מדריך לגידול ילד / אלדר גלאור (2015) בהוצאת אפיק - ספרות ישראלית
מדריך לגידול ילד אלדר גלאור
מדריך לגידול ילד אלדר גלאור מס עמודים: 327 שנת הוצאה: 2015 עיצוב עטיפה: Uber-nice.com
מחיר: 49
הוסיפו לסל
לכל ספרי אפיק

 אב מגדל את ילדו על הר ביישוב אקולוגי, אי שם בצפון. האֵם קיבלה עבודה במרכז הארץ והיא נעדרת מהבית. הילד גדל בין מטעי זיתים, צמחי תבלין, קידות שעירות וגינת ירקות, אולם החיים על ההר אינם פסטורליים כמו הנוף המקיף אותו. האב והילד מתמודדים עם אתגרים רבים.

מתוך האבנים המסותתות שמשמשות את האב לבניית הבית והסטודיו שבו הוא כותב, בוקעת היסטוריה פוליטית שמרעידה את הקרקע; רוחות מזרחיות שמנשבות על ההר בעוצמה מהוות רקע חיצוני למאבק של האב לגדל ולחנך את בנו לקראת אתיקה חדשה, שמתכתבת עם שורות מתוך רומן החניכה הראשון, הלוא הוא “אמיל” של ז’אן ז’ק רוסו.

אלדר גלאור מציג את המורכבות האינסופית של גידול ילדינו באופן ישיר, כן ובלתי אמצעי, ומעמיד את המציאות לבחינה מדוקדקת דרך מבטו האותנטי, החקרני והמסקרן. הוא שואל מהו חינוך ומהי טובת הילד, איך שומרים על רוחו הייחודית בתוך המסגרת, וכמה גבוה אנחנו יכולים לאפשר לו לעוף.
הפרוזה הדוקומנטרית האינטנסיבית של גלאור מורכבת משכבות גועשות של חומרי מציאות שדוחקים זה את זה ונמצאים בקונפליקט תמידי.
מדריך לגידול ילד לוקח אותנו למסע חינוכי מאתגר, מרגש ומעורר מאין כמותו. מסע של אבא ובן.

אלדר גלאור, שירת ביחידה מובחרת, למד משפטים ופילוסופיה באוניברסיטת תל אביב ותואר שני בספרות אנגלית, כתב מחזות שהועלו בפסטיבלים ובתאטראות פרינג’ בישראל , שנים ממחזותיו זכו בפרסים, אחד מהם צונזר. מתגורר בגליל המערבי ביחד עם אשתו ושלושת ילדיו.

 

חלק א’ / סתיו

1

אמיל רוצה שאני אהיה זקן שצועק “אל תהרוג אותי” והוא יהיה גיבור-על שהורג אותי. בקרוב הוא יהיה בן חמש. קרני שמש אחרונות מבצבצות דרך שיח היסמין ששתלתי במרפסת המערבית. בסתיו הבתים הלבנים של הכפר הדרוזי ירכא נצבעים בארגמן. רוח קרירה נכנסת מהחלון הגדול שמשקיף אל הים.

“לא עכשיו”, אני אומר, אבל הוא לא מוותר.

“אני זקן, אל תהרוג אותי”, אני צועק.

אמיל מכוון אליי אקדח לייזר דמיוני וקורא: “פיו, לייזר, הרגתי אותך”. אני מת לכמה שניות, אבל קם לתחייה.

“עוד פעם”, הוא דורש.

אני שוב צועק והוא שוב הורג אותי. בפעם החמישית אני לא קם. כעבור כמה שניות הוא מצווה: “קום”, אבל אני נשאר לשכב על השטיח בעיניים עצומות. הוא מטלטל אותי ופוקד עליי לקום. אני לא זז. אני שומע אותו הולך אל החדר שלו. אני שומע דברים נופלים. הוא חוזר עם ערכת רופא מפלסטיק שקניתי לו ב”מלך הצעצועים”. הוא מתחיל לבדוק אותי. אני מרגיש את הסטתוסקופ על הלב. הוא נותן לי זריקה אל תוך האוזן. אני רוצה לצעוק שזה כואב, אבל מתאפק. אחרי עוד כמה שניות הוא אומר שנמאס לו מהמשחק. אני עדיין לא זז. עוברות עוד כמה דקות שבהן הוא כנראה חושב מה עליו לעשות, ואז נשכב לצדי. אני שומע את הנשימות המתוקות שלו בצמוד לאוזן שלי. אני פוקח את העיניים. הוא מתבונן בי עם העיניים החומות הנהדרות שלו. אני מנסה לחבק אותו והוא מתחמק. אני מסביר לו שזה היה בצחוק, אבל הוא לא עונה. הוא מתרומם והולך לחדר שלו.

בלילה אני שומע אותו בוכה. אני מזנק מהמיטה ורץ לחדר שלו. הוא מחבק אותי חזק ואומר שיש לו חלומות מאוד רעים. הוא שואל אם הוא יכול לישון איתי במיטה. אני אומר לו שכן.

ג’בר הטרקטוריסט מגיע מוקדם בבוקר. אני מתכנן לבנות היום טרסה מבולדרים שתתמוך בצלע הדרומית של ההר. אמיל עדיין ישן. אני מכין לג’בר קפה שחור. הוא לוגם שתי לגימות ואומר שהקפה שלי חרא.

“מה אתה רוצה לעשות היום?” הוא שואל.

אני אומר לו שאני רוצה לבנות טרסה בגבול הדרומי של האדמה, ושייסע להביא אבנים גדולות. אני מעיר את אמיל ומכין לו שוקו וסנדוויץ’. אני מאיץ בו שישתה כבר את השוקו.

הגן ממוקם ליד הדואר של היישוב. מדרגות מאבן מסותתת מתפתלות בין טרסות שבנויות מאבני לקט מקומיות ומובילות אל מבנה סטנדרטי שנבנה בכספי המועצה המקומית. אני נותן לו נשיקה ומבקש ממנו לעלות לבד. אמיל לא זז.

“ג’בר מחכה לי”, אני מאיץ בו. בקצה המדרגות אני מבחין בסייעת של הגן. היא תימנייה חסרת גיל, שופעת חום ואמפתיה ובימי שישי מכינה לילדים ג’חנון, שאמיל אומר שהוא הג’חנון הכי טעים בעולם.

“נו, לך”, אני אומר. הוא נכנס לגן. הסייעת מחבקת אותו. הוא מתמסר לחיבוק. אני נוסע בחזרה אל ג’בר.

מתחת לבית שלנו נטוע מטע זיתים. כמה עשרות מטרים מתחתיו עובר ואדי שבחורף הופך לנחל שזורם בכוח אל הים. סוחר הקרקעות הדרוזי, שדרכו קנינו את האדמה, סיפר שההר שלנו מכונה “המונֶה”, שזה מחסן תבלינים בערבית, ובכפרים הדרוזים מסתובב סיפור על אוצר מטבעות זהב שמוסתר במקום כלשהו על ההר, ובוואדי, לא רחוק מהאדמה שלנו, רצחו פעם גבר ואישה דרוזית שנָאַפָה.

ג’בר הטרקטוריסט ליווה אותנו מהיום הראשון. הוא פרץ בפטיש של ה-JCB את השביל שמוביל אל האדמה. הוא היה שם כשהמנוף הוריד את צריף העץ. אמיל היה אז בן שנתיים. במשך השנים הוא הביא בכף הקדמית של הטרקטור עשרות רבות של בולדרים משדות האבנים ובנה איתם את הטרסות. הוא חפר בכף האחורית של הטרקטור שמכונה בּום את בור הספיגה ואת הבורות לעצים, ולימד אותי איך מבדילים בין עץ זית סורי לעץ זית נבאלי, ואיך לוכדים תולעי סס הנמר שמכרסמות את הגזע של הנבאלי, ואיך מחממים את הקצה של צינור הארבעה צאל כדי שיצליח להשתחל אל הצינור הנגדי.

ג’בר מגיע כמה דקות אחריי עם שני בולדרים בכף הקדמית של ה-JCB. הוא מניח אותם בעדינות במטע הזיתים מתחת לבית. אני עולה על הטרקטור, ואנחנו נוסעים ביחד אל שדות האבנים. ג’בר לא מפסיק לקלל את אבא של אשתו, שהוא הבעלים של הטרקטור וג’בר עובד כשכיר עבורו. אבא של אשתו ירש מאבא שלו כמה עשרות דונמים של מטעי זיתים ששוכנים בתוך תחום היישוב האקולוגי שבו אנחנו גרים. הוא הקים חברה לעבודות עפר וכעת הוא הבעלים של משאית גדולה להובלות, הטרקטור הזה ומכבש קטן להידוק מצעים. בשנים האחרונות מחירי האדמות ביישוב האקולוגי נסקו עקב ביקוש הולך וגובר של הורים צעירים שנמלטים מהמרכז ומבקשים לגדל את ילדיהם בטבע.

אבא של אשתו הפך לאדם עשיר, אבל ג’בר לא יזכה ליהנות מכך. החקיקה האזרחית והשוויון בין המינים לא שינו את מעמדן של הנשים בעדה הדרוזית. ג’בר ייאלץ לעבוד לנצח על הטרקטור ולהתבונן מרחוק בעושר שיעבור לאחיה המפונק של אשתו.

הוא שואל אם יש לי מאה אלף שקלים להלוות לו.

“למה אתה צריך?” אני שואל.

“אני שונא את החיים שלי”, הוא עונה.

אני אומר לו שאני מוכן להלוות לו את הכסף בתנאי שהוא יקנה טרקטור ויתחיל לעבוד כעצמאי. ג’בר מתעצבן עליי ואומר שאני לא מבין כלום.

אמיל מעריץ את ג’בר הטרקטוריסט, אבל בכל פעם שג’בר מציע לו לעלות על הטרקטור הוא נצמד אליי. לפני כמה שבועות לקחתי אותו לאבו סנאן, לשחק עם הילד של ג’בר. הבית הבריק מניקיון. בדרך חזרה אמיל שאל למה הבית שלנו כל כך מלוכלך. באותו לילה, כשהשכבתי אותו לישון, הוא שאל אם הבית של ג’בר כל כך נקי בגלל שהוא דרוזי. אמרתי לו שהאישה של ג’בר לא עובדת ומשקיעה את רוב הזמן הפנוי שלה בניקוי של הבית. אמיל שתק לרגע. אני משער שהמחשבה על אמא שלו שכן עובדת והוא בקושי רואה אותה חלפה לו בראש. אחרי כמה שניות הוא שאל, “למה היא לא עובדת?”

אמרתי לו שאני לא יודע.

בצהריים המקטע הראשון של הטרסה מוכן. ג’בר כבר רותח. זה בדרך כלל קורה באותה שעה. בעוד כמה דקות, בתזמון מדויק, אבא של אשתו יתקשר אליו במירס ומיד יתחילו הצרחות, וכמו שהן יתחילו בפתאומיות כך הן גם ייגמרו, אבל ג’בר יהיה מותש. הוא יניח את היד על הלב ויטען שהעולם הזה דפוק. בזמן שייוותר עד לסופו של יום העבודה הוא יהיה מכונס בעצמו ויהיה מסוכן לבקש ממנו משהו. אני מנצל את הרגעים האחרונים לפני ההתפרצות ומבקש ממנו להביא עוד אבנים לטרסה, ונוסע לקחת את אמיל מהגן.

הגננת עומדת בכניסה. היא מחייכת אליי חיוך מאולץ ואומרת שאמיל משחק עם אחת הילדות בארגז החול. לפי החיוך המאולץ אני משער שמשהו קרה. אני מנסה לחמוק החוצה, אבל הגננת קולטת אותי וחוסמת את המעבר.

“אנחנו צריכים לדבר”, היא קובעת.

היא שותקת כמה שניות ומתבוננת בי במבט מאשים ואז מדווחת שהיום היא ניסתה ללמד את הילדים מחרוזת שירים לכבוד ראש השנה ואמיל שיבש בכוונה את המילים של השירים והיא נאלצה לשלוח אותו לחדר השקט.

“אמיל רגיש לרעש”, אני מנסה, אבל הגננת מיד מגיבה בכעס. שירים של ראש השנה הם לא רעש ואם הוא לא אוהב לשיר אז הוא לא חייב לשיר, אבל לשבש את המילים ולמנוע מכל הילדים לשיר את השירים זה כבר עניין אחר, ומלבד זאת היא חושבת שזו רק דוגמה לבעיה יותר חמורה. לאמיל יש בעיית תקשורת. הוא לא יודע איך לנהל מערכות יחסים דיאלוגיות עם ילדים אחרים ולפעמים הוא אומר לילדים דברים כל כך נוראיים שגורמים להם לבכות, והיא לא מבינה מאיפה הדברים האלה יכולים להגיע.

היא מתכוונת לאירוע שהתרחש בשבוע שעבר. אמיל איים על יאיר, שהוא ילד שמנמן ולא כריזמטי, שהוא יקצוץ לו את האיברים ויכניס אותם אל תוך חבית מלאה בחומצה. יאיר התחיל לבכות. בערב אבא שלו התקשר. הוא התלונן שהילד חזר מהגן מבועת ולקח לו שעות להרדים אותו, וביקש ממני לדבר עם אמיל.

אני שואל את הגננת מה היא מציעה.

הגננת מתאפקת. אני משער שהיא היתה רוצה להגיד עוד משהו, אבל לא אומרת. היא מציעה שנערוך פגישה משותפת עם הפסיכולוגית של המועצה.

אני אומר לה בסדר.

אמיל שוכב בלי חולצה בתוך ארגז החול. ילדה עם תלתלי זהב ועיניים חולמניות מלטפת לו את הגב בקליפה של גזע אלון. העיניים של אמיל עצומות. אני מחליט לתת לו להתענג עוד כמה דקות.

התחלתי לכתוב על אמיל באותו זמן שבו יעֵלה קיבלה את העבודה במרכז. הורים חווים את הילדות בצורה פרגמנטרית. כמה דקות בבוקר ועוד כמה דקות בערב לפני השינה. באותן דקות ספורות הם אמורים להשלים פערי מידע ולבנות את תמונת המציאות של הילד. ילדים תמיד היו חומר גלם שצריך ללוש אותו ולעצב ולהתפלל שיֵצא ממנו משהו טוב, אבל עקב שינויים מבניים במודל התעסוקה ובחלוקת הנטל בין הגבר לאישה, ריבוי של תיאוריות חינוכיות ובעיקר תשומת לב מוגזמת, גידולם הפך בשנים האחרונות להיות עסק מורכב למדי. מעבר להתמודדות עם הסכנות והחרדות הוא גם מצריך קבלת עשרות החלטות מדי יום. מערכות היחסים שהילד מנהל עם העולם הפנימי שלו ועם העולם החיצוני משתנות כל הזמן ודורשות תחזוקה מתמדת.

אמיל יושב על הספה בסלון ובוהה באוויר. השעה ארבע. לפני כמה דקות הוא סיים לצפות בפרק בסדרה “מלך הדינוזאורים”. מדובר בזוועה אסיאתית רעשנית במיוחד, המספרת את עלילותיהם של שלושה ילדים, מקס, רקס וזואי, המשתייכים לחבורה סודית שמטרתה לאסוף את כל הדינוזאורים הלכודים בתוך קלפים קסומים, ולמנוע משודדי הדינוזאורים האכזריים ששייכים לצוות אלפא להשתלט עליהם וליצור בעזרתם ממלכה של דינוזאורים בעולם המודרני.

“משעמם לי”, הוא אומר.

אני לא מתייחס.

הוא שוב אומר שמשעמם לו.

“מה אתה רוצה לעשות?” אני שואל.

הוא מהרהר כמה שניות ואז אומר שהוא רוצה לשחק עם יואב בבקוגן החדש שקניתי לו ב”מלך הצעצועים”.

בקוגנים הם כדורי פלסטיק מגנטיים. כשזורקים אותם על הרצפה הם נפתחים והופכים לדמויות זעירות של לוחמים. הבקוגנים מבוססים על סדרת טלוויזיה קנדית-יפנית, שעוסקת בעולמות וירטואליים הנקראים ניתיה, גנדליה וסטרויה, שהם עולמות מקבילים לכדור הארץ שמורכבים משישה יסודות: אש, אדמה, אור, חושך, מים ואוויר. העונה הראשונה מתמקדת בסטרויה, שכמעט נחרבת בגלל נאגה הרשע, דבר שמאיים גם על קיומו של כדור הארץ ומאלץ את גיבורי הסדרה לצאת ביחד עם הבקוגנים שלהם למלחמה. בשלב זה לאמיל יש רק את דראגו, שהוא הבקוגן הכי מורכב מהבחינה המוסרית. בשבועות הקרובים הוא יצליח לסחוט ממני גם את פריאס שמייצג את הטוב ואת דיאבלו שמייצג את הרע ואת אקווימוס שהוא שיבוט דיגיטלי ואת טריסטן ואת רדיזן ועוד כמה עשרות לוחמים.

“נו”, אמיל מתעצבן.

“אי אפשר”, אני אומר ומוסיף שיואב בן עשר.

“אז מה”, אמיל מתבונן בי בתמיהה.

אני מנסה להסביר לו שיואב גדול ממנו בחמש שנים ובטח כבר לא מתעניין בבקוגנים, אבל אמיל מתעקש לא להבין את המשמעות של פער הגילים. אני מאבד את הסבלנות ואומר שיואב לא יכול להיות חבר שלו, ושיתחיל להיות יותר נחמד לילדים בגיל שלו. אמיל מתחיל לבכות. הוא מאשים אותי בכך שאין לו חברים, ואני מטיח בו שאין לו חברים בגלל שהוא מתנהג לא יפה אל הילדים בגן. הוא שותק לכמה שניות ואז קובע שזה לא נכון.

“של מי אתה חבר בגן?” אני שואל.

“של יאיר”, הוא משקר.

“אני יכול להתקשר לאבא שלו”, אני מציע. אמיל לא עונה. הוא זורק לעברי מבט זועם והולך לחדר שלו.

אחרי התקרית שבה אמיל איים על יאיר שהוא יקצוץ לו את האיברים ויכניס אותם אל תוך חבית מלאה בחומצה, שאלתי אותו למה הוא לא אוהב את יאיר. אמיל ענה שהוא כל הזמן מזיע ויש לו ריח של גבינה לבנה והוא בחיים לא יהיה חבר של ילד עם תלתלים. שאלתי אותו מה הבעיה עם תלתלים. הוא לא ענה.

אני מתקשר לאמא של יואב לשאול אם אמיל יכול לבוא לשחק עם יואב בבקוגן. היא שואלת את יואב. הוא אומר שכן.

הדרך אל הבית שלהם עוברת בין מטעי זית. שורות של עצי ברוש מפרידים בין החלקות. עץ עוזרר קוצני וכמה עצי שקד ושיחים של אלות מסטיק שגדלות לגובה במקום לצדדים נטועים לאורך הדרך. בנקודה מסוימת, לא רחוק מהשביל שמוביל אל הבית שלהם, יש בריכה טבעית מאבן עם חבצלות מים. בלילות הקיץ אפשר לראות שם להקות של חזירי בר שמגיעים לשתות. הבריכה מוצלת בזכות עץ תות ענקי שאבא של יואב נטע. לפעמים אני מחביא לאמיל ממתקים בין השיחים שמקיפים את הבריכה ומספר לו שפיית הממתקים השאירה לו אותם.

כשאנחנו מגיעים, אבא של יואב מכין את הגג לקראת החורף. אני יושב עם האמא במרפסת. הבית החל כצריף רעוע שהאבא בנה. עם השנים נולד יואב ואחריו נולדה אחותו הקטנה ולצריף נוספו שני חדרים. על אחד מקירות המרפסת תלויות לייבוש צמות של שום ואלומות של טימין וזעתר וציטרה סגולה, שהאבא אוסף בשבילים. על הרצפה מונחים ארגזים עמוסים בפול ובלוביה. אמא של יואב נאנחת ואומרת שנמאס לה לבשל כל יום פול ולוביה, אבל אבא של יואב לא מרשה לה לקנות ירקות שלא גדלים בגינה. היא מספרת שהילדה חזרה היום מבית הספר בוכה. אחת הילדות בכיתה אמרה לכל הבנות שלא יתקרבו אליה כי השיער שלה מפוצץ בכינים. אבא של יואב צועק מהגג שהילדה מהכיתה צודקת ושצריך למרוח לאחות של יואב נפט על השיער. אמא של יואב שותקת ואז מסננת בשקט שהוא לא מרשה לה להשתמש בחומרים כימיים ממניעים אקולוגיים, אבל האמת היא שהוא מתקמצן לקנות חומר בבית מרקחת.

יואב מלמד את אמיל איך לזרוק את הבקוגן כמו שצריך ומלהיב אותו בסיפורים על בקוגנים נוספים שאמיל לא שיער בכלל שהם קיימים. התשוקה לפלסטיקים לא במהרה שוככת. בעוד כמה שבועות אמיל יבלה מול הפלזמה בבית של הסבתא שלו ויצפה ברציפות בעשרות פרקים של הסדרה.

אני אומר לו שאנחנו הולכים.

“לא”, הוא עונה בנחרצות.

אני לא מגיב.

“אנחנו לא הולכים!” הוא קובע.

אני מתרומם.

“זה לא פייר”, הוא מעביר הילוך. “תמיד כשאתה גומר לשתות את הקפה ולעשן את הסיגריה אנחנו הולכים”.

אני לא מתכוון להיכנס לוויכוח מיותר שיכול להימשך דקות ארוכות וסביר להניח שייגמר בבכי. אני אומר לו שהשמש כבר שקעה ובקרוב יהיה חושך ואני הולך הביתה, ואם הוא רוצה הוא יכול להישאר. לרגע הוא מופתע מהאפשרות שנפתחה בפניו, אבל אז שואל בחשדנות אם אני אבוא לקחת אותו.

“לא”, אני עונה. “תחזור לבד”. אני נותן לו נשיקה על הראש ומתחיל ללכת בשביל הצר שמרוצף באבני לקט שטוחות. משני צדדיו של השביל נטועים עצי שסק ובקצה שלו גדל חרוב ענקי, שאבא של יואב אומר שהוא עץ מבורך ובעונה הוא סוחט מהחרובים שלו דבש. אני נעצר בקצה השביל וממתין. אמיל עדיין עומד על המרפסת ולא יודע מה להחליט. עוברות עוד כמה שניות עד שהוא צועק, “חכה לי”. באמצע הדרך הוא מבקש ממני להרים אותו על הידיים, כי הרגליים שלו כבר עייפות.

בלילה אני משכיב אותו לישון. לפני שאני יוצא מהחדר הוא תופס לי את היד ושואל אם באמת התכוונתי להשאיר אותו לבד.

אני מחבק אותו ואומר שלעולם לא אשאיר אותו לבד.

מה עוד קורא: מה עוד קורא:
אבא חלליות
יונתן ורדי
₪89 ₪50
שיעור מולדת
אורי הולנדר
₪96 ₪35
לגן עדן עם החמורים
בני ציפר
₪65 ₪49
כל הזכויות שמורות לאפיק 2024 עיצוב ODT