חיי אלחנדרה

מאת: יואב רוזן

בעקבות קריאה ב’בלילה הזה, בעולם הזה’ לאלחנדרה פיסארניק

 

א. דיאנה

לשיר היה קל. כלומר, הלסת כאבה אחרי זמן-מה. מיתרי הקול להטו. השקדים הפכו לערמונים קלויים שהתקשו. אבל לשיר היה קל. כמה פשוטות המחוות הקומיות, הטראגיות – נענוע הצוואר, הראש, כיסוי העיניים לאנחות – והשורות מגיעות עוד לפני שהפה שר אותן.

הקהל הביט אך לא התעניין. התבונן אך לא הסתקרן. שתה משקאות קרים וחריפים. השתעשע. הלילות היו דומים ביותר אלה לאלה: תמיד מערכת האוורור פעלה במהלך השיר השביעי, תמיד כשאנשים החלו להרגיש פחות בנוח, יותר בחוֹם. אם תתנועע לצד ימין או לצד הפסנתר? תעשה זאת רק משום שעשתה כך בפעם הרביעית, החמישית, השביעית שהופיעה. שלוש הפעמים הראשונות – לא שספרה – נועדו להתרגשות בתולית. להתנסחות בפני עצמה. (מלבד השירים, לא דיברה הרבה במהלך יום. ודאי לא דיברה במהלך לילה.)

דיאנה ידעה שאין אנו מסוגלים (א) גם לדעת ו-(ב) גם לחוות את האֵין (ג) לאורך זמן, (ד) וברצף. השיא האישי שלה היה ארבעים ושלוש דקות. לאחר-מכן הייתה קרובה ליטול כדורים. במצבים מתמשכים יותר, העריכה, התודעה והנפש נסחפות, מתמגנטות לאֵין (כפי שרך נולד שולח יד ושואף אל אמו), כלומר הולכות לאיבוד מבלי לשוב. מצבים אלה הרתיעו אותה, כפי שהיו בוודאי מרתיעים כל איש, אך היא גם שבה אליהם, שוב ושוב. שבה כדי לדעת. שבה כדי לשוב.

אך האֵין הוא גם בפנים, תמיד בפנים. (לכן השניים מסתחררים לעתים זה סביב זה.) היו אלה השעות האולטרה-סגולִיות בהן רבצה במיטתה, מחליפה מבטים עם קיר זה וקיר אחר, כאשר הייתה מתקלחת או בוודאי לפני שהיה עולה בדעתה לִשְׁלֹחַ יָד

וּלְהַצִּית סִיגָרִיָּה.

ב. זמרת בלוז

פאריס הייתה לעיר מהגרים, עיר שקראה לנשמות תועות, מסוכסכות, העניקה להן את הבחירה לשתוק או לצעוק בקול רם, לפי הצורך, ושילחה אותן כעבור שנה, שנתיים, ארבע בחזרה אל נמל ביתן. הרְבָעים נגדשו מהגרים, נמלים, עכברושים, חתולים. עיתוני חינם בגנות השלטון. שירי רומנטיקה עם צליל מעושן היו דרך להתפרנס. סיגריה הייתה חברה טובה. הופעות הערב איכלו את זמן הערוּת של דיאנה בחסות החשיכה – כמו גם הפלירטוטים עם הקהל ונשותיו

בסופן (היא אהבה ולא אהבה זאת) – ועם שחר, הגוף הניח לה להירדם. בחמש אחר-הצהריים, השעה בה לרוב הייתה מתעוררת, עוד נותר אור, ואלה היו שעות הדכדוך. קפה, או מעט ברנדי, וזהו כל היום. הערב היה מגיע לאחר-מכן, מותיר אותה להרהר בדרכים אפשריות, יעילות יותר, אפשריות יותר, לבצע (בוודאי למחרת) פעולות פשוטות יותר ועם זאת, משכיחות יותר. מהות התחבולה הייתה טמונה בפעולת ההשכחה.

נשימותיה יימשכו. שאיפותיה גם.

שאלה את עצמה, מהי הכתיבה? המשפטים הנכתבים, הנאספים מלה אחר מלה, המתהווים, המתאווים, או הטקסט השלם, הכתוב? האם הכתיבה היא שני הדברים – הרעיון שאינו יודע את עצמו עדיין, וזה השלם, הבטוח – כפי שלרצות ולא לרצות דבר היו שניים מאותו עניין?

היא מתיישבת על הכורסה וחובקת כרית, מלטפת אותה עד שתירגע.

היא מלטפת את בדידותה, כמו להרגיע חיה מתעוררת מכאב ראש.

היא מתלטפת בבדידותה.

והדם אינו ניקז.

אלחנדרה, הכתיבה מונעת את החיים, משום שהיא מזכירה ולא משכיחה, מפרשת, מבהירה, ולא מעלימה. לכתוב או לחיות.

אלחנדרה היקרה, אך המלה גם יוצרת עולם. את יודעת. לפני המלה, היה רק הרס. הרס לא ידוע, הרס אפל, ללא מלה שתציין: הייתי. לקחתי. הלכתי.

דגי הזהב מאבדים את זכרונם אחת לשלוש שניות. אילו יכלו לומר מלה, לחרוט אותה בסנפיריהם, מה הייתה. היו אומרים ‘אוויר’. היו כותבים ‘אחת לשלוש שניות’.

באתי דברים עם האור, והלכתי.

ג. יש מישהו שמוכן לרצוח אותי

הפעם דיאנה היא קלדנית בבית-המשפט המחוזי בבואנוס איירס. עליה להקשיב לנאמר בין השופטים, הפרקליטים ומוסרי העדות (בוודאי חילופי דברים קשים, אפורים), אך היא אמנם מקשיבה, וכותבת דברים אחרים, דברים שונים במהות אל תוך פרוטוקול בית-המשפט. איש לא יעיר, כי איש לא יֵדע. כאשר יגלו זאת, יהיה זה כבר מאוחר מדי. היא תתפטר מבעוד מועד ותברח – גופה הנערי, הסנאי – אל הים.

המשפט יסתיים ללא הכרעה בפסק-הדין.

שמה של בת השופט: פְלוֹרה.

ד. פניו

בחלומותיו גודש הפרא.

הוא שב ונחנק מיובש עושר הכאב.

ניטח אל תוך ערוּת שיכור מוודאות.

ללגום ממים שהשאיר ליד המיטה. המאה ה-21 מתגרדת מבעד לחלון.

זיכרונך – עומדת בגשם, ממששת במבטך. את השעון

עודנו משהו רועד.

השתיקה. שדעתך לא תוסח. שנשימת מבטך לא תופרע.

הביטול הבלתי-אפשרי.

הכול נראה לו טריוויאלי לאין שיעור. פורס מתנת חצות, מתנה לחג

כיצד יֵדע מה מעולם לא נחשב? יסיר עטיפה וסרט

“האם תיאותי להיות הכוורנית שלי?” שילם עליה בתשלומים שווים

הלילה ישכב במיסיון, פגאני לאין שיעור. (הביא כלֵי עישון, הביא)

יבואו החיות, יבואו הבובות, יבוא הטל. הביאהּ לאלחנדרה

מיטה / הלילה / מיתה

לא את אשמה בכך שחייך מדברים את מה שאינם.

האשליה כי ישנה קרקעית, כי היא קיימת, היא מוחשית, על אף שלא ניתן לנעוץ בה – מבטים, שיניים, יתדות – האשליה אמיתית בדיוק כמו אותה קרקעית.

אם יהיה די למשחקי המוחות, אם יהיה, אולי ההשכחה תוכל להיות קצת יותר אפקטיבית.

אָז אֲנַחְנוּ כָּאן, וְדָבָר אֵינֶנּוּ

בָּטוּחַ כְּמוֹ שְׁכִינָתֵנוּ.

אֲנַחְנוּ יְכוֹלִים לַעֲצֹם עֵינַיִם

אִישׁ-אִישׁ

לַחֲשֹׁב חֲלוֹמוֹת נִפְרָדִים.

דָבָר אֵינוֹ בָּטוּחַ

מִלְּבַד שְׁכִינָתֵנוּ כָּאן.

ה. לפחות

אנחנו יודעים איך לכבות את זה.



*התפרסם לראשונה בגיליון 12 של כתב-העת ‘כרמל’, חורף 2006


לשיר היה קל. להצטרף לרשימת תפוצה עוד יותר: