אבנים ומסמרים

מאת: אליס ביאלסקי

ב-1987, כשמלאו לי שמונה עשרה, התאהבתי בטירוף, עד כדי אובססיה, במוזיקת רוק. האהבה הזאת הכתה בי כמו נחשול, שינתה את אורח החיים שלי, את בחירת הקריירה, את תפישת עולמי ואת הגדרתי העצמית. לפני כן האזנתי אך ורק למוזיקה קלאסית והלכתי לקונצרטים כמה פעמים בשבוע. עם החברים שלי נמנו רק תלמידי האקדמיה על שם צ’ייקובסקי – את יתר ההולכים על שתיים לא החשבתי לבני אדם. האהבה שלי למוסיקה היתה גדולה כל כך, שאפילו נרשמתי לשיעורי ערב בקונסרבטוריון והכרחתי את אמי לקנות לי פסנתר. התאמנתי במשך שעות על נגינת סולמות ועל תרגילים לפיתוח הטכניקה וחוזק האצבעות (ובייחוד הקמיצה, האצבע החלשה ביותר), שחברי המוסיקאים המליצו לי עליהם. מקץ תקופה של אימונים אינטנסיביים נחבלתי בידי – תופעה מוכרת בקרב נגנים מקצועיים, שמבלים זמן רב מדי ליד הפסנתר. היד התנפחה והכאב היה בלתי נסבל. נאלצתי ללכת לרופא, לחבוש את היד, לקחת תרופות. ואם לא די בכך, נאלצתי גם לספוג את ההלצות של חברי, שמצבי נראה להם משעשע מאוד.

כך, חובבנית ככל שתהיה, קריירת הנגינה שלי נחסמה בפני לתמיד. לקחתי את זה קשה, כמובן, אבל כמו קודם, לא הוצאתי את האף מהקונסרבטוריון ואת כל כספי ביזבזתי על קניית תקליטים של מוסיקה קלאסית.

בזמן ששרצתי ימים שלמים בקפטריות של מוסדות מוסיקליים שונים ברחבי מוסקבה ודנתי עם חברי המוזיקאים בניואנסים של הרסיטל האחרון של סביאטוֹסלָב ריכטר או של רביעיית בּוֹרוֹדין, התחילו להתרחש סביבי דברים מעניינים. גורבצ’וב עלה לשלטון והחלה הפרסטרויקה. פתאום צצו ספרים שהדפסתם נאסרה קודם לכן, ובבתי הקולנוע הקרינו יצירות שלא חצו את סף הצנזורה הסובייטית, מה שנקרא “סרטי מדף”. בעיתונים ובטלוויזיה כתבו ודיברו על עניינים, שעד אז אנשים התלחשו עליהם בחדרי חדרים, בצנעה. אִטית מכולן היתה, כמובן, יציאתה מן המחתרת של מוסיקת רוק. עדיין פחדו מפניה. הרוק היה התגלמות ההשפעה המשחיתה של המערב. באמצע שנות השמונים מתחו המנחים ולדימיר פוזנר ופיל דונהיו גשר טלוויזיוני בין ברית המועצות לארצות הברית. בזמן השידור של הטוק־שואו שחצה את מסך הברזל, קמה אשה נרגנת באולפן בלנינגרד ואמרה בתרעומת: “אין סקס בברית המועצות!”. כך בערך היה מצב העניינים גם בתחום הרוק: כולם ידעו שמישהו מנגן אי־שם את המוסיקה הזאת, אבל העדיפו שלא לדבר על כך. זה היה מביש מדי.

ואצלב האוול קיבל אותם בזרועות פתוחות, והקהל בפראג נופף בכרזות שעליהן התנוססה הסיסמה: “הלאה הטנקים הסובייטיים, ברוכים הבאים, רולינג סטונס“. זו היתה הופעה היסטורית. צילום: רויטרס.
עוד כתבות בנושא
למרבה הפלא, אמי היתה זאת שפתחה לי דלת לעולם הרוק. היא הרצתה בבית ספר לרפואה וניהלה בו חוג סטודנטיאלי למוסיקה ודרמה. בזמן החזרות, התלמידים שלה ניגנו שירי רוק רוסיים של להקות כמו אקווריום, משינה וְרֵמֵנִי (שזה “מכונת זמן” ברוסית) וזוֹאוֹפּארק. חלק מהשירים מצאו חן בעיניה והסטודנטים נתנו לה קלטות עם אלבומי הלהקות. אמא הביאה אותן הביתה ונתנה לי להאזין להן.

אלבומי הרוק הרוסי הוקלטו מן הסתם באופן מחתרתי, באולפנים ביתיים. גם ההופעות עצמן התקיימו בדירות פרטיות של חברים ומכרים. המוסיקאים האלה נרדפו, נעצרו ולפעמים אפילו הוכנסו לבתי סוהר. אבל הזמנים השתנו לאִטם. בהדרגה הורשו כוכבי הרוק הרוסים להופיע באולמות של מוסדות חינוך בעלי אופי ליברלי יותר. פה ושם הושמע פתאום ברדיו או בטלוויזיה שיר חדש של אקווריום או קינוֹ. בתחילה, בהיותי חסידה של שוברט ובטהובן, המוסיקה כשלעצמה לא נגעה בי, אבל הטקסטים, האנרגיה, תחושת המחאה והחופש – כל אלה עוררו בי עניין. התחשק לי ללמוד יותר על הרוקנ’רול הזה. אחרי חצי שנה לא היה אפשר להכיר אותי – זנחתי הכל, האזנתי רק לרוק, התייצבתי לכל ההופעות, גזרתי את הצמה הארוכה והעבה שלי והסתובבתי עם מחלפות סתורות בפראות, צבועות בכחול ובסגול. החיים נעשו מרתקים בצורה שלא תיאמן ונוספו להם משמעות ותקווה.

באחד הימים הבהירים, השופעים והמאושרים ההם הסתובבתי במרכז מוסקבה ועברתי על פני בית הקולנוע חוּדוֹזֶ’סטבֵנִיי. על כרזת ענק התנוסס שמו של הסרט “Let’s Spend the Night Together”. פרט לרוקנ’רול, הקולנוע היה התחביב העיקרי שלי. השתדלתי לא לפספס שום דבר חדש, אבל על הסרט הזה בכלל לא שמעתי. על גבי הכרזה לא צוינו שם הבימאי ושמות השחקנים, אבל שם הסרט עורר בי סקרנות. שיניתי את התוכניות שלי תכף ומיד והחלטתי לצפות בו.

הקהל בהצגה היומית היה דליל מאוד. האור כבה. ציפיתי לסרט ארוטי, גם אם בגירסה שעוּותה קשות על ידי הצנזורה הסובייטית. במקום זה הופיעו מול עיני אצטדיון מלא צעירים לבושים בג’ינס ובטי־שירטס ובימה שקושטה באינסוף בלונים. אל הבימה הזאת התפרץ גבר רזה להפליא במכנסי בייסבול צמודים ובמעיל עור כחול. החיוך המחוצף שהפיק פיו העצום, מילא את כל המסך. אליו הצטרפו שלושה גברים עם גיטרות ואחד מאחורי מערכת תופים – כולם רזים כמעט כמוהו – והחלו לנגן מוזיקה בלתי סבירה בעליל, שפרטה על כל העצבים. על הלוח האלקטרוני מעל הבימה רצה הכתובית: The Rolling Stones. יותר מאוחר למדתי, ששמו של הבחור הרזה עם הפה הענקי הוא מיק ג’אגר, ומה שהוא עולל על הבימה לא דמה לשום דבר שראיתי מעודי. מפעם לפעם הוא יצא בריקוד שאמני, שקיבל בהדרגה צורה של התקף אפילפטי בדרגה בינונית. יותר מכל התחשק לי לטפס על הבימה הזאת ולעשות אתו אהבה. נשארתי להקרנה נוספת ולעוד אחת, עד להצגה האחרונה. למחרת הבאתי אתי חברים – רציתי להעניק את הסטונס במתנה לכמה שיותר אנשים.

אחר כך הגיעה שנת 89′ וגורבצ’וב פתח ליהודי רוסיה הסובייטית את השערים, שנסגרו באופן הרמטי עשור קודם לכן. בבית שוב דיברו על העזיבה, הפעם ללא צל של ספק. נעשה ברור שאנחנו מהגרים לישראל. עזבתי את האוניברסיטה וביליתי ימים שלמים בין דירות החברים ובהאזנה למוסיקה, בייחוד לסטונס. הורי התכוננו למעבר, ארזו חפצים, אירגנו מסמכים. ההכנות נפרשו כמעט על פני שנה שלמה. קנינו כרטיסי טיסה לישראל, אבל אז משהו לא צפוי קרה. פרצה שמועה שהרולינג סטונס מתכננים להופיע במוסקבה במסגרת סיבוב ההופעות שלהם באירופה. בריאיון ל”רולינג סטון” סיפר ג’אגר שכל חייו הוא חלם להופיע ברוסיה, אבל בתקופת שלטונו של ברז’נייב זה היה בלתי אפשרי. עכשיו הזמנים השתנו, ברוסיה התחיל עידן חדש, הקיץ הקץ על הטוטליטריזם, והם שמחים סוף סוף להופיע לפני הקהל הרוסי, כמו שהופיעו לא מזמן על שרידי חומת ברלין לפני המוני בני אדם ממזרח העיר וממערבה. השמועה פשטה גם בעיתונות הסובייטית. מאמרים זהירים על הסטונס התחילו לצוץ בעיתונים ובמגזינים השונים. מה לעזאזל, חשבתי לעצמי, הסטונס יופיעו במוסקבה, בכיכר האדומה, ואני בדיוק אסע? על גופתי המתה! לא יקום ולא יהיה!

נחושה בדעתי, הודעתי להורים שלי שלא אסע לשום מקום עד שלא אראה את הסטונס. היו סקנדלים וניסיונות שכנוע, הם נופפו מולי בכרטיסי טיסה ובמסמכים, אולם אני דבקתי בסרבנותי. אראה את הסטונס מופיעים ואעזוב למחרת, אם צריך. אך לא שנייה לפני. בלית ברירה, החליפו הורי את כרטיסי הטיסה והחלה ההמתנה לבואה של הלהקה. תחילה אמרו שהם יגיעו באפריל, אחר כך במאי, אחר כך בקיץ.

ההכנות לעזיבה היו בעיצומן. ארזנו את רכושנו והתלבטנו מה לקחת אתנו ומה להשאיר ברוסיה. הגיעו חברים וקרובי משפחה וכל אחד לקח משהו מן העבר שלנו – ספרים, כלי מטבח, רהיטים. נפרדתי ממוסקבה תוך כדי טיולים ארוכים במקומות האהובים עלי, ממלאת את זיכרוני עד אפס מקום, עד קריסת התודעה, בצילומי בזק. היה לי ברור שאנחנו עוזבים לתמיד וספק אם נשוב.

הדרכונים הסובייטיים נשללו מאתנו, ורק ויזות יציאה מרוסיה נשארו בידינו. המסמך הרה הגורל הזה נח אצלי בכיס בזמן ששוטטתי ברחבי העיר, גאה ולבושה כפאנקיסטית. הטיולים האלה עלו לאִמי על העצבים. היא כל הזמן דרשה שאצלצל הביתה ואדווח על מקום הימצאי. בגלל רגשי האשם שחשתי – המשפחה שלי היתה תלויה בין שמים לארץ בגללי – מילאתי מפעם לפעם את רצונה וצילצלתי.

באחת מאותן שיחות אמא ביקשה שאקנה בדרך לחם וחלב. לפני שירדתי למטרו, נכנסתי לחנות מכולת. דוחק אנושי ותורים ארוכים היו דבר שבשיגרה בכל מרכול סובייטי, ואילו כאן הדהים אותי הרִיק – החנות היתה ריקה מאנשים וממוצרים. היו בה רק קופסאות שימורים חשודות וזבנים שתקנים. הסיפור הזה חזר על עצמו גם בחנות הבאה: חלל ריק, ערמות של קופסאות שימורים במקום מצרכי יסוד וכמה קונים נבוכים, שנראו מבולבלים כמוני. עברתי מחנות לחנות בכל טבֶרְסְקָיָה – הרחוב הראשי במוסקבה – ולא מצאתי שום דבר חוץ משימורי סרדינים ברוטב עגבניות. בייאושי נכנסתי לחנות לחומרי בניין וקניתי מסמרים – לא אחזור הביתה בידיים ריקות!

זמן לא רב לאחר מכן פשטו שמועות על פרעות ביהודים שצפויות להתרחש במוסקבה, היה לכך אפילו תאריך משוער. חברתי הטובה ביותר טילפנה והתעקשה, שהמשפחה שלי תשהה אצלה בדצ’ה עד יעבור זעם – הם רוסים ואף אחד לא יבוא להציק להם. בקושי רב הצלחתי לשכנע אותה שאלה שמועות שווא שהק.ג.ב מפיץ. לא היו כמובן שום פרעות, אבל כשאבי הביט בשמי מוסקבה השקועים והאפורים ואמר, שיכולנו להשתזף עכשיו על חופי תל אביב ולאכול תפוזים תוצרת יפו, חשבתי לעצמי שההופעה הזאת מוכרחה להיות הטובה ביותר בקריירה של הסטונס, ואת “Satisfaction” ג’אגר חייב להקדיש לי באופן אישי!

בדיעבד, אבא שלי צדק. הסטונס לא באו. לא באפריל, לא במאי, לא בקיץ ולא בכלל. ואת מי הביאו לנו במקומם? את הסקורפיונס. הסקורפיונס! אין לי מושג מאיזה תא אחסון מאובק הם שלפו את הלהקה סוג ב’ הזאת. אומרים שגורבצ’וב בכבודו ובעצמו אסר על הסטונס להופיע במוסקבה: הם נראו לו שערורייתיים מדי, פרובוקטיביים מדי. מוסקבה של סוף שנות השמונים עוד לא היתה מוכנה לסקס־סמים־ורוקנ’רול הקלאסי נוסח הרולינג סטונס. בסופו של דבר הסטונס נסעו לפראג. בהיותו איש רוח ומתנגד למשטר הקומוניסטי, ואצלב האוול קיבל אותם בזרועות פתוחות, והקהל בפראג נופף בכרזות שעליהן התנוססה הסיסמה: “הלאה הטנקים הסובייטיים, ברוכים הבאים, רולינג סטונס”. זו היתה הופעה היסטורית.

אני, לעומת זאת, ישבתי בדירתנו המבולגנת, הריקה למחצה, וצפיתי בטלוויזיה בקבלת הפנים החגיגית שגורבצ’וב ערך לחברי הסקורפיונס. הם הביטו סביבם, חיוך אידיוטי מרוח על פניהם, ולא יכלו להסתיר את שמחתם הרבה לנוכח המזל שנפל בחלקם. בזמן שגורבי טחן להם את המוח על פתיחות החברה הרוסית, בעיניהם ניצתה אש של ציפייה לכל הדולרים שהם ירוויחו עכשיו, בעקבות הפרסום הפתאומי והבלתי נתפש הזה.

מובן שלהופעה של הסקורפיונס לא הלכתי, אבל השיר “Wind of Change”, שנכתב בעקבות הביקור שלהם במוסקבה, נהפך ללהיט מספר אחת שלהם ורדף אותי עוד זמן רב, כך שנאלצתי לזנק בכל פעם לטלוויזיה או לרדיו, כדי להשתיק את הקול.

המשפחה שלי הצליחה לקנות כרטיסי טיסה רק לסתיו. הורי השתדלו לא לומר לי שום דבר, אבל ידעתי שהם מאשימים אותי בעיכוב שנוצר. כשהגענו לישראל והשתכנו בדירה שכורה בתל אביב, הקלטות והווקמן שהבאתי אתי מרוסיה היו לי לישועה. המוסיקה של הסטונס היתה חוף מבטחים שחמקתי אליו מכל תלאות ההגירה ואכזבותיה.

מאוחר יותר התקבלתי לחוג לקולנוע באוניברסיטה, התיידדתי עם אנשים והחיים חזרו אט אט למסלולם התקין. הבנתי שמוסיקת רוק בישראל לא לבשה צורה של מחאה או ביטוי עצמי. הרוק לא היה אלא מוסיקה: בעיקר רקע, ולא טעם החיים. סביבי היו כל כך הרבה דברים חדשים ולא נודעים, ורציתי לחקור ולהכיר מקרוב כמה שיותר. הכל נראה מפתה ומעורר תיאבון. ההתלהבות שלי מהרוק נראתה לי עתה חלק מהעבר הסובייטי שלי, תחביב ששקעתי בו עמוק מדי בגלל חוסר התקווה ואפרוריות הקיום. עכשיו, כשהחיים סביבי נעשו ממשיים כל כך ומיליוני אפשרויות נפרשו לפני, יכולתי למצוא לעצמי משהו חדש ולא לאחוז בישן. כך חשבתי.

בחוג לקולנוע הכרתי את בעלי לעתיד, שאהב ג’אז ושנא רוקנ’רול. האזנתי פחות ופחות לקלטות שלי, עד שהן יצאו לגמרי מכלל שימוש, והדיסקים החדשים, שקנינו יחד, היו על פי רוב של מוסיקה קלאסית, ששנינו אהבנו. הלכנו לאופרה ולקונצרטים של הפילהרמונית, והאהבה שלי לרוק נעשתה נחלת העבר. רק לפעמים, כשבטלוויזיה שודר קליפ חדש של הסטונס, או כשהודיעו על אלבום חדש או על סיבוב הופעות שלהם, לבי נצבט וחשבתי לעצמי: “כמה טוב היה אילו…”. אבל מערבולת החיים שוב סחפה אותי, ולא היה בה מקום לסטונס.

בשנת 2008 ביים מרטין סקורסזה סרט־הופעה על הסטונס בשם “Shine a Light”. באותו זמן כתבתי ביקורות קולנוע לעיתון הרוסי “וֶסְטִי”, והוזמנתי להקרנת הבכורה של הסרט בארץ. אין לי הסבר למה שקרה שם. יש להניח שהחיבור בין קולנוע למוסיקה של הסטונס השפיע עלי כמו בפעם הראשונה, כשראיתי את הלהקה באולם חצי ריק, לפני עשרים שנה במוסקבה. מבית הקולנוע יצאתי שוב בתור מעריצה קנאית – כמו בפעם הראשונה. במחי יד קניתי כמעט את כל האלבומים שלהם. לא את כולם, כמובן, רק את הטובים ביותר, עשרים פריטים בערך. הפעם עמדו לרשותי כל האפשרויות של החברה הליברלית והאינטרנט – יכולתי לקנות את כל מה שנפשי חשקה בו. וכך עשיתי, תוך דילול משמעותי של התקציב המשפחתי, שכן מספר הספרים, המאמרים והסרטים שנכתבו וצולמו על הסטונס הוא אסטרונומי. כמות הספרים והאלבומים שצברתי גרמה לכך שהבנות שלי התחילו להביא חברים לסיורים מודרכים אצלי בספרייה. מצד אחד, הן כמובן צוחקות עלי: “אמא משתמשת בפייסבוק רק כדי לעשות לייק לקליפים של הרולינג סטונס” (שקר וכזב!!!), ומצד שני, הן חושבות שזה דווקא די מגניב. האמונה שלי חילחלה סוף סוף גם לנשמתו של בעלי, ואני שמחה לומר שהוא נעשה מעריץ שרוף לא פחות ממני.

הדבר היחיד שלא עלה בידי לעשות הוא להגיע להופעה של הסטונס. אחרי סיבוב ההופעות שהסתיים ב-2007 הם לקחו הפסקה ארוכה מאוד. אחר כך הגיטריסט קית ריצ’רדס כתב ספר שהוא הטיח בו האשמות ועלבונות במיק ג’אגר, הם רבו ריב איום ונורא (אחד מני רבים) ושוב אפסה התקווה לאיחוד. בשלב הזה השלמתי עם העובדה, שכנראה לא נועדתי להיות בהופעה של הרולינג סטונס.

ואז הגיעה שנת 2012 – יובל להיווסדה של הלהקה. מיק וקית השלימו (שוב) והחליטו לציין את חגיגות היובל בסדרה של הופעות. בזמן שהם התכוננו ועשו חזרות הגיעה שנת 2013, אבל אחרי ככלות הכל מה ההבדל: חמישים או חמישים ואחת שנים? עקבתי בקנאה אחרי סיבוב ההופעות שלהם בארצות הברית, אחרי הביקורות הנלהבות שהופיעו בעיתונות, אחרי התגובות באתרי המעריצים והקליפים שהועלו ליוטיוב. כשנודע לי שהם מתכוונים להופיע בהייד פארק בלונדון, הבנתי שזה הסיכוי שלי. להופעה הראשונה, שנערכה ב-6 ביולי, לא הצלחתי לקנות כרטיסים: הם אזלו תוך שלוש דקות. 65 אלף כרטיסים נמכרו תוך שלוש דקות, ואני סברתי שהקשישים האלה לא מעניינים איש מלבדי. תודה לאל, בזכות הביקוש הרב הם הודיעו על הופעה שנייה, כעבור שבוע בדיוק, ב-13 ביולי. הפעם התבצרתי מול האינטרנט והמבצע הוכתר בהצלחה: שני כרטיסים להייד פארק, להופעה של הסטונס! קשה לומר שהמשפחה שלי קיבלה את הידיעה בשוויון נפש: אם מביאים בחשבון את עלות הטיסה והמלון, כל כרטיס עלה הון תועפות. אבל מצד שני, האם יש מחיר להגשמתו של חלום חיים?

זהו. הייתי בהופעה של הרולינג סטונס, ראיתי את מיק ואת קית במרחק עשרה מטרים ממני. צעקתי, רקדתי ושרתי יחד עם 70 אלף בני אדם בגילים שונים, מארצות שונות. זו היתה חוויה חד פעמית, בלתי נשכחת, אבל חשוב מכל היה הגילוי, שג’אגר הפילוסוף אכן צדק:

You can’t always get what you want

But if you try sometimes you just might find

You get what you need


you can’t always get what you want, but you can always sign up for the newsletter: