מהתחלה / צילה חיון (2016) בהוצאת אפיק - ספרות ישראלית
מהתחלה צילה חיון
מהתחלה צילה חיון מס עמודים: 233 שנת הוצאה: 2016 עיצוב עטיפה: Uber-nice.com
מחיר: 65 ₪49
הוסיפו לסל
לכל ספרי אפיק

צילה חיון שבה עם משפחתה מחופשת קיץ על שפת הים. צרור יריות קורע את שלוות הנסיעה הלילית הביתה. פיגוע ירי. צילה סופגת פגיעה אנושה, מונשמת ומורדמת, עוברת סדרת ניתוחים ואחריהם נכנסת לתהליך החלמה ממושך. ספרה של צילה חיון חוזר אל הרגע שבו הזמן עמד מלכת והנפש נעשתה לצרור של פחדים ומכאובים. האם אפשר לצקת משמעות בכלים שנשברו, להיוודע מחדש אל גוף, שהפך באחת לארץ זרה? בלשון פיוטית וכובשת, בכישרון נדיר, מגוללת חיון סיפור מסעיר  של חזרה לחיים, הנפתח אל המיתי ובה בשעה טווה בסבלנות את רקמתם של החיים המתאחים ונוגע בפרטי פרטיהם. מבלי משים כמעט, נעשה סיפורה של אישה אחת וסביבתה הקרובה לסיפור חיינו כאן  במקום הזה – החיים שישנם והחיים שעוד יכולים להיות. חיון מפסלת בַּכאב, אבל הדיוקן שהיא מוציאה מתחת ידה מזדהר בגוני גוניה של האנושיות ואוצר בתוויו העדינים את הנדיר שבמשאבים – תקווה.

צילה חיון נולדה  וגדלה בחיפה. למדה באוניברסיטה העברית ובמכון שכטר למדעי היהדות. הקימה בשנת 1996 את חברת חותם ליזמות תרבות
הפועלת בתחום הספרות וקידום אמנויות. אוצרת ומפתחת תוכן עבור  מוסדות תרבות.
כיהנה כמנהלת אמנותית של פסטיבל הסופרים הבינלאומי ויצרה פרויקטים מגוונים בשדה הספרות.

קובי מידן (2016), חוצה ישראל עם צילה חיון 

שלומית כהן-אסיף (2016), הארץ. “מהתחלה”: אוטוביוגרפיה מטלטלת על כאב והישרדות

אמילי עמרוסי (2016), ישראל היום. יוצאת לאור

לא הייתי צריכה להציץ בשעון בכדי לדעת שהשעה כמעט חמש לפנות בוקר, ויעבור זמן עד שתזרח השמש. זו השעה הקבועה של החיה המתעוררת לנסר את סורגי כלאה החלודים. נסירה אטית שאינה מרפה. אבל אני סירבתי להקשיב לה. היטבתי את שולי השמיכה  והעמקתי להתחפר בה ובסדין המקומט, מתעקשת להמשיך בשנתי.

בבוקר, בחלון המטבח אפשר היה לראות שהגשם שירד בלילה הותיר את הרחוב רחוץ, כביש האספלט רטט כעורו של כלב. טיפה נותרה  תלויה בקצה פטמת הלימון התלוי בענף ממול, נוצצת באור הבהיר. הרוח  פרע את  כפותיו של דקל הוושינגטוניה הגבוה והוא הניע בראשו בהסכמה. החתול הג’ינג’י השמן התפרקד על הענף העבות, מנדנד את זנבו השעיר אנה ואנה, פוקח ועוצם עיניו חליפות. זוג שחרורים שִרקק זה לזה, מתאם סיכומים אחרונים של בוקר לפני שכל אחד יתעופף למלאכת יומו.

מוציאה את הכלים השטופים מסלסילת הפלסטיק האפורה של מדיח הכלים ומניחה אותם  במקומם במגירת הסכו”ם. מזלג נוקש במזלגות, סכין נוגע בסכינים. כפית מצלצלת בכפיות. מנגינת  השגרה, ידועה וסודית. שיר של יום.

***

הנה הגיעה האימה, הגיחה מעבר למעקה. אני מחכה לה תלויה בשתי ידי.

להרפות, לעזוב, להיעלם.

לא לישון!!!! מישהו צועק,  את שומעת אותי? לא לעצום עיניים!

מתנדנדת מעל, התהום קוראת לי, בואי.

עוצמת עיניים לרגע, משחררת, מרחפת כמו נוצה אל האדמה, קלות, רכות.

לא לעצום עיניים. צעקות מתדפקות לי באוזניים.

כוח עצום מהדק את רגלי, מועך אותן במכבש, מסובב ומותח.

להיות להיות, לא לעזוב.

אבל החיים מתנדפים ומתרוקנים,  נשפכים  ממני כמו מספל סדוק.

עוד מעט. עוד קצת. הרפי. הניחי.

הצעקות מגיעות אלי  ממרחקים. מחזיקה בכל הכוח.

לא ליפול לא ליפול לא ליפול. לא לעזוב. לנשוך בשיניים.

לא עוזבת לא מרפה לא מפסיקה לא חדלה לא מנתקת לא

קול אומר, עכשיו את יכולה לישון.

אני נושרת אל החשכה.

***

מנסה למצוא חור בערפל. הכל מטושטש, מים רבים מכסים עלי. עולה מצלילה עמוקה, חוצה שכבה אחר שכבה, מגיחה בזינוק חד כמו דולפין שמזנק מתוך המים.

עיניים גדולות, חומות, עמוקות, חמות, מתבוננות היישר לתוכי, עוטפות אותי. אני שוחה בתוך החום שלהן, המבט הולך ומצטלל, מסוחרר קמעה, מטושטש, ושוב מתבהר והולך, מתמקד.

יש גם קול, הקול נוזל על תנוך האוזן שלי, חמים; את בסדר, הכל בסדר, את ממש בסדר.

אני מכירה את הקול, הוא מלטף מרגיע.

ברור שאני בסדר, אני פותחת את הפה כדי לומר לו אבל אין לי קול, לא יוצא לי שום קול מהפה.

במבט אני אומרת, אני בסדר גמור. רק אקום, אבוא אליו שיחבק אותי.

אבל הגוף לא זז.

מישהו הניח אותי במיטה מוזרה וקשה. אם אצליח לסובב את הצוואר אוכל לראות איפה אני נמצאת.

בלונים מרחפים מעלי, ורודים כחולים צהובים, קשורים בזר מתנודד בגובה.

איפה אני?

הכל יהיה בסדר, הוא מקרב את שפתיו אל אוזני ולוחש, את תוכלי ללכת, אני בטוח בכך.

ברור שאוכל ללכת, אם רק יפתחו לי את החבלים. אקום ואלך.

תוכלי לעשות הכל.

אני תמיד יכולה לעשות הכל. למה הוא אומר זאת? הקול ממשיך להבטיח, לנחם.

 יד זהירה נשלחת אלי, נוגעת בי במקום נעלם, איפה היא נוגעת?

הגוף נעלם.

***

והרי הכל היה רשום וידוע מראש. ידוע לי. שנים לפני כן, ילדה שחוזרת ומשננת את הפרק בו הטייס הקיטע לומד לרקוד בשתי רגליו הקטועות, הנעולות בפרוטזות, שם במחנה האימונים  ישוב וילמד עצמו להיות טייס במטוס קרב סובייטי. הוא מתאמן בצעדי המחול עם האחות ורה היפה, כי מי שיכול לרקוד, יכול גם להטיס מטוס. והכל מוחשי כל כך, הצעדים והזיעה הניגרת על לחייו ומתערבבת עם הדמעות שיורדות לו כשהוא חוזר לחדר ומסיר את הפרוטזות והכאבים הולמים בגדמים המדממים. או אפילו קודם לכן, בגן הילדים כשהייתי חוזרת הביתה  והולכת ברחוב הגליל  לבדי , הולכת על הגדר הגבוהה המפרידה בין חצרות הבתים למדרכה, נזהרת לא לגעת במדרכה, יודעת בידיעה ברורה שסכנה אורבת, מאיימת להפתיע בכוח נורא ומוחץ ואחר כך כשהידיעה הפכה לעמומה, רבוצה כגוש דמום מעבר לעיקול, מחכה. והידיעה, שהלכה ונתבססה והתחזקה, שהיתה כמעט ללא נשוא ביום השישי ההוא ממש לפני הנסיעה אל החופים, כשישבתי והעתקתי בדחף פתאום  לדף לבן את השיר על נשל האור,

מי שנשלף מתוך עורו כפנינה מצדפתה מהותו הופכת דמעה עם הזמן

חושב באהבה על השליפה ועל כאבה

כשהוא מונה את פצעיו

הוא מונה את כל הפעמים בהן דרס ופלש וקרע ולקח אליו

מתחיל לפשוט בעצמו את בגדי האור

כאילו כבר נרשמו ראשי הפרקים לסיפור שאפשר לקרוא אותו מראשו לסופו ומסופו לראשו כנחש האוחז זנב בפיו.  תמרורי האזהרה ניצבו בדרך והנורות הבהבו ואני לא ראיתי את הבלתי נמנע שאני הולכת אליו והוא מוכתב מראש, מנוי וקצוב לי עוד בטרם באתי לעולם.

***

מה עוד קורא: מה עוד קורא:
כמש הגן, כבו בתי הקיץ / שבבים
ישראל אלירז
₪60 ₪50
אחותי בזוהר
יעקב ביטון
₪50 ₪45
איך לנצח את העצב בשלושה צעדים
טל ניצן
₪79 ₪55
כל הזכויות שמורות לאפיק 2024 עיצוב ODT