מכות עכשיו / יפתח אלוני (2017) בהוצאת אפיק - ספרות ישראלית
מכות עכשיו יפתח אלוני
מכות עכשיו יפתח אלוני מס עמודים: 53 שנת הוצאה: 2017 עיצוב עטיפה: אינה פרדו Oddity
מחיר: 25
הוסיפו לסל
לכל ספרי אפיק

מסורות ארוכות, כמו כל הרגל, מוחקות את המסתורין. אז למה מכות עכשיו? הן חבוטות כבר מספיק, ובכל זאת, היסוד האפל והמסוייט עדיין נסתר בפרשת מכות מצרים ומעורר קושיות רבות. הגזירות פורצות החוצה מתוך הטקסט המקראי.

מה אשמות הכינים? או הצפרדים? במה אשמים בעלי החיים האחרים המופעלים בדרמה? ובעיקר, אלוהים, אל חנון ורחום, איך הגעת לרעיון המשונה הזה של מכת בכורות?

נורית זרחי

יפתח אלוני – נולד וגדל בקיבוץ גבולות, למד כשהגיע מפעם לפעם לבית הספר.

בוגר הטכניון, חיפה, אדריכל; בוגר מטרופוליס בברצלונה- פילוסופיה נוודית (נומדיזם); סופר ומשורר.

מחברם של גנב החלומות, שיצא לאור בסדרת פרוזה, “ידיעות אחרונות- ספרי חמד” והיה לרב-מכר ושל חלפים שגם הוא ראה אור ב”אפיק”.

יזם ועורך ראשי משותף של “בלוק”- עיר/מדיה/תיאוריה/ארכיטקטורה.

יוזם ומפיק הסדרה “סיפור מהסרטים” עבור ערוץ 2 (טלעד) .

הקים את “אפיק ספרות ישראלית” הוצאה לאור .

דם

כל ערב אני מתיישב לצד דודה לולה, מתבונן בה עוברת על העיתונים, גוזרת מהם את הידיעות המוזרות ביותר, מדביקה בספר הזיכרונות. יום אחד דודתי קוראת: “שומר בלובר שמע קול טפטוף מאולם המאה השבע־עשרה. משהאיר באלומת הפנס על הציור של רובנס, “אונס הבנות של לאוציפוס“, גילה שדמן של הדמויות מטפטף מהציור לרצפה. כשהגיע הממונה על השומרים, כבר היה מאוחר מדי: הדמויות בציור נראו כרוחות רפאים, השמים הכחילו בעוז, ועל הרצפה התפשטה שלולית גדולה אדומה.“
דודתי משתתקת, כתפי הנחושת שלה כפופות, לשון הארד שלה לחוצה בין שפתיה, היא מורחת דבק על גזר העיתון, נאנחת וממשיכה לקרוא: “…מומחי הניקיון לא הצליחו להסיר את הכתם, ההנהלה נאלצה לסגור את אולם המאה השבע־עשרה למבקרים.
“נמאס למנקים מהדם,“ דודתי אומרת, אצבעותיה הבשרניות מחליקות ומהדקות את פיסת הנייר לדף, “הוא כל הזמן רוצה לזרום…“
“נראה מה בכלל אפשר לעשות עם היפי כמוך,“ מצחקק זה שמגייס אותי לצבא, תולה בי את הלובן משורג הנימים של עיניו. “הסָפּר שם, באטליז,“ הוא שואג, מצביע לעבר ביתן מסויד לבן שזרקור מאיר מגגו את עמדת הגיוס שבין האקליפטוסים הגבוהים. “תכסח אצלו את הקוקו, שיראו שיש לך כתפיים, ותחזור,“ הוא פוקד.
אני צועד על השביל, חיילת חולפת על פניי, נלכדת ברסק האור. ראשה מגולח, פניה לבנים כאילו כל הדם אזל מהם. היא נראית לי כמו כוכבת קולנוע או אלה.
“אני מכיר אותך…“ אני נעצר ממש מולה, חוסם את השביל. “איך הגעת לכאן מהלובר?“
“מאודסה, אתה מתכוון,“ היא מותחת את צווארה הלבן, צדה את עיניי.
“אז מה את עושה שם, באטליז?“
“מבשלת שערות.“ שפתיה החיוורות מחייכות.
אני משחרר את גומיית הקוקו, התלתלים השחורים גולשים על כתפיי.
“מה עושים עם שערות מבושלות?“ אני שואל.
“הכול אתה רוצה לדעת…?“
אני מוציא מכיסי את גזר העיתון שדודתי נתנה לי כשיצאתי, קורא לחיילת על הדם שנזל מהציור.
“דודתי אוספת ידיעות מוזרת כאלו, בישול שערות יכולה להיות אחלה ידיעה לאוסף שלה.“
“מוזר,“ עיני החיילת בוהות, “על הקיר במסדרון אצלנו תלוי גובלן שרקמה סבתי לפי הציור הזה, כל לילה אני שומעת את הדם מטפטף, זה מצמיא אותי ואני לא מצליחה להירדם.“
“עשית גם אותי צמא,“ אני אומר.
“לכולם מתייבש הפה לפני שהם נכנסים לאטליז…“
היא מושיטה לי בקבוק מים.
“הם אדומים,“ אני אומר.
היא מנערת, “הנה!“
“הכרתי פעם מכשפה פרעונית שידעה לעשות קסם כזה,“ אני אומר ושותה מהמים הצלולים.
“אני רעבה,“ החיילת אומרת. “רוצה סיבוב לשק“ם? לפני שיקצצו אותך שם…“
אני מרים מבט אל עבר הביתן, על המדרגות האפורות אני מבחין בתרנגולת שמצחצחת בשאננות את נוצותיה. אני רץ ולוכד אותה.
“בואי,“ אני קורא לחיילת, ואנחנו נכנסים למספרה.
בפינה עומדת גזייה בוערת, להבה כחולה מחממת סיר גדול.
“תבשל?“ אני שואל את הסָפּר.
הספר עוקב בעיניו אחר ראשה הזקוף של התרנגולת. “תחזיק ברגליים,“ הוא אומר.
אני אוחז ברגליה הצהבהבות, ראשה נשמט, צווארה לבן כל כך.
בתנועה מהירה מעביר הסָפּר את התער על גרונה.
דם נוזל, מציף את רצפת המספרה.
“תחזרו בעוד שעה, תהיה לנו יופי של ארוחה,“ הוא אומר, עסוק במריטת שערותיה.
הלילה עוטף אותי בלחלוחית המרעננת של סדיני כוכביו, הלילה מניח כפות אימהיות על מצחי הלוהט. קרקור התרנגולת עוד מנקר מתוך האוויר.
“ראית פעם רוח רפאים?“
החיילת נדה בראשה לשלילה.
“אצלנו זו תכונה משפחתית,“ אני אומר, “כל הילדוּת שלי הסתובבו בבית רוחות ודברים כאלה. עכשיו פחות. הראייה של דודה לולה לא כל כך טובה עכשיו…“
“מה עושים איתן?“ החיילת מסתכלת לעבר הירח שאינו זז.
“לא הרבה,“ אני אומר. “אי אפשר לאכול אותן ואי אפשר לדבר עם רובן והן לא שוות הרבה. הן מה‘אונטֶרֶה וֶלְט‘ (כלומר, העולם התחתון).“
החיילת צוחקת. צווארה הלבן נמתח.
“חושבת שיש חלוקה נכונה בין השמימי לארצי?“ אני מסתכל בה, “או שזה רק עניין של כמות הדם.“

מה עוד קורא: מה עוד קורא:
האיש עם הגיטרה הכחולה ושירים אחרים
ואלאס סטיבנס
₪120 ₪89
הים נסוג עוד קצת
אורית פוטשניק
₪78 ₪62
כל הזכויות שמורות לאפיק 2024 עיצוב ODT