טיטניום

מאת: דרור בורשטיין

לשרון רוטברד

שלג קל ירד על בִּילְבָּאוֹ. ישבנו שם מתחת למוזיאון גוגנהיים וחיכינו לפתיחה. כמה מטרים מאיתנו עמד האדריכל הנודע פרנק גֶרִי והתבונן בעיון במבנה המפואר שתכנן ושהקנה לו תהילת עולם. השלג חבט בלי קול ביריעות הטיטניום והיה נדמה כאילו הרוח שהביאה את השלג הזה נופחת אוויר במפרשׂי המתכת ושבקרוב יפליג המוזיאון אל הים הסמוך בצפון דרך מפרץ ביסקיה וצפונה אל הקוטב. משם, חשבנו היא ואני, מגיע כל השלג הזה. המוזיאון הזה הוא דג גדול שסערה פרעה את קשקשיו, היא אמרה לי, וגם אתה מין דג כזה. אבל אין דגים ואין קשקשים מטיטניום. כמה היית רוצה להיות קל כמותו, חזק כמותו, מלא בציורים. אבל עצמותינו נשברות ועורנו מחליד, שלא כמותו. שלד טיטניום ועור טיטניום, זה בלתי אפשרי. האדריכל הדגול צלע לעברנו ומקרוב נוכחנו לדעת שלא היה זה פרנק גרי אלא מישהו אחר. הוא היה מאוד דומה לו, לא פלא שטעינו בזיהוי. הוא אמר לנו, מבלי ששאלנו, כן, אמת, אני דומה לפרנק גרי. אני גם מתפרנס מזה. אני שנים הייתי קבצן נודד בחופי בילבאו, ליקטתי פירורים, ניגנתי באקורדיון ישן וליקטתי מטבעות נחושת ואבץ. ויום אחד הופיע כאן המוזיאון, בקע כמו אני לא יודע מה. הלכתי בדרך הרגילה הביתה והוא פתאום היה שם. יום לפני כן – לא היה, בנו אותו בלילה. ומישהו צעק, הנה המאֶסטרו. ובמהרה הבנתי שהם חושבים שזה אני תכננתי את המוזיאון. אני מופיע כאן מאז. כל יום. אני תופס קבוצות לסיורים

מודרכים, אני מסביר להם על התכנון, על הבניין, על הפילוסופיה של הטיטניום ועל הרוח הנושבת בלי הפסק סביב לדפנות החיצוניים. אני אמנם כפיל, אבל למדתי את הבניין ואת התפקיד, נכחתי בשתי הדרכות של גֶרי בעצמו, אני יכול היום לתכנן בניין בעצמי, ואני בבית, בלילות, אכן יושב ומתכנן, בבוא היום אתם תראו. התיירים מתפלאים שפרנק גרי דובר ספרדית ובאסקית רהוטות, אבל, שמעתי שאומרים, גאון כזה, ודאי אין לו שום קושי בשפות. אני שומע מה שהם אומרים, המבקרים, ומשנן את זה, אני זוכר ומוסר את זה הלאה עם תוספות משלי. המוזיאון הזה הוא דג גדול שסערה פרעה את קשקשיו, אמר. הוא המחווה הכי גדולה של מגורי היבשה אל המצולות בהן אין ולוּ בית אחד, ואין שום מוזיאון, ואין ציור, ואין כל פסל, זולת אותם פסלים אשר הפליגו על גבי ספינות שנטרפו, והפסלים שהתנשאו בחרטומי אותן ספינות כדי לפלס נתיב. המוזיאון הזה, הניף האדריכל את שתי כפות ידיו לשלג, חושב על הימים – והם יבואו – שבהם ים יכסה את כל אירופה וספרד. הקרחונים יימסו, המים יעלו, וטיפות ראשונות יחלחלו אל כניסת האורחים הראשית. ומלמעלה יֵרד שלג, כמו עכשיו, והוא יחבוט בלי קול ביריעות הטיטניום ויהיה נדמה לאנשים המעטים שעוד יתגודדו כאן כי בקרוב יפליג המוזיאון דרך מפרץ ביסקיה העולה על גדותיו ויהרוס אל הצפון. המוזיאון עשוי טיטניום, הטיטניום קל והוא יצוף כמו תיבת נוח. הוא עמיד ויגן על כולנו במסע הקשה. אני, כמתכנן של הבניין הזה, אדע את צפונותיו, אני אלכוד את הרוחות במפרשי טיטניום כבירים ואנו נשוט צפונה, אל המקום בו המים העולים לא יאיימו עלינו מפני שהם יהיו מים קפואים. אני אשלח יונה לבדוק הקלו המים, והיא תהיה יונה צחורה, ועם צאתה מצוהר התיבה היא תיעלם וזה יהיה לנו האות. מחאנו לו כפיים, חשבנו שזה היה מוצלח מאוד. הוא הסיר את כובעו ורמז בסנטרו עטור הזיפים הלבנים. אבל היו לנו רק שטרות של מאה יורו. הבטחנו שניתן לו משהו אחרי שיפתחו את הקופות ונפרוט.


ספינת טיטניום של ניוזלטר צפה אליכם: