ספרו של עמוס רן הוא רומן חניכה מאוחר. לא עול ימים מתבגר עומד כאן במרכז התמונה אלא דווקא אדם בוגר, מודע, שנפשו מתפרקת פתאום באופן בלתי נשלט והוא מוצף בבת אחת עבר, הווה ועתיד. בין ספת הקולגה הפסיכיאטר לבית הריק מבפנים פורש רן באמצעות גיבורו את המבנה האדיר של הזיכרון, הפרטי וההיסטורי, דרך תחנות מכוננות של הוויה ערה, ישראלית-יהודית, העוברת בשירות הצבאי, במחירי השואה, בילדות בנופי קיץ ובחוויות גופניות עזות. כל אלה מצטרפים יחד ליצירת דיוקן יוצא דופן, בעל אלף פרסונות.

בעברית מופלאה ומורכבת, בתחביר צפוף-נשימה ובטון מפוכח, אירוני, שלא מוותר בד בבד על הפאתוס, העמיד עמוס רן יצירת ביכורים בשלה ומלאת עוצמה, המשיבה לאוהבי הספרות את מה שאבד להם.

ד”ר עמוס רן נולד בבית החולים הסקוטי בטבריה, לשם הגיעה אמו בנסיעת לילה בטנדר מאצבע הגליל. בשחר ילדותו השתרך בין שיחי הפטל, עצי התאנה ומשוכות הסברס לצד החצבני בבית הלל, ואחר-כך עברה המשפחה לכרך הגדול קריית-שמונה, שם ספג את ניחוחות  הפליטים מאלף גלויות ססגוניות. בהמשך עברה משפחתו לישראליות נורמאלית בחיפה.

הוא “נחטף” לשירות צבאי קרבי ב”התשה” על גדות התעלה, ואחר-כך במלחמת יום הכיפורים, בהמשך הוא השקיע מאמצים להתנרמל באמצעות נישואים מוקדמים ולימודי רפואה. שני המסלולים שכפה על עצמו אכן הובילו אותו בתלם נורמטיבי, אך ייסרו את נפשו הצמאה לחופש לאורך כל הדרך.  יתכן שהבחירה שלו בקריירה של פסיכיאטר עירוני במקביל לכתיבה ספרותית משתלחת, היא התשובה לנפשו המסוכסכת.

אריאנה מלמד (2018), הארץ. “עומסי כאב בכביש 90”: ההתלבטות ביחס למעשה הכתיבה נהפכת למעיקה

פתח דבר

עלילת הסיפור שלפנינו נעה בנתיב נסתר ומתפתל, במסילת ברזל ארוכה-ארוכה ועליה נוסעת רכבת בת עשרות רבות של קרונות רוחשי חיים, ולכל קרון צבע משלו; לוּ שיחק לך מזלך לצפות ברכבת הזאת באור יום, היה מתגלה לעיניך מראה של להק קשתות צבעוניות הנע בין הרים ובין סלעים; מדי פעם פוקדים על נהג הקטר לסטות מן המסילה הראשית ולהפליג במסילה צדדית, כדי לחקור את מחוזות הפרא הרחוקים מדרך המלך; לפעמים המסילה נגמרת, אך אין בכך כדי לעצור את המסע; שלושים הקרונות הראשונים עמוסים לעייפה בחוליות פלדה להרכבה, וניתן להאריך את המסילה עד מרבץ הברזל הקרוב, שבו אפשר לחדש את מלאי החוליות בעזרת כור היתוך הנישא בקרון כפול מיוחד; עוד שבעה קרונות גדושים אדני-עץ מהוקצעים בכמות קטנה יחסית, מפני שקרון הנגרייה מצויד במסורים מכניים משוכללים לצורך ייצור אדנים נוספים, ולשם כך עוצרים לפעמים וכורתים עצים מזדמנים בצדי הדרך; חמשת הקרונות הבאים מאוכלסים (בתנאי מחלקת עסקים) בעובדים מעולים במגוון מיומנויות כגון: הנדסאֵי מסילה, אנתרופולוג, טכנאֵי אדנים, מהנדס מנוע קיטור בעל תואר בתיאולוגיה, גיאוגרף, משורר שהוא גם רופא כללי, שף ושלושה קדטים למטבח המפתיעים בשעות הפנאי כרביעיית מיתרים, סוּ-שף עם רקע בהומיאופתיה, מהנדס תוכנה, אחות עם ניסיון כברמנית, מדריך כושר, ועוד עובדים מקצועיים לעילא, שקצרה היריעה מִלִמנותם אחד לאחד; עוד שמונה-עשר קרונות לינה בתאים קומפקטיים להפליא משמשים את העובדים הכלליים הידועים בעליצותם ובחריצותם הרבה; קולות צחוק רמים בוקעים בלילות מן המסבאה שלהם, כשהם לוגמים שנַפּס רדוף שֵׁכָר, או מזמרים בקולות ניחרים מעישון כבד (רק בקרון הבּר של הפרופֵשונַלס סומן אזור ללא עישון); קרון המרפאה בוהק בלובנו, ויש בו כמובן עגלת החייאה, חדר ניתוח מתקפל ומערכת מחשבים עם ציוד קצה משוכלל, המאפשר הדרכה בסקייפּ לניתוחי חירום; קרון הגנרטור, קרונות המזון המשומר וקרון הקירור, משרים תחושת ארגון וביטחון; הקרון השלישי מהסוף מכיל חומרי ניקוי, כביסה, “עזרה שנייה”, וקרטונים שתוכנם טרם תויק, גדושים תצלומי מסע מצהיבים, קלטות וידיאו משפחתיות מסגילוֹת מיושן, דיסקטים שחורים, פוליסות ביטוח לאובדן כושר עבודה שלא התגשם, וקבלות על תשלום אגרת טלוויזיה; הקרון האחרון הוא למעשה קטר קטן נוסף הנוסע-נגרר לאחור, כך שניתן לעצור בנקודות מסוימות, להתניע את הקטר האחורי הנוּגֶה ולהסיע את הרכבת כברת דרך ברוורס, כדי להטות את נתיב העלילה בדיעבד; מעורר תמיהה הוא הקרון הלפני האחרון, קרון הנוסעים קונֵי הכרטיסים האחד והיחיד ומעטים בו הנוסעים; ניתנֶת האמת להיאמר שעל-פי-רוב ישוּב בו נוסע אחד בודד, ועבורו נוסעת הרכבת כולה! הנוסע התמים ובר הלבב אינו משער כי יעדו שלו קובע אל-נכון את מסלול הרכבת ורצונו שלו בלבד מניע אותה, וכי גם את סטיותיה מן הדרך – הוא עצמו חולֵל במוחו הקודח; על פי רוב סבור הנוסע כי עלה לתומו על רכבת מזדמנת העוברת בסמוך ליעד נסיעתו הקצרה, וסיבת המסע הארוך וכל המוצאות אותו ואת הרכבת – נשגבים מבינתו, כי יד הגורל בדבר; תמוה שהנוסע אינו מעלה על דעתו לחקור את הרכבת, מנועיה ומניעיה;

נדיר ביותר הוא שהנוסע יגלה את קרון הקטר הבא אחריו וינסה לשנות את הנרטיב, והנה מקרה נדיר שכזה; על הקרון עולים איש מבוגר גבוה וכחוש וילד כבן ארבע; האיש חובש מגבעת ולבוש מעיל גשם ארוך, למרות שזהו יום אביב שטוף שמש וחמים למדי; הילד מזהה את דמותו המשתקפת בשמשת החלון במכנסיים קצרים ירוקים, התלויים על כתפיו העדינות בכתפיות המחוברות ביניהן בשתי רצועות בד אופקיות; הוא מבחין בצורה הנוצרת על חזהו הקטן, ואומר בלבו “מָלבֵּן”; “שב פה, זה הכי נוח,” אומר האיש ברוך; הילד מביט בסקרנות בפחית האשפה הנחושתית התלויה על הדופן; האיש מעיף מבט מוטרד על הקרון הריק; “טוב,” הוא ממלמל חרישית, “זאת נסיעה קצרה,” והוא אומר לעצמו שבתחנה הבאה יעלו ודאי עוד אנשים שיתייחסו אל הילד בחביבות עד שיגיע לתחנה שלו, אך בתי השחי במעיל הגשם נרטבים מבפנים בזיעה; “מה?” שואל הילד והוא סקרן לרשרוּש צלופן מכיס המעיל; “אמרתי שטוב לך,” משיב האיש, “כל הקרון שלך,” וטומן את ידו בכיס מעילו; “ועכשיו,” הוא אומר חרישית, “אני ארד ואתה תכף תגיע לאמא.” נשמעת שריקה ורטט עובר את בשר הרכבת; האיש נדהם מן המהירות בה מוצפות עיני הילד בדמעות בעוצמת חדירה המחייבת אותו לגייס מיד את קדרותו כמחסום קשיח; הקטר מרעים, האיש נסוג לפתח ושולח רגל לאחור, הרכבת מתחילה לזוז, וכשנשמעת זעקה קורעת לב, האיש משליך מן הרציף, כמו לאל שמשליכים לו קורבן להפיס את זעמו, את סוכריית התרנגול הארגמנית, החושפת את סוד הצלופן ומדמימה לרגע את הזעקה הנואשת, והרכבת שועטת לדרכה;