קדיש על חשיכה ועל אור / דנה אמיר (2019) בהוצאת אפיק - ספרות ישראלית
קדיש על חשיכה ועל אור דנה אמיר
קדיש על חשיכה ועל אור דנה אמיר מס עמודים: 62 שנת הוצאה: 2019 עיצוב עטיפה: טליה בר
מחיר: 50
הוסיפו לסל
לכל ספרי אפיק

קדיש על חשיכה ועל אור” הוא ספרה העשירי של דנה אמיר, פסיכואנליטיקאית ומשוררת, ובמובן מסוים הוא משלב את שתי סוגות הכתיבה שלה: השירה והעיון. זהו ממואר בשירה ובפרוזה העוסק הן בבית הילדות הספציפי של המחברת והן בבית הילדות במובנו האוניברסאלי, תוך שהוא פותח צוהר אל האופן שבו מלאכת האֵבל מאפשרת את הקינה על מה שאבד יחד עם האחיזה במה שיישאר אחריו תמיד.

ד”ר דנה אמיר היא פסיכולוגית-קלינית, פסיכואנליטיקאית מנחה בחברה הפסיכואנליטית בישראל, חברת סגל וראש מסלול הדוקטורט הבין-תחומי בפסיכואנליזה באוניברסיטת חיפה, משוררת וחוקרת ספרות. עורכת ראשית של “מארג – כתב עת לפסיכואנליזה”. הוציאה לאור שישה ספרי שירה ושלושה ספרי עיון: על הליריות של הנפש (מאגנס, 2008), תהום שפה(מאגנס, 2013), ולהעיד על העדים (מאגנס, 2018). כלת פרס אדלר לשירה (1992), פרס בהט לספרי עיון (2006), הפרס הבינלאומי ע”ש טסטין (2011), פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים (2012), פרס סצ’רדוטי מטעם ההתאחדות הפסיכואנליטית הבינלאומית (2013), פרס אקו”ם לשירה ע”ש נתן אלתרמן (2013), פרס הפורום הבינלאומי לחינוך פסיכואנליטי (2017) ופרס היימן מטעם ההתאחדות הפסיכואנליטית הבינלאומית (2017).

בחופשות נהג אבי לקחת אותנו ליערות הכרמל

כדי שנקשיב בעיניים עצומות לטבע. על כל אחד

מאתנו הוטל ללכוד רחש כלשהו ולהבחין אותו מכל

הרחשים האחרים: ציוץ של ציפור אחת מני רבות,

צליל חיכוך ענפי שיח מסוים זה בזה, רשרוש העלים

היבשים על האדמה.

מדוע עצמנו עיניים? מפני שהשמיעה והראייה

מפריעות זו לזו. חוש הראייה נוטה להשתלט

על מרחב התפיסה, מסתיר, אולי מסווה, את מה

שהחושים האחרים עשויים היו להבחין בו בתוך

בלִיל הגירויים הכללי. ואילו השמיעה היא חמקנית.

רגע אוחזת בדבר — רגע שומטת אותו. עתים לא

ברור אם צליל מסוים מקורו בפנים או בחוץ. כשאני

מדברת בפני אולם מלא אנשים ומישהו מרים את

ידו — אין מקום לְטָעוּת. אך כשמישהו מדבר מבלי

להכריז על מיקומו — קולו נשמע לי לפעמים בוקע

מאזור אחר לגמרי מזה שהוא ממוקם בו. צלילים

מדברים זה עם זה. הם מהדהֲדים זה מתוך זה,

נמסכים זה לתוך זה.

כשאנחנו עוצמים עיניים אנחנו מאפשרים לחוש

השמע להיות הסולן של תזמורת החושים. סביבה

שנתפסת באמצעותו הופכת להיות סביבה שבתוכה

תדרים שונים מסמנים לא רק את מקור הצליל —

אלא גם את מיקומנו במרחב. לבודד את צליל ציוצה

של ציפור אחת אין פירושו למקם את הציפור.

פירושו להשתמש בהחזר של צליל ציוצה כדי למקם

ביחס אליו את עצמנו.

שכובה על האדמה היבשה אני עוצמת אפוא את עֵינַי.

הרחש הראשון שאני מזהה הוא רחש נשימותיהם

של אחותי ואחַי השכובים לְצִדִּי. אחותי מצחקקת.

אחִי האמצעי נושם חרישית, כמעט מתמזג עם

הרוח. הקטן, לעומת זאת, מתנשף בכבדות, כאילו

אפו סתום. הוא מפחד שיֹאבד לעצמו ולכן מנסה

להתמצא בחלל בעזרת קול נשימתו שלו.

מעלינו מרעידה הרוח את ענפי האורנים. מחטי אורן

דקיקות נושרות על פנַי. אני מנסה לסלק אותן בלי

לגעת בהן באצבעותַי, רק באמצעות כיווּץ השפתיים.

ניחוחן חריף, משכר.

צליל אצטרובל הנושר על הקרקע. צפירת מכונית

רחוקה. רחש עדין של רגלי חיפושית בעשב.

אט־אט מתחילים אשכולות הצליל להיפרד. צליל

רגלי חיפושית אחת מובחן מצליל רגליה של אחרת.

האצטרובל משמיע צליל שונה כשהוא נופל על פניו

ועל צִדו. כל צליל מן הצלילים האלה יוצר הֶחְזֵר

שמקורו באיבר אחר של גופי: צליל האצטרובל הופך

את עמוד השִׁדרה לתעלת שמע, ואילו צליל רגלי

החיפושית מדגדג את קצה האף. הגוף הופך כולו

אוזן.

מה עוד קורא: מה עוד קורא:
אולי נצטרך ליותר מיער
שיח'ה חליווה
₪79 ₪69
כל הזכויות שמורות לאפיק 2024 עיצוב ODT