נראתה חלקת לוחמי תש”ח בבית הקברות של כפר ורבורג. איזו בושה לאומית, דתית ואנושית! מתחת ליריעות ניילון כחולות ערמו את המצבות הישנות של החללים, שיוחזרו מן הסתם למקומן אחרי השיפוץ. האי–נוחות זמנית בלבד, רבותי הנופלים. הפשיטו את עצמותיכם עירומות, אבל לא נורא, תכף יכסו אתכם מחדש ְּ בשלמת בטון ומלט משופצת ומעוצבת. עד ליום הזיכרון הבא הכול יהיה בסדר.

אני יודע בדיוק מה אמרו לעצמן עצמותיו של דודי בנג׳י כשעלו עליהן גלגלי הדחפור. הן אמרו: אנחנו כבר מתים ישנים, אלטע–זאכן, לא אופנתיים ולא רלוונטיים. שכחו אותנו כאנשים אינדיווידואליים ונהפכנו לריבועי אבן בפארק. וכשפארק עובר שיפוצים, מעבירים את הריבועים הצדה ומחזירים אחר כך. יש להניח שדודי אומר זאת בלי שום ציניות, כי הוא באמת היה נאיבי, המסכן. הוא האמין אז שטוב להקריב את החיים למען המדינה הזאת.

ומתוך ששמי כשמו של דודי, ומתוך שמצאתי, מתחת ליריעת הניילון, את שמי שלי חרות על המצבה שנעקרה, החלטתי באותו רגע, יחד עם הבוז העמוק שמילא אותי לעושי הנבלה הזאת, שעלי למהר להקים לי מצבה, ומצבתי שלי תהיה ספר, שלא יהיה תקוע באדמת הארץ או בבטון שלה, וכך לא יוכל שוב שום אדם לחלל את כבודו של אף אחד מהאנשים המוזכרים בו אפילו לרגע, אפילו ליום, לשבוע, לחודש או לחודשיים, אפילו באופן זמני ואפילו למען מטרה נעלה כמו “שיפור השירות”.

העקירה הזאת של המצבה לימדה אותי שהמלחמות הישנות והמתים שלהן והעבר בכללותו, נהפכו כבר לחצי אגדה, למין תפאורה להצגה של “זכותנו על הארץ”, המוצגת פעם בשנה ביום הזיכרון וביתר ימות השנה ־ למי אכפת. היא לימדה אותי כמה אבסורדית היא הקדחת הישראלית הזאת לעצב מחדש ולשפץ ־ מטבחים, דירות, מדרכות, לשבור מרפסות ולצרפן לסלון, ואת הסלון לצרף למטבח. תראה, אדוני, נעשה מקבר האחים שלך בובה, זה ייראה גדול, חבל על הזמן!

מי ייתן והיה לי טמפרמנט של מפגין חרדי, שמאלני או מוסלמי! הייתי מתעל אותו לארגן טיולים לנערים לפני גיוס אל בית הקברות הצבאי המגולח בכפר ורבורג. כך יוכלו הצעירים האלה, שיישבעו בקרוב אמונים לצה”ל ויתחייבו למסור את נפשם למען המדינה, לראות מה עלול לקרות להם אם חלילה ייהרגו בקרב. יתאבלו עליהם זמן מה, עד שיימאס, והם יהיו למתים אלטע–זאכן, ולאיש לא יהיה אכפת שהמצבה שלהם הוערמה מתחת לניילון בצד ושבולדוזר חרש אותם והעז להפריע את מנוחת העולמים שלהם. וכשאגש אל המקום שבו נעקרה מצבתו של דודי ממקומה, “למען שיפור השירות”, יישמע קולו המו ּכר כל כך של קבלן, אולי מנהל עבודה, קורא מרחוק: “יאללה, מה זה הרגישות הזאת, מה, אתה הומו או משהו?”

 

והנה בלי שים לב לדבריו הגסים חפרתי בציפורני בקרקע הלס, עד שהרגשתי שאני נוגע באיש הזה שלא הכרתי מעולם, ולאט לאט חילצתי אותו מן האדמה האפורה וסבך השורשים, והזמנתי אותו להיות המאזין לספר הזה, כי מי יודע אם יהיה מאזין אחר, ולי יש כל כך הרבה לספר לו.

מה עוד קורא: מה עוד קורא:
נראה אותך חוצה את זה בחיים
הדר לוטן
₪64 ₪50
חידת הכפולים
נורית זרחי
₪70 ₪50
צד מערב
יצחק לאור
₪50 ₪40
כל הזכויות שמורות לאפיק 2024 עיצוב ODT